לפניכם שדרת בני האלמוות, או ביוונית "סטואה אתנטון". והיכן משתרעת לה שדרה זו, המנציחה בהתרוממות רוח את שמם של בני האלים? בתוככי שוק הבשר הענקי של אתונה, בין חצאי פרות שחוטות, ראשי חזירים, כרעיים של אווזים, ריחות רקב ונוזלים חשודים, המנוקזים על פני מרצפות, ששמנוניות בת עשרות שנים דבקה בהן. וזו, איך לומר זאת בקיצור, בהחלט הסביבה הנכונה והמדויקת ביותר שבה תפקדו אותם בני אלמוות – ואמוואקריס, ציצאניס, פאפאיואנו, צ'אוצ'אקיס – אנשי בראשית של שירי הרבטיקה (אמנם כותבים ביוונית רמפטיקה, וצירוף האותיות מפ הוא ביוונית ב', אך המ' רפויה ולא מבטאים אותה).
"סטואה אתנטון" הוא שמו של מועדון הרבטיקה הבולט, הרשמי כמעט, של אתונה, שבו  | | פרחים לרגלי הלהקה ב"סטואה אתנטון". במקום שברי צלחות שהיו נהוגים בעבר, באו פרחים ועלי כותרת, המפוזרים על ראשי נגנים וזמרים כמחווה של הערכה. הלהיט עכשיו – ציפורנים בשלל צבעים |
משמרים באופן הייצוגי ביותר את המורשת הייחודית של מוזיקת העם הפשוט, שחוגגת עתה תשעים שנות ניצחון מוזיקלי. שש פעמים בשבוע, משני עד שבת, משלוש וחצי אחר הצהריים ועד חמש וחצי בבוקר, פועל המועדון ומפעיל במקביל שתי להקות: האחת למופעי הצהריים, האחרת, זו הזרועה בכוכבים הזוהרים, שעולה על הבמה רק לקראת חצות ופורטת על נימי הנוסטלגיה והזיכרון של היווני החוגג. אולי הוא לא עושה את החגיגות שלו בריסון עצמי מופלג, אך תמיד בנימוס חברותי, באלגנטיות מרומזת ומתובלת בצל צלה של הסתחבקות עם החבר'ה הצוהלים.
לפחות דבר טוב אחד יצא מהדיקטטורה של הקולונלים, ששלטו ביוון בין השנים 1967 ל־1974 – לא שוברים את הכלים. עם תפיסת השלטון על ידי הכת הצבאית, יצאה הוראה מטעם השליטים הניאו־פשיסטים, שאסרה על הנוהג של ניפוץ הצלחות בטברנות ביוון, כמחווה של הערכה כלפי המוזיקאים ששעשעו את אוזני הסועדים המבסוטים. במקום שברי צלחות, פסקו הקולונלים, יבואו פרחים. ואכן, כבר שלושים שנה שפרחים ועלי כותרת פרחוניים, המפוזרים על ראשיהם של נגנים וזמרים, משמשים את הבליינים הכבדים החפצים ביוקרתה של המוזיקה העממית.
כך קרה שדווקא השליטים מהימין הקיצוני הם אלה שמצאו פתרון פיוטי משהו, שהצליח לרסן את הגילויים האלימים, שליוו לא אחת את הכרת התודה למיומנותם של אנשי המוזיקה, שנשאו ברמה את דברה של הרבטיקה. למען האמת, גזירות הקולונלים לא היו הפעם הראשונה שבה פוליטיקאים מהאגף הימני התערבו בנעשה בסוגה המוזיקלית הפופולרית הזו. עוד במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה העשרים, הדיקטטור יואניס מטאקסאס, גם הוא איש צבא בעל השקפת עולם ימנית קיצונית, פיזר את הפרלמנט באתונה והנהיג שלטון ברזל המגובה במשטרה חשאית פעילה במיוחד. הוא צירף אל המוסדות האסורים בפעולה, דוגמת בית הנבחרים, את המועדונים שבהם נוגנה הרבטיקה. הסיבה: זוהי, לדעתו, מוזיקה המעודדת דכדוך לאומי ודיכאון אישי, ועל כן אין להשמיעה ברבים. בוודאי לא במדינה שזקיפות הקומה חשובה לה. שירי חורבן הבית
היה משהו נכון בדיאגנוזה המוזיקלית של מטאקסאס. שהרי הרבטיקה הינה הדבר הקרוב ביותר לסגנון הבלוז האמריקאי, שמאז ומתמיד השכיל לבטא בדידות, געגועים, קשיים חברתיים ומצוקות כלכליות. אמרתם זמרת רבטיקה – אמרתם, למעשה, בסי סמית או בילי הולידיי.
