הבצורת שהיכתה את קליפורניה בלטה לעיני כבר במהלך הגלישה הממושכת שביצע המטוס לאחר שחצה את ההרים לעבר סן פרנסיסקו. היובש בלט בייתר שאת במהלך הנסיעה מן העיירה פרזנו לעמק יוסמיטי: משך כשעתיים וחצי חצה האוטובוס איזור ענק של גבעות גרניט נמוכות, מכוסות במרבדים אינסופיים של עשב שהצהיב לחלוטין מחוסר מים ומנומרות בעצי אלון. הנהג, אמריקאי עב כרס, בלונדיני ומשופם, פיטפט ללא הרף עם הנוסעים שלידו, מקרין אותה חביבות אמריקאית שהופכת לעיתים לאטימות לאחר שהוא נפרד ממך לשלום. בשעת בין הערביים התחיל האוטובוס לטפס בהדרגה במורדות המערביים של הסיירה נבאדה, כשפנינו לעבר שמורת הטבע של עמק יוסמיטי. עצים מחטניים אדומי קליפה החליפו בהדרגה את יערות האלון, ואת מקום הגבעות תפסו מתלולי גרניט. מראה זרם המים והמפלים של נהר מרסד (Merced), לצד יער עצי האלון והצפצפות, מטעה. ככל שהנמכנו אל קרקעית עמק יוסמיטי נחשפו יותר ויותר פגמים: מסתבר שעיר גדולה מסתתרת שם בינות לעצי העמק הגרניטי הנפלא: מלונות פאר, מערך כבישים וגשרים, מגרשי חניה עצומים גדושים באוטובוסים ובמכוניות, תחנת דלק, מסעדות, סוכנות דואר, חנויות ספרים, סופרמרקט ובריכת שחייה ציבורית. בין כל אלה רועים להם על פיסות העשב הירוק שלגדות הנהר מרסד עדרי איילים שקטים וכנועים, שנראים כתפאורה שהזמינו מעצבי הפארק להנאתם של הצלמים. בפקס האחרון ששלחה קתרין בייקר, הממונה על קשרי החוץ של הפארקים הלאומיים מוושינגטון, נאמר לי להגיע לאתר הקמפינג הסמוך למרכז המבקרים של הפארק. כשמצאתי את האתר נדהמתי לראות עד כמה הוא מוזנח, לא נקי ומדיף ריח ריקבון של שאריות מזון. אפילו שם האתר, "צד השמש" או "הצד המואר" (The Sunny Side), לא הצליח לשפר את מצב רוחי. מדוכדך מן המקום ומלילה ללא שינה זחלתי לשק השינה, התכרבלתי באחת מפינות הקמפינג ונרדמתי.
לחץ לא בריא כאורח רשמי של רשות הפארקים האמריקאית זכיתי באישור בלתי מוגבל, כלומר התירו לי לצעוד בכל שביל שארצה וללון בכל מקום שאבחר, גם באתרים שאינם אתרי לינה מוכרזים. בקשתם היחידה של אנשי השמורה היתה, שאדווח עם שובי בשלום לפקחי מרכז המבקרים. מצויד באישורים הדרושים ובהנחיות לטיפול במזון בחניות הלילה, כדי להתגונן מפני דובים טרדנים, יצאתי למסע רגלי ארוך שנמשך שישה ימים, ובמהלכו גמאתי כ-160 קילומטרים בשבילי הסיירה נבאדה. בדידות מזהרת בשעות אחר הצהריים, לאחר שצעדתי כבר כ-20 קילומטרים, נגלו לעיני קווי הרכס הקרחים של הסיירה הגבוהה, מזדקרים בכיפות ובחרוטים מעל לקו היער. הייתי בגובה 2,000 מטר, ולמעלה מכאן כבר הולך היער ומידלדל עד שהוא נעלם לחלוטין במפלס הגבוה של הרכסים. אגם מרסד מתגלה בהפתעה מוחלטת – עין כחולה נהדרת בקוטר של כ-600 מטר, עטורה ביער צפוף של אורנים, צפצפות ועצי מחט אחרים. מעליה מתנשאות הפסגות האפורות-ורדרדות של הסיירה הגבוהה. דקות אחדות לאחר מכן כבר פרקתי את התרמיל בקרחת יער, שהפכה חניון למטיילים רגליים. בלב המקום מבנה שירותים קטן, צנוע ונקי, נקודת שתייה, ומכלי מתכת רבועים שאפשר לנעול בתוכם את המזון למשך הלילה, כדי להגן עליו מפני הדוב השחור, צמחוני החובב אוכל של מטיילים. מלבדי היו בחניון שלחוף אגם מרסד עוד שמונה אנשים, וכל אחד מצא לו את פינתו וישן בשקט מבלי