| בהפרש של חודש, ותוך כדי שימוש בשיטת חיסול שקטה ואלגנטית שלא ניתן לפרשה אחרת מאשר סגירת חשבון ארוך וישן, נפרד לאחרונה עולמנו משני אנשים קשישים, שסביר להניח כי לא שמעו האחד על השני מעולם. המכנה המשותף ביניהם: מדובר בשניים מהאחראים הישירים – כל אחד בתחומו – על הפיכתו של המין האנושי בעשרות השנים האחרונות לעצלן, שמן, וחסר טעם. תגידו שלום למומופוקו אנדו, קשיש יפני בן 93 במותו בחודש שעבר, אשר המציא את ה"מנה חמה" הראשונה בהיסטוריה. בביוגרפיה שלו, מספר אנדו, כי את ההשראה להמצאתו הזוועתית קיבל בשנת 1958, כאשר ראה תור ארוך של אנשים מחכים לקנות מרק נודלס חם בשוק השחור בעיר שנחרבה במלחמה. כאחוז תזזית, כנראה במטרה לקצר את חייהם המרים גם כך של בני עירו, נכנס אנדו למעבדה מאולתרת שהכין במטבח ביתו, ולאחר מספר שבועות יצא משם עם הבשורה, שהפכה מאז את בטננו לכלי קיבול של כימיקלים, צבעי מאכל ואטריות מיובשות דמויות זרדים וחרולים. היא זכתה לשם "צ'יקן ראמן", והייתה מעין "עוגת" נודלס בטעם עוף, שניתן להכין בתוך דקות אחרי ששופכים עליה מים חמים בקערה. לפני כחודש, כאמור, מת מומופוקו אנדו מדום לב. כולי תקווה כי בניתוח שלאחר המוות התגלה כי בשנים האחרונות ניזון האיש, למרות תחנוניו הבלתי פוסקים, רק, אבל רק ממנות חמות מסוגים שונים, וכי סעודתו האחרונה בהחלט הייתה מורכבת מהמנה האכזרית והבלתי אכילה מכולן: פירה עם בצל. בעוד ממציא ה"מנה חמה" מחשב את קיצו לאחור, כמה אלפי קילומטרים ממנו, במדינת איידהו שבארצות הברית, שכב לו רוברט אדלר בן ה-96, ידידו לרעיון – השמדת המין האנושי ע"י הפיכתו לזומבי חסר תושייה – וכנראה כבר חש שקיצו מתקרב. אדלר, זה הזמן לחשוף, הוא זה שהמציא את השלט-רחוק לטלוויזיה. ההוכחה הטובה ביותר שהאיש הזה היה סכנה לאנושות, היא זכייתו בפרס ה"אמי" בשנת 1997, וזאת כאות על תרומתו הרבה לשיפור חווית הצפייה בטלוויזיה. תעשיית הטלוויזיה האמריקאית יודעת כנראה יותר טוב מכולנו עד כמה מדביק אותנו השלט-רחוק למסך הקטן והטיפש, וכמה ספרים שלא נקראו רשומים על שמו של מר אדלר. את השמועה על מותו של אדלר, אגב, קיבלתי כאשר צפיתי במהדורת חדשות הכלכלה של ה-CNN. כאות הוקרה לפועלו, מייד לחצתי על כפתור ה"השתק" בשלט לדקת דומייה. יכול להיות שמדובר סתם בצירוף מקרים. לא יהיה מופרך להעריך כי בהספדים שנישאו אל מול קברם הפתוח של שני המנוחים, לא נעשה שימוש מאסיבי במושגים כמו "בדמי ימיהם" או "כרעם ביום בהיר". אבל אני מעדיף לחשוב שמדובר בכל זאת באיזשהו צדק קוסמי, בעובדת מותם הסמוך כל-כך של שני הברנשים הללו – ההוא שהפך את כולנו לבטטות כורסה וההוא שדאג שאותן בטטות ייכתשו לכדי אבקה, יאבדו את טעמן ויוכנסו לכוס פלסטיק. ואתם יודעים מה, אני בטוח שיהיו כאלה שיטענו כי מותם של השניים הוא בכלל עונש על ההתנתקות. |
בהפרש של חודש מתו בזה אחר זה שניים מהצוררים הגדולים של האנושות: ממציא המנה חמה, וממציא השלט-רחוק • אריאל שנבל פורסם 26.2.07 |
Array
(
)