זה היה יומו הגדול של הנזיר אירינָחוֹש. אמנם היו נקודות ציון רבות בסיפור חייו הפתלתל, שהובילו מילדות בכפר הקטן פו פאס (Fou Fas) שבצפון יוון אל הגלימה השחורה של הנזירות האורתודוקסית ואל חופי הכנרת, אבל יום קידוש המים זוהר בלוח השנה של חייו. והוא, שהטיל על עצמו את המשימה, זהר ביומו הגדול.
לא עובר יום במהלך השנה שאירינחוש לא חושב על יום קידוש המים. כשהוא עובד בגינתו הענקית, בביקוריו בכנסיות האורתודוקסיות בצפון הארץ, בקשריו ההדוקים עם הקהילה שבחסותו – תמיד יתכונן אירינחוש ליום הגדול. היום שבו הוא, שנשלח על ידי ראשי הכנסייה לחיות לבדו בפיסת האלוהים הנקראת כפר נחום, מארח יותר מאלף בני קהילה, נזירים כמוהו, מכל רחבי הארץ, ובראשם המטרופוליטן של נצרת, המקביל לארכיבישוף בכנסייה המזרחית וראש הכנסייה היוונית אורתודוקסית בצפון הארץ, קירייֶקוֹס המכובד בעצמו, שעוטה למען ישוע – ואולי גם קצת למען אירינחוש – את גלימת הזהב שלו, שהגיעה היישר מיוון.יום התגלות האל
הכל התחיל עם הפיצול באימפריה הרומית בסוף המאה השלישית לספירה, שהוביל לשלטון הביזנטי על ארץ הקודש (בין 395 ל־640 לספירה), ימים שבהם מנזרי הכנסייה היוונית אורתודוקסית שקקו חיים ברחבי ארצנו, ומאות נזירים ציננו את עצמם במי הכנרת  | בכפר נחום שוב חוגגים את יום התגלות האלוהים. אחד מהמתפללים מזנק אל המים ומושיע את הצלב מן הקור |
בלילות קיץ ארוכים. כדי לדמיין זאת אני נזכר באירינחוש, שהראה לי את החבל שתלוי על עץ מעל מי הכנרת וסיפר שמחבל זה הוא מזנק אל המים כשהגלימה השחורה וחום הכנרת נעשים בלתי נסבלים.
באותם ימים קסומים חגגו נזירי כפר נחום את יום הטבלתו של ישוע בירדן בטקס מרשים על גדות הכנרת, ליד כנסיית כפר נחום. צלב מקושט שהוכן מבעוד מועד נזרק עמוק אל תוך מימיו הקפואים של האגם, ובעקבותיו זינקו אל המים האמיצים שבגברי הקהילה הנוצרית הגדולה והתחרו ביניהם על הכבוד שניתן למי שמגיע ראשון אל הצלב ומחזירו אל בכיר אנשי הכנסייה במקום. לפני הטבילה, בזמן הטבילה ואחריה מתאחדים כולם בשירה שמהללת את האל, נזירות ביישניות מצרפות את קולן לבריטון הנזירים ומגישות ארוחה משובחת לנוכחים.
חלפו להן 1,400 שנה, ונזיר אחד חי לבדו בכפר נחום. כבר 11 שנים חי אירינחוש במקום, ואולי חלפו בראשו צהלות הנזירים שפסו מכאן – הפרסים טבחו אלפי נזירים בעת כיבוש הארץ, הרסו כנסיות ומנזרים רבים, והכנסייה היוונית אורתודוקסית בכפר נחום נבנתה שוב רק לפני כשבעים שנה – כשהחליט לחדש את המסורת בכפר נחום. בכל זאת, בעיני הנוצרים כפר נחום אינו סתם עוד מקום בארץ ישראל, אלא "עירו של ישוע". לפי המסורת, כאשר עזב ישוע את נצרת בא לכפר נחום, וכאן בחר את 12 שליחיו.
שלוש שנים מלאו להחלטת אירינחוש, והמסורת קמה לתחייה: בכפר נחום שוב חוגגים אפיפאני – יום התגלות האלוהים, יום קדוש. כאלף איש, ערבים תושבי הכפרים בצפון ויוצאי מדינות חבר העמים מגל העלייה של שנות התשעים, מחליפים את בני כפר נחום הנוצרים בתור קהל המתפללים. רק אחד מהם, שנבחר מראש, מזנק אל המים, מושיע את הצלב מן הקור ומגישו למטרופוליטן של נצרת לקול מחיאות כפיים ומברוּּכּ מהכרוז שמלווה את הטקס. ההווה מחוויר תמיד לעומת העבר.