להטריד את שכניו. לצד החניון הפראי הזה יש לחוף אגם מרסד גם חניון מוסדר, שמותקנים בו אוהלים. זמן קצר לאחר שביקרתי במקום, עם תום עונת הטיולים, פירקו אותו, העמיסו את מרכיביו על פרדות, והעבירו את הציוד כולו למחסנים בעמק יוסמיטי. העיקרון שנשמר כאן הוא שבאיזור הפנימי אסור לבנות מתקני קבע. ב-6:30 בבוקר כבר הייתי בגובה של כ-500 מטר מעל אגם מרסד, בתוך יער מעורב של אלונים, עצי מחט וצפצפות. האגם נגלה אלי מבעד לפירצה בחומת היער, והרחק באופק, במרחק של כ-15 קילומטרים, זיהיתי פתאום את ה"הף דום". משך הבוקר כולו לא הלך אף אחד בעקבותי ואיש לא בא ממולי. טיפסתי כחמש שעות במעלה נקיק גרניט שופע מים (Lewis Creek), ובסופו של דבר, לאחר הפוגת צהרים וטבילה בבריכה בראשו של הנקיק, עמדתי על פסגת ווגל סנג (Vogel Sang), על קו פרשת המים של רכס ההרים, בגובה כ-3,700 מטר מעל פני הים. הנוף אלפיני לגמרי: רכסים חרוטיים, שלוגיות לבנות על מדרונות חסויים משמש, עמקי U, אגמים עגולים קטנים בתוך קרקסי סחיפה קרחונית, סוללות עפר ורסק אבנים – "מורנות" של קרחונים. השביל שבו טיפסתי היה המרכיב היחיד בנוף שהיה מעשה ידי אדם. מלבדו היה הטבע נקי ובלתי מופרע; ניגוד מושלם לאותה מהומה בלתי נסבלת שבה נתקלתי שלשום בעמק יוסמיטי, בלב הפארק. מדרום מזרח, במרחק כארבעה קילומטרים, הזדקר הר לייל (Mout Lyell), הגבוה בהרי פארק יוסמיטי (3,997 מטר). ממזרח אפשר היה לזהות את "פסגות הממותה", מרכיב גיאולוגי חריג מעט בנוף – כיפות הרריות, געשיות, בעלות גוון אדום סגלגל, שנוצרו מפריצות ומקילוחי לבה דרך שברים בגב הרכס העליון של הסיירה.
בסיומו של אותו יום ירדתי במאמץ לא קל מפרשת המים, דרך אגם ווגל סנג והקמפינג הנושא שם זהה (אף הוא מקבץ של אוהלי "שמשונית" פלסטית, מתפרקים וניידים, שבעוד שבועיים ייעלם מן הנוף עד לעונת הטיולים הבאה). עם ערב הגעתי ל"אפרי טוולומני" (Tuolumne Meadows), מוקד תיירותי נוסף בתחומי הפארק, אך לשמחתי שונה לחלוטין מזה של עמק יוסמיטי. כביש האספלט היחידי החוצה את ההרים מן העיירה לי וינינג (Lee Vining) במזרח, לעיירה מרסד שבמערב, מגיע לכאן. במקום יש כמה מגרשי חניה, מינימרקט, תחנת ריינג'רים ואתר קמפינג מוסדר. בחירת המקום כאן נבונה בהרבה מזאת של עמק יוסמיטי: בשל הסמיכות לפרשת המים, האיזור מתון מאוד מבחינה טופוגרפית, והעמק העילי של הנהר טוולומני רחב למדי ושטוח, ללא אלמנטים נופיים דרמטיים כמו אלה האופייניים לעמק יוסמיטי. גם מספר המבקרים כאן קטן ואינו מעיק על המבקר במקום. הטמפרטורה ירדה באותו לילה אל מתחת לאפס. שק השינה היה נוקשה ומזוגג בציפוי מבריק ודקיק של קרח, ומן העשב עלה רעש נפצוצי בזמן שדרכתי עליו. הכל קפא. דובים, זאבים ויער לאחר הליכה נינוחה הגעתי לאיזור אשדות ומפלים של גרניט, וכאן, סמוך לסדרת מפלי מים נהדרים, התמקמתי בחניון הלילה של גלן אולין: חלקת יער צפופה על שפת בריכה טבעית גדולה. ארבעה אוהלים בתהליכי פירוק ניצבו במקום ולצידם כמה תיבות ברזל לאכסון מזון. מבנה השירותים פשוט, קטן ומוצנע, אך בעיקר מעניין בשל ההיבט האקולוגי: המערכת אינה פועלת על הדחה במים, כדי למנוע חילחול והחדרת מזהמים לנהר הסמוך, אלא על תהליך של איכול הצואה המצטברת מתחת לאסלה בעזרת