על שבט היהודים השחורים באוגנדה שמעתי מפרופסור שוורץ, מנהל מרפאת המטיילים בבית החולים תל השומר, לשם הגעתי לקבל חיסונים לקראת הנסיעה לאוגנדה. כיוון שבכל מה שקשור למסורת "ישראל סבא" אני מתמלא בסקרנות, מיד כשחזרתי הביתה התיישבתי לחפש בגוגל. לאחר חיפוש ארוך גיליתי כי לפני 120 שנים, מלך שחור, נוצרי באמונתו, מרד בבריטים וכהתרסה "גייר" את כל בני השבט – כשלושת אלפים אנשים. לשבט נקבע שם חדש Abayudaya, ובתרגום לעברית – בני יהודה. בעקבות התגלית הזאת שיניתי את כל תוכנית מסעי, והחלטתי כי לאחר הביקור במקורות הנילוס הלבן, הלא הוא "היאור" שממנו נמשה משה רבנו הרועה הרוחני של עם ישראל המתהווה לפני כ-5,000 שנים, אסע למקום מושבו של שבט השחורים שקיבל עליו את היהדות לפני קצת יותר ממאה שנים. יצרתי קשר עם מנהיגי הקהילה וסיכמתי כי אגיע לביקור לקראת סוף חודש יולי. ביום המיוחל, כולי התרגשות, ניסיתי למצוא תחבורה לכפר היהודים Putti במזרח אוגנדה למרגלות הר אלגון (Mt. Elgon). אי אפשר היה להסתייע בתחבורה ציבורית ולכן שכרתי רכב עם נהג צמוד, והרגשתי כגביר, עם נהג לבוש בהידור רב ומצויד בשני טלפונים ניידים שעזרו לי בהמשך הדרך. שביל עפר אדמדם התפתל לו בתוך סבך של עצים וצמחייה נמוכה, גדוש במהמורות מלאות מים, סימן לגשם שיורד באזור זה של קו המשווה מעשה של יום ביומו.
מפגשים ראשונים הגעתי למבנה הראשון והכנתי את עצמי לא לצפות לדברים יוצאי דופן כדי שלא אתאכזב. בינתיים, הצטרפו אלי שני זאטוטים יחפים, גלוחי ראש ומכוסים באבק-בוץ אדמדם. מיד מצאנו שפה משותפת, כיבדתי אותם במסטיקים, צילמתי אותם ומיד הראיתי התמונה כדי לרכוש את אמונם. חיוך צחור שיניים אישר לי כי אני בדרך הנכונה.
אני פוסע סביב המבנה ורואה על הקיר מולי כתובת בעברית ואנגלית "חוות עופות". כאן כנראה נערכת שחיטה כשרה, אני חושב. סביב המבנה הילכו להן כמה תרנגולות, שכנראה חיכו לתורן. אני עובר למבנה השני, ולפני קיר שלם מעוטר באותיות א'-ב'. התחלתי להתרגש! במבנה השלישי אני מבחין במזוזה התלויה על מסמר ולידה ציור ילדותי של מנורה עם שבעה קנים. התרגשותי גאתה וצמרמורת חלפה בגווי. נישקתי המזוזה, ובל יקל הדבר בעיניכם – כל המכיר אותי יודע כי מנהג נישוק המזוזה זר לי לחלוטין, אך כנראה לא במקום ובמעמד הזה. ספרי תנ"ך וטליתות על המדפים
אני נכנס פנימה מלווה בהמון ילדים המשתייכים לשבט Abayudaya, ועיני מבחינות בריהוט הדל בפנים בית הכנסת: שולחן רעוע, ספה שידעה ימים יפים יותר, מדפים עמוסים בטליתות ובספרי תנ"ך, שמרביתם מונחים הפוכים. בחרדת קודש סידרתי את הספרים. אני מתקרב לארון הקודש, משני צדדיו רשומות בכתב יד אותיות מ-א' עד י'. לבי הולם בחוזקה, דוק של לחלוחית מכסה את עיניי, ידיי רועדות כאשר אני פותח את בריח המנעול הקבוע על הדלת וחושב לעצמי מה אמצא שם בפנים? האם אמצא ספר תורה? אני פותח ונזכר כי בהוצאת התורה מארון הקודש יש לומר ברכה, ואני איני יודע איזו ברכה לומר! אני מרים את עיניי וחושב מאין יבוא עזרי? ואז אני מבחין על הקיר בכתב יד "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". אני אומר בכמעט צעקה את תפילת "שמע" ומוציא את ספר התורה הקטן המונח על גבי טלית, לא יכול שלא להיזכר בספר תורה קטן שכזה אותו הניף שחר בני בהקפות שמחת תורה בהיותו בן חמש.
אני נושא אל על את הספר, עיניי רטובות מדמע וגרוני חנוק, ממלמל ברכת "שהחיינו". כעבור דקות ספורות אני מניח בעדינות את ספר התורה בארון הקודש, מבריח את דלת הארון וחוזר שוב בקול רם על ברכת "שמע ישראל", כשעיני כל הילדים רואות ואוזניהם שומעות. זה היה רגע קדוש, רגע של תפילה, רגע של יהודי. איני מתבייש ברגשותיי ואני מרגיש גאווה גדולה להיות יהודי, פה בכפר הנידח באוגנדה. בתום כל ההתרגשות אני מבחין כי בפתח בית הכנסת עומד אדם מבוגר, חבוש כיפה שעליה רקומה מנורה, ועיניו בורקות. שמו אברהם והוא איש הקהילה. במעט אנגלית רצוצה הוא מסביר לי כי סבו בנה את בית הכנסת. לבקשתו, אני פותח שוב את ארון הקודש, מוציא את התורה והוא מצטרף אלי לאמירת "שמע ישראל". אחר כך ישבנו על הספה הבלויה ובעיקר שתקנו, אך השתיקה דיברה כאלף מלים, שתיקה של מבוגרים המכבדים את הרגע, מוקירים ומעריכים את המפגש. עזבתי את בית הכנסת לאחר שתרמתי מספר שטרות לקופת הצדקה.
סוף דבר לקריאה נוספת:
|