הצרות מגוונות המה וכל אחת מהן שווה שיר. לזו ברח החבר הרמאי וההוא תקוע בלי מנת החשיש שלו. זה אסיר במחנה כפייה וההיא אין לה כסף לבגדים יפים. שלא לדבר על הבית שנשרף, על העיר שחרבה. שכן עניין עקרוני אחד חובה לזכור כאשר באים להתענג על עגמומיותם האינסופית של שירי הרבטיקה – זהו סגנון שנולד מתוך חורבן הבית; ביתם של היוונים שהתגוררו באסיה הקטנה, בערים כמו איזמיר (Izmir) ובאיסטנבול, עד שנת 1922, עד שטרנספר כפוי עקר אותם ממקומות שבהם התגוררו ברציפות אלף ואפילו אלפיים שנה. הרביעייה הגדולה מפיראוס היא רביעיית זמרים ונגני בוזוקי ובגלמה מהוללת, שהרחיקה אל מעבר למוזיקה של איזמיר (או סמירנה, בשמה היווני), וכוננה את סגנון שירי הרבטיקה כפי שהוא מוכר כיום |
העקירה הטראומטית הזו, תוצאה של מלחמה מיותרת בין תורכיה ליוון, גררה בעקבותיה גירוש של כמעט מיליון וחצי יוונים, שחיו עד אז בתחומי תורכיה. הללו התרכזו במחנות מעבר, מעין מעברות מגובבות באוהלים, צריפים ופחונים, שהוקמו בשוליים החלשים של ערי הנמל הגדולות – סלוניקי ופיראוס (Pireas), אליהן נותבו ספינות הפליטים מאסיה הקטנה.
כלום לא היה להם אז – לא עבודה, לא תקווה, לא מעמד חברתי. רק זכרונות על אודות הבית המתוק שהותירו בהריסותיו אי שם באיזמיר. לכן, הם שרו על עברם שחרב בן לילה, ועשו זאת קודם כל באמצעות כלי ביטוי מוזיקליים מהזן התורכי. הדור הראשון של הרבטיקה, שכלל זמרות נשמה כרוזה אשכנזי (יהודייה, אלא מה), ריטה אבאצי וזמר־כוכב כאנדוניוס דאלגאס, שם דגש מיוחד על ההתייבבות האופיינית לזמר התורכי, על קריאות השבר "אמאן, אמאן" ועל כלים כמו עוד, שצלילם מזרחי.
מאוחר יותר, בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, עם כניסתה הרועמת של הרביעייה מפיראוס לתוך הסצנה המוזיקלית שהלהיטה כבר את אתונה ופרבריה, השתלטו צלילי הבוזוקי והבגלמה (מיני בוזוקי) על המצב, ובמשך עשרות השנים הבאות, לפחות עד שנות השבעים, הם אלה שהכתיבו את האג'נדה המוזיקלית ביוון.  | | שלוש לפנות בוקר במועדון רבטיקה באתונה. מה שמקסים במועדונים באתונה ובסלוניקי הוא העירוב הבין-דורי. בחסות המוזיקה מתכנסים באותו אתר עצמו ובאותו הזמן בני שמונים ובני עשרים, ואף פחות |
המאנגס של פיראוס
הרביעייה הגדולה מפיראוס היא רביעיית זמרים ונגני בוזוקי ובגלמה מהוללת, שהרחיקה אל מעבר למוזיקה של איזמיר (או סמירנה, בשמה היווני), וכוננה למעשה את סגנון שירי הרבטיקה כפי שהוא מוכר כיום. מרקוס ואמוואקריס הוא הנודע שבהם, ולצדו כיכבו באטיס, סטראטוס וארטמיס; קצבים, אנשי שוק, בטלנים ובעיקר מעשני חשיש, שרפרטואר שיריהם היה בהתאם. הארבעה היו בבחינת חוד החנית של מתקפת העם הפשוט על מתרסי המוזיקה הבורגנית ביוון. משל מדובר ברמי דנוך, אהובה עוזרי, פלפל אל־מצרי, זוהר ארגוב ויתר זמרי הדור הראשון לזמר המזרחי בארץ.
מה שהפריע אז לבורגנים של אתונה וסלוניקי לא היו רק צלילי הבוזוקי או תוכן השירים החתרניים. הפריע להם במיוחד קהל היעד שאליו הם כוונו – המאנגס של פיראוס; גברים המהלכים בהידור לבנטיני – נעליים לבנות, שפם גזור בדקיקות, ברילנטין בשיער, ז'קט תלוי על כתף אחת וסכין בחגורה; פושטקים, פושעים קטנים, או במונח עכשווי יותר: ערסים.