בקטריות. מסיבות שקשה היה לי לעמוד על טיבן, לא היה במקום ריח לא נעים. השביל היורד לאורך הנהר ממשיך מגלן אולין מערבה, במורד עמק הטוולומני לעבר מאגר המים הגדול הטץ' הטצ'י (Herch Hetchy); זהו הקטע הידוע בשם קניון הטוולומני. לאורך השביל, כ-25 קילומטרים מגלן אולין עד פייט ואלי (Pate Valley), קטע נקיק נהדר בגרניט הנושא את שמו של ג'ון מיור האגדי – אביו מולידו של פארק יוסמיטי. בדרך לפייט ואלי חציתי שטח יער ענק שנשרף והותיר את עציו ככלונסאות זקופים, שחורים ומפוחמים. לאחר מכן הבהירו לי אנשי יוסמיטי שחלק גדול מן השריפות בפארק לא נובעות מרשלנות של בני אדם; אלה דליקות טבעיות שמציתים ברקים במהלך סופות הקיץ. המדיניות היא שאין מכבים שריפות שהטבע גרמן. לדעת אנשי הממשק של הפארק, זהו חלק מן המחזור הטבעי של היערות. כאשר מתגלה שריפה שנגרמה בידי אדם, מופעלת מיד מערכת משומנת של מסוקים ואמצעים מודרניים אחרים כדי להתמודד עם האש. לקראת ערב הגעתי לליבו של העמק. בין שני עצי אורן ענקיים גיליתי כבל פלדה מתוח, המיועד לתליית מזון בגובה ארבעה מטרים מעל הקרקע. חבל, שאבן קשורה בקצהו, מסייע למבקר להניף את שקית המזון שלו לגובה הכבל. לאחר מכן כל שנותר הוא ללפף את הקצה הקשור לאבן אל גזעו של העץ. הדוב מטפס אמנם בקלות על גזע עץ אנכי, אך אינו מסוגל לטייל על כבל הפלדה. הלילה הזה על גדות הטוולומני היה קשה: דממה מוחלטת שררה מסביב, חושך מצרים ובדידות של ההולך למרחקים ארוכים חברו יחד כדי לעורר במוחי מחשבות לא נעימות על דובים. הם אמנם צמחוניים, אבל הרעיון שבעל חיים כזה, השוקל מאות קילוגרמים, עלול לדרוך בטעות על פרצופי, נראה לי באותם רגעי בדידות ואפלה סביר, אפשרי ומפחיד מאוד. בבוקר שלמחרת הכל נראה כמובן אחרת. השביל הנוח מפייט ואלי נמשך עוד כ-2 קילומטרים במורד הטוולומני, ולאחר מכן התחלתי לטפס על צלעו הדרומית של קניון טוולומני לעבר מחנה הזאב הלבן (White Wolf Campground ), שעל פרשת המים המפרידה בין הקניון לעמק יוסמיטי. העלייה היתה נהדרת: השביל התפתל בסדרת עקלתונים על מדרונות הגרניט, ולעיתים נדחק אל תוך שברים גיאולוגיים במצוק וניצל נקודות תורפה כדי "לאסוף גובה" לעבר קו פרשת המים.
סליחה, טעינו בצהרי היום האחרון למסע הגעתי מכיוון צפון אל ראשו של מפל יוסמיטי (גובהו על שתי המדרגות שלו, כ-1,000 מטר). המפל היה יבש כמעט לחלוטין, למעט זרזיף קלוש שכמעט התאייד בדרכו הארוכה למטה. מראהו של עמק יוסמיטי, הפעם מראשו של מצוק גבוה, היה מרשים מאוד. בריכות השחייה ושאר מתקני השעשועים שלמטה התגמדו, ובחלקם אף נבלעו בסבך העצים הצומחים על שתי גדות הנהר. רק מגרשי החנייה העצומים נצצו בשלל צבעי המכוניות. ראיתי את עמק המרסד, שבו טיפסתי ביום הראשון כמעט לכל אורכו, ומעליו את פסגת מרסד החרוטית. משמאל, לפתחת המרסד העילי, התנשאה פסגת ההף דום, והיישר לפנים – המצוק של גלאשייר פוינט, המצוק הדרומי של העמק הקרחוני, שאליו מגיעים המבקרים ברכב מכיוון חורשת מריפוסה, המוכרת בזכות עצי הסקוויה הענקיים שלה. בשעות אחר הצהריים של אותו יום, לאחר שישה ימי מסע רגלי בשמורה, ישבתי בחדר הספרייה המדעית של עמק יוסמיטי, הסמוכה למרכז המבקרים, ולצידי, שוב, בטסי קלופיין, דוברת הפארק, מצוחצחת