לקח חשוב למדתי מאירינחוש על הרוגע של אדם המתכונן מראש למשימותיו בחיים. די היה להתבונן בו במשך כמה דקות בערב שלפני הטקס, מוזג יין אדום (בוז'ולה מן המעולים שטעמתי) שהגיע אליו בדרך לא דרך ממנזר קטן ליד ג'נין בבקבוקי פלסטיק של ליטר וחצי ומספר בשבחו, ומיד נתפסים בשלוותו.
במטבחו הומה לה משפחה אוקראינית. נשותיה מכינות מאכלים מסורתיים של יום קדוש, גבריה עמלים על דגלי התהלוכה שבה תצעד הקהילה למחרת. אירינחוש, לקראת סוף שנות השלושים לחייו, מתיישב על רצפת הסלון של בית הגרניט, מזהיר את עצמו בקול רם לא לשתות יותר מדי מהיין, בוחן ומאשר את הדגלים המובאים לו ולא נראה מוטרד כלל מסערת האנשים הצפויה לו למחרת.
ואני, במוחי הזדוני, כבר מזהיר אותו. שהרי על מה ירכלו מחר זקנות העדה, ובמה יעסקו ראשיה ועמיתיו הנזירים אם לא בכישוריו של אירינחוש כמארח הטקס הגדול: האם נגזמו כל העצים? האם נוקתה השעווה ממנורות הכנסייה? האם נתלו כל הדגלים כראוי ונשלחו אנשים ומכוניות לאסוף את נכבדיה וקשישיה של העדה? האם תגיע הספינה שתארח את ראשי הכנסייה במועדה אל הרציף הקטן? אריגי זהב על ספינת תפילה
חיכיתי לו עם עלות השחר על שבת החג, כי סיפר לי בערב שמשימתו הראשונה היא להאיר את כל נרותיה של הכנסייה לפני בוא האורח הראשון, נזיר שבא בשבע בבוקר ומתחיל את  | הנזיר אירינחוש מדליק את נרות הכנסייה בבוקר הטקס. לפני בוא האורח הראשון. צופה בו אחד מילדי הקהילה היוונית האורתודוקסית, הילד ניקיטה בן החמש |
סדר התפילה. בצעד מרושל הצטרף אל אירינחוש ניקיטה, ילד בן חמש, בן הקהילה שישן גם הוא בין אבני הבזלת באותו לילה, ואולי הפיג מעט את בדידותו של הנזיר בשביל החשוך עדיין שעל חורבות עבר כה מפואר. הכיתי בו ברחמים בשוט של אור לבן כשצילמתי אותו מדליק את הנרות. הוא רק הביט בי במבט של מי שמתנצל בשבילי.
מאות תמונות צילמתי ביום קידוש המים. צילמתי את המצעד המסוגנן של צופי נצרת, שהגיעו לראשונה אל הטקס וכבר הודיעו שיחזרו מעתה בכל שנה (לא בקלות מוותרים על קהל של אלף איש). צילמתי את הטקס וצילמתי את התפילה בכנסייה הקטנה, שאור רך מהכנרת נשפך אליה מבעד לזכוכית צבועה.
בהפסקות בין צילום לצילום עיני חיפשו את אירינחוש: קוטף עלי בזיליקום לקישוט הצלב בבוקר, קוטף ומריח פרח מגינת הכנסייה, מברך בחיבוק ונשיקה זקנות לבושות שחורים הניגשות אליו לברכו, מדבר ערבית שוטפת ורוסית לא פחות טובה עם אורחיו, רץ הלוך ושוב לאורכה ולרוחבה של התהלוכה ומספיק להגיע ראשון אל המדרגות של אוניית המכובדים, דואג להעלות את המטרופוליטן של נצרת ועשרות נכבדים על אריגי הזהב שלהם, אל סיפונה של ספינת התפילה.
בלילה שלפני יום החג, לילה חשוך ועז רוחות, הוליך אותי אירינחוש בשבילי ביתו אל הכנסייה הנעולה. הוא שתק. אני שתקתי. הקולות היחידים שנשמעו היו רחש גלי האגם, שקשוק המפתח במנעול דלת הכנסייה, הצתת הגפרור שהדליק נר אחד בחלל הכנסייה, ואחרי כמה שניות של מתח קולן המוקלט של נזירות מרמקולים לא נראים. אירינחוש, שאוהב את השקט שמעניקים חיי הנזירות, חייך חיוך ערמומי, כמו אומר לי: "עכשיו אתה מבין למה נהייתי נזיר, למה עזבתי את משפחתי, את ביתי, ובאתי לכנסייה הקטנה הזו שעל שפת הכנרת?" |