דמותו של המאנגס שימשה מצע להמון שירים, שנהגו בו בכבוד רב והנציחו בגאווה את ערכי ה"גבריות" מהזן הנושן, את סכסוכי ה"כבוד העצמי", שנסתיימו בדרך כלל בדקירות סכין, או את הפרנסה האקראית, שהתבססה, מיותר לציין, על סרסור בזונות וסחר באבקה הלבנה. קפיצת המדרגה של ציצאניס
וסיליס ציצאניס הוא זה שביצע את קפיצת המדרגה, שבעקבותיה הפכה הרבטיקה לשם נרדף ליוון. בניגוד לבוזוקאים, אנשי השוק ומייסדי הז'אנר, ציצאניס היה סטודנט למשפטים, שהמיר את ספרי החוק במיתרי הזהב. בארבעים שנות פעילותו האמנותית הוא השכיל לא רק להפיק מעצמו להיטי נצח, אלא בעיקר לשלב ברבטיקה רבדים של שירי עם מסורתיים, אזכורים לסגנונות מוזיקליים שונים לגמרי (הטנגו, למשל), תוך הרחבה מתמדת של חוג הלקוחות  | | שבת אחרי הצהריים של שירי רבטיקה בטברנה אסטיבי באזור קרמיקוס, אתונה. שולחן של נשים בלבד (הגברים היו באותה עת במשחק כדורגל) חגג שם עם כמויות מרשימות של אלכוהול, והשמחה היתה רבה |
הנוהים אחר הרבטיקה. סייעו לו בכך שתי הזמרות הגדולות שטיפח – סוטוריה בלו עזת הביטוי ובעלת הקול המעושן ומריקה נינו, שסיפור חייה העגום שימש בסיס ל"רמבטיקו", סרטו של קוסטאס פאריס שכבש את אירופה בתחילת שנות השמונים.
די להתבונן בקליינטורה של מועדון "סטואה אתנטון" כדי להבין את המרחק העצום שעשתה הרבטיקה מהמחששות של נמל פיראוס ועד למרכז הסצנה הבורגנית. האחראי הישיר לכך, לבד מציצאניס, היה המלחין הנפלא מאנוס חדז'ידקיס. בשנת 1949, והוא אז מלחין המתעסק במוזיקה קלאסית, העביר חדז'ידקיס סדרת הרצאות בקונסרבטוריון של אתונה, שבהן הוכיח כי הרבטיקה הינה הביטוי האותנטי ביותר לשורשי המוזיקה הבלקנית, וכי דווקא שירי הפושעים ודלת העם הם הגשר המוצק ביותר, שמחבר בין המורשת הביזנטית העתיקה למוזיקת המאה העשרים. אפשר לדמיין את האפקט המהמם שיצרו הרצאות אלה למין סצנה בלתי אפשרית, שבה פאול בן חיים ז"ל, המלחין הישראלי יליד גרמניה, יעמוד על במת האקדמיה למוזיקה ויסביר את גדולתם של שירי מושיק עפיה או אבי ביטר.
ואם חדז'ידקיס אומר, כולם עושים. תוך עשר שנים צברה הרבטיקה לגיטימיות בשכבות חברתיות בעלות פרופיל סוציו־אקונומי גבוה. כיום קשה לדמיין מופע מוזיקלי ביוון, אפילו של זמרי להיטים מהזן היורו־פופי, שאינו כולל חטיבה הנשענת על מקורות רבטיקה. מה שמקסים במועדונים באתונה ובסלוניקי הוא העירוב הבין־דורי. בעולם המערבי קשה למצוא דוגמה דומה לכך שבחסות המוזיקה מתכנסים באותו אתר עצמו ובאותו הזמן בני שמונים ובני עשרים, ואף פחות.