עד אחרון הכפתורים שעל מדי השרד שלה. שוחחנו שעות אחדות על מה שקורה בפארק יוסמיטי, ועל דרכם והאידיאולוגיה של מנהליו. לא התקשינו להגיע להסכמה לגבי רבים מן הנושאים שהועלו בשיחה. בטסי הסכימה בצער לדברי, שמה שעשתה אמריקה לעמק יוסמיטי הוא קטסטרופה על פי כל קנה מידה. קטע נוף מן היפים, אם לא היפה ביותר, בשמורה הענקית, נכחד מן ההיבט של שמירת טבע. מבחינה נופית גרידא אמנם לא נפגעו כאן המונומנטים הנהדרים של אל-קפיטן, ההף דום והמפלים, אך כשכל קרקעית העמק רוחשת ככוורת קשה להעריך כראוי את היופי הזה. יחד עם זאת קרה כאן דבר מעניין: מתוך שטחו הכולל של הפארק (כ-20,000 קילומטרים רבועים, כמעט כשטחה של מדינת ישראל) הפך שטח של כ-250 קילומטרים רבועים (אחוז ורבע) לאיזור הפיתוח הקולט את המבקרים. מתוך כארבעה מיליון מבקרים הפוקדים את פארק יוסמיטי מדי שנה מסתפקים 99 אחוזים בעמק ובמנעמיו. מספר המטיילים השנתי בארץ הבראשית של הפארק (כ-18,000 קילומטרים רבועים) מסתכם בכ-40,000 מבקרים בלבד. משמעותו של הנתון החשוב הזה היא, שאין כלל לחץ מטיילים על שטח גדול מאוד. אני יכול להעיד על כך בעצמי: בשלושה מתוך ששת ימי המסע שלי לא פגשתי איש. הנתונים האלה בהחלט משכנעים כאשר בטסי חוזרת על הקביעה, שעמק יוסמיטי המסחרי הוא הקורבן על מזבח שמירת הטבע של ההרים בתחום הפארק. בעוד בעמק יוסמיטי משתוללת האנרכיה ואיש הישר בעיניו יעשה (למעט גניבת אחד המפלים או חלילה, אל-הקפיטן, והעברתם למדינה אמריקאית שכנה), הרי שיש שליטה מלאה על המתרחש בפנים הארץ. המטיילים אינם נכנסים לאזורי ארץ הבראשית מבלי לקבל אישור, ולכן הוויסות של מספר המטיילים טוב למדי. הפקח הוא סמכות שאין לערער עליה; מעמדו הוא כשל שוטר, ולעובדה זו משמעות רבה לגבי יכולת אכיפת החוקים באזורי הפארק. רוב המטיילים אינם מעלים כלל בדעתם להעמיד למבחן את יכולתו וכוחו של הפקח, ומלכתחילה רמת המשמעת כאן גבוהה ביותר. היעדרם המוחלט של פסולת, קופסאות סיגריות או שקיות צלופן וניילון לאורך השבילים הוא תוצאה של כבוד לטבע ולנוף והערכה לעבודת הפקחים. במידה מסוימת זו גם רתיעה מגובה הקנס המוטל על פורעי חוק הניקיון – כ-1,000 דולר. עקרון התיחום מקודש בפארק. ברגע שהוגדרו בתוכניות הממשק הגבולות שבין איזור הפיתוח לאיזור הפנימי, הבק קאנטרי, אין חריגה מן הגבולות; כך אפשר להבטיח לטווח של שנים רבות את איזור ארץ הבראשית מפני זחילות של אלמנטים מלאכותיים. כשאני חושב על כמה מהשמורות הזעירות שלנו בישראל שלא זכו להגנה כזאת, כיצד זחלו לתוכן, לעיתים לאור היום ולעיתים במחשך, כל מיני גורמים שמקומם לא יכירם בשמורת טבע, אני מבין היטב את המשמעות העצומה של קו התיחום הבלתי מתפשר בין שתי הטריטוריות שבפארקים: האיזור המסחרי והאיזור הפראי. רעה חולה אחת זוהתה בברור במהלך השיחה: מסתבר שהפוטנציאל הכלכלי, הגלום במיליוני המבקרים בשמורת יוסמיטי (וכמספר הזה בקניון הקולורדו), לא נסתר מעיניהם של יזמים ובעלי הון. וכמו בכל מקום אחר, בעלי המאה מוצאים את דרכם אל הפוליטיקאים, ואלו מפעילים את לחציהם על רשות הפארקים כדי לאשר זיכיונות שונים (מלונות, מסעדות וכדומה). רשות הפארקים האמריקאית לא תמיד מצליחה לעמוד מול העוצמה הכלכלית-פוליטית הזאת. לקריאה נוספת:
|
