את יוסי אשבול, כך דומה, אין צורך להציג. אשבול, מבכירי צלמי הטבע בארץ ובעולם, הגיע לצילום מאהבת הטבע. "החיבור בין היכרות עמוקה של הטבע ובין סבלנות אין קץ ונכונות להמתנה אינסופית", הוא אומר, "מעניק לי יתרון עצום של יכולת להתקרב לבעלי חיים תוך כדי יצירת קשר בלתי אמצעי של שמיעה וראייה מקרוב. הרבה פעמים אני שומע דברים לפני שאני רואה אותם. היכולת להבין את השטח ולצפות התרחשויות בטבע מאפשרת לי להיות במקום הנכון בזמן הנכון". אתה מסכים עם ההשוואה בין צילום בעלי חיים לבין ציד? "יתכן שבסוג הצילום שאני עושה ההשוואה הזו מתבקשת, אבל אני לא אוהב אותה. הציד הוא עיסוק ברוטאלי, ואני דווקא מנסה לצוד את האסתטיקה שבחיה, זאת אף על פי שלכאורה ההתנהגות של צלם בעלי חיים יכולה להזכיר למישהו התנהגות של צייד. אני המון פעמים יושב בתוך מחבואים מוסווים, מכוסה בצמחייה או ברשתות הסוואה, כמו חייל קומנדו, כמו צייד, אם תרצי". מי שניסה לצלם בעלי חיים ועופות בישראל יודע עד כמה ה"דוגמנים" לא משתפים פעולה עם הצלם. "אני יכול רק להתקנא בצלמים במקומות אחרים בעולם, כמו אפריקה, איי הגלפגוס או איי הציפורים שבים הצפוני, שם בעלי החיים אינם חוששים מאיש. אנשים בארץ לא מתארים לעצמם עד כמה חשובה וארוכה עבודת ההכנה לפני הלחיצה על הדק המצלמה. המתנה של כמה ימים בשטח היא בשבילי עניין שבשגרה, דרך חיים". מה מייחד צלם טבע? "העיסוק באובייקטים חמקמקים, שעלולים לב־רוח בכל רגע. היתרון הוא שלפחות הם לא נותנים עצות ואף אחד לא נדחף לפריים ואומר 'צלם אותי'". זה לא קורה הרבה, אבל גם עם חיות הבר נוצרים לעתים קשרים. "במקרה אחד לפחות היה לי רומן עם זאבה. זה היה בערבה, בסביבות באר אורה. ישבתי שם כחודש בהמתנה לצילומים, וזאבה אחת התאהבה בי וליוותה אותי במשך ימים. היא נהגה לחכות לי ליד עץ מסוים בערוץ של נחל רחם ואפילו הסכימה לאכול מכף ידי. אחר כך הגיעה לאותו איזור גם שועלה. יום אחד, כשהסתתרתי מתחת לרכב, השועלה, שנבהלה מהזאבה, מצאה לידי מסתור וציפתה שאגן עליה". מה חולף לך בראש בשעות הארוכות של הבדידות בהמתנה לשעת כושר? "הרבה חברים שלי, שמכירים את אהבתי למוזיקה קלאסית, משוכנעים שאני יושב לי בטבע, אוזניות לאוזני, מקשיב לסימפוניה הפסטורלית של בטהובן. אבל לא כך הוא. אני לא מצטייד בווקמן ולא מקשיב למוזיקה, כי אני קשוב לטבע. לפעמים אני חוטא בנמנום קל, אבל צריך לזכור שזוהי עבודה לכל דבר, וכך אני מתייחס אליה". אחת התקופות הכי יפות שלו, הוא מספר, היתה על האי טיראן. "זה היה בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים. צה"ל אִפשר לי לעלות על האי עם נחתות חיל הים, שהביאו ציוד ואספקה לכוח שישב שם. הגעתי עם אנשי רשות שמורות הטבע, שהגיעו לסקור את בעלי החיים ובמיוחד את עופות הים שעל האי. במשך כשנתיים ישבתי שם, שבועות שלמים בכל פעם, צופה במושבות הדגירה של הציפורים. "הייתי עד לדגירה של כמה עשרות זוגות שְלָכים (עיטי דגים), שחפים, שחפיות, כַּפָנים, אנפות ועופות אחרים. זו היתה חוויה אישית ומקצועית יוצאת דופן. ישבתי שם כמעט עד לפינוי הסופי של סיני, והייתי בין האזרחים הישראלים האחרונים שעזבו את שארם א־שייח'". אשבול עובד כיום עבור ארגוני שימור טבע ברחבי העולם. בשנים האחרונות הציג בתערוכה השנתית של צלמי טבע, שנערכת על ידי B.B.C Wildlife & National History Museum, ובמסגרת זו אף זכה בפרסים על עבודותיו. "אני מאוד מעריך את התרבות של האנגלים בכל מה שקשור לטבע ולשימורו. אין כמעט אנגלי אותנטי שמכבד את עצמו, שבגינה האחורית שלו לא תלוי כלי להאכלת ציפורי בר", הוא אומר. "לצד ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה, אנגליה היא כיום מרכז עולמי לצילום טבע ודוגמה לשימור הטבע. אני מקווה שגם אנו, הישראלים, נלמד לכבד כך את הטבע". עוד על יוסי אשבול כאן:
| ||||||
יוסי אשבול – לצוד את הרגע
מי שניסה לצלם בעלי חיים ועופות בישראל יודע עד כמה ה"דוגמנים" לא משתפים פעולה עם הצלם. "אני יכול רק להתקנא במקומות בעולם כמו איי גלפגוס, שם בעלי החיים אינם חוששים מאנשים", אומר יוסי אשבול. על חשיבותה של סבלנות |
Array
(
)