דומה שההיענות הטבעית של היוונים לז'אנר המוזיקלי־תרבותי הזה הינה עניין מובנה בתודעתם. נניח לרגע למועדונים המייחדים את מלוא הרפרטואר שלהם לרבטיקה, ונתרכז בנעשה בקונצרטים של תותחים כיורגוס דאלארס, אלקיטיס פרוטופסלטי, חאריס אלקסיו, דימיטרה גאלאני, יאניס פאריוס, אלפטריה ארוואניטקי ואלני ויטלי. זמרי השורה הראשונה, החזית של חיי המוזיקה ביוון, חשים הכרח לסיים כל מופע, אפילו אם מדובר בקידום מכירות לדיסק חדש, בסדרת שירי רבטיקה, שדווקא הם אלה שמלהיטים את המאזינים. ציפטדלי, זבקיקו וחאספיקו
הקולונלים חיסלו את פולקלור שבירת הצלחות, אבל אף אחד עדיין לא סילק את מחוללות הציפטדלי מעל השולחנות. הסצנה המוכרת הזו, שבמהלכה מטפסות צעירות על שולחנות כדי להניע אגן לקצב החצי תורכי, חוזרת על עצמה בכל מועדון, בעיקר לקראת השעה ארבע בבוקר, כאשר האוזו והרֶצינָה (שלא לדבר על וויסקי) מהווים אחוז נכבד ממחזור הדם. הציפטדלי, מחול לנשים בלבד, הינו שכלול מקומי לריקוד הבטן התורכי־ערבי והוא אחד משלושת סגנונות הריקוד הבסיסיים של הרבטיקה. לצדו מככבים הזבקיקו והחאספיקו.
במשך שנים הוגבל הזבקיקו לגברים בלבד. כיום גם נשים נראות פה ושם כשהן מבצעות את הצעדים הסבוכים־אבסטרקטיים של הריקוד הזה. זהו מחול ליחיד, שבמהלכו מתרגם הגבר את תחושות הבדידות ועוגמת הנפש לצעדים המזכירים דילוגי עִזים בהרים. מוזיקה איטית במתכוון מכתיבה למחולל צעדים כבדים, הבאים לבטא את ההזדהות עם קשיי הקיום. לעתים קרובות מניח רקדן הזבקיקו בקבוק על מצחו, מתוך ניסיון לבחינה עצמית – ביצוע דילוג עִזים תוך שמירה על יציבות הבקבוק. במיטבו, הזבקיקו הוא רגע ההזדככות האמיתי, ולא אחת נראים איש (או אשה) כשהם כורעים למרגלות המחולל ומעודדים אותו במחיאות כף קצובות. חדז'ידקיס הוכיח כי דווקא שירי הפושעים ודלת העם הם הגשר המוצק ביותר שמחבר בין המורשת הביזנטית העתיקה למוזיקת המאה העשרים |
החאספיקו הוא הניגוד הברור של הזבקיקו. מחול בצוותא, מעין הורה בלקנית, שמאז הסרט "זורבה היווני" בכיכובו של אנתוני קווין מוכר במערב כריקוד הסירטאקי. אם הזבקיקו הינו ביטוי לעגמומיות, אזי החאספיקו הוא בבחינת התפרצות של עליצות חסרת גבולות, שגורפת למעגלה עשרות חוגגים, אפילו אם אין שום קשר חברתי או מעמדי ביניהם.
נראה שהחאספיקו טוב לעיכול, משום שבאופן קבוע מתפרצת כל להקה המופיעה בטברנה עם סוג מוזיקלי זה דווקא בשלבי הסיום של הארוחות, כשהבטן מתקשה להכיל בקרבה את מלאי המוסקות והסובלאקים שנגרסים בתוכה.
אך טבעי הוא שחגיגות הרבטיקה מתרכזות בעיקר באתונה ובסלוניקי, שם נחתו בשנים 1922־1923 המוני הפליטים שטרונספרו מאסיה הקטנה. אך לצד שתי ערי נמל אלה, תפקד אז גם הנמל השוקק של העיר וולוס (Volos), שגם בקרבתה התערו הפליטים. וולוס – הנמל שממנו, במיתולוגיה, הפליגו יאסון והארגונאוטים למסעם בעקבות גיזת הזהב – היא כיום עיר האוניברסיטה המרכזית של מחוז תסאליה (Thessalia), באמצע הדרך בין אתונה לסלוניקי.
עיר זו היא מקרה מוזיקלי־קולינרי מיוחד במינו. לא זו בלבד ששם ממשיכה להתקיים מסורת הרבטיקה הישנה, זו בעלת ההתייחסות הישירה למקורות התורכיים שלה; רחובותיה הזרועים סטודנטים צעירים הם הוכחה לשיא הארצי שבו מחזיקה העיר – כמות שלא תיאמן של אוזריות, מסבאות אוזו המשמשות תשתית מתאימה לשירי הרבטיקה הנוגים. שווה לוותר פעם על טיסת הקישור בין נמלי התעופה של אתונה וסלוניקי לטובת שדרת האוזריות המשקיפה על המרינה המקומית.
תודת המערכת לחברת אולימפיק איירווייז על עזרתה |
