ביום החמישי וביום השישי לבריאת העולם נבראו החיה, העוף והדג למינהו. הם הקדימו את האדם, שנברא אחרון, והצטווה "רדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח).
כאשר הוטל על האנושות עונש המבול, נדרש נוח לאסוף אל התיבה את בני ביתו ושניים מכל מין של בעלי חיים. רש"י, גדול המפרשים, הסביר את ההוראה "שניים מכל תביא אל התיבה": "מן הפחות שבהם לא פחות משניים, אחד זכר ואחד נקבה". כלומר, המשכיות האדם והמשכיות בעלי החיים קשורות זו בזו באופן בלתי ניתן לניתוק.
על מקומן של החיות בעולם היהודי אפשר ללמוד מדברי האגדה על הפסוק "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". אומר המדרש בבראשית רבה: "וכל צבאם: אלה דברים שאתה רואה אותם כאילו הם מיותרים בעולם, כגון זבובים, פרעושים ויתושים, אף הם בכלל ברייתו של עולם הם. ובכל עושה הקדוש ברוך הוא שליחותו, אפילו על ידי צפרדע, אפילו על ידי יתוש".דוגמה ומופת
אם שליחות אלוהית יכולה להתבצע על ידי צפרדע או יתוש, הרי שאין להתפלא על כך שבעלי חיים משמשים במקרים רבים דוגמה ומופת להתנהגות האדם בכלל והיהודי בפרט. הביטוי הקיצוני לכך הוא בדברי רבי יהודה בן תימא, במסכת פרקי אבות (פרק ה, משנה כ): "הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". כלומר, מארבע חיות אלה יש לאדם מה ללמוד, משום שבהתנהגותן יש סמל לדבקות ולעקשנות. זו הסיבה לכך שבבתי כנסת רבים, בעיקר במזרח אירופה, מצוירים על הקירות נמר, נשר, צבי ואריה. ואין הציור נחשב להפרת המצווה "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".
כמעט בכל חיה מצאו חכמים משהו סמלי. על העכבר, למשל, נאמר: "לא עכברה גנב אלא חורא גנב" (ערכין ל, עא'). כלומר, המסתיר את הגניבה שגנב אחר, או הקונה אותה ממנו, אחראי לגניבה; מפני שאלמלא היה קיים, לא היה הגנב גונב. הצבי נמשל לארץ ישראל, הנקראת ארץ חמדה נחלת צבי. "מה צבי אין עורו מחזיק את בשרו (אחר שנפשט), כך ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה, ומה צבי קל ברגליו, כך ארץ ישראל קלה לבשל פירותיה יותר משאר ארצות" (כתובות קיב, עא).
האריה זוכה לשישה שמות שונים: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל ושחץ (סנהדרין צה, עא). מדברי חכמים במסכת חגיגה (דף יג עב) אימץ העולם את התפיסה כי האריה הוא מלך החיות ואנו, כבני אדם, יש בקרבנו "ארי שבחבורה". השבט שנתן לעם ישראל את זהותו כיהודים הוא שבט יהודה, שנמשל ל"גור אריה יהודה" (בראשית מט, ט).
אין פלא איפוא, שלחיות שונות יש מקום חשוב באמנות היהודית. כך לדוגמה בפסיפסים של בתי כנסת מהתקופה הביזנטית ובאיורי "מזרח", הנתלים בכותל המזרח של בתי הכנסת. פסיפס אחד, ידוע מאוד, נחשף בבית הכנסת בציפורי שבגליל. נראים בו בבירור – כמו בפסיפס של בית הכנסת בחמת גדר – אריות מסוגננים משני צידיו של זר, שחללו ריק. מיקומם של האריות מעניק להם את משמעותם: הם מגינים על בית הכנסת ועל הקהילה כולה.
הסיפור העממי היהודי, אף הוא מצא בהתנהגות החיות מרכיב סמלי למעשיהם ולהתנהגותם של בני האדם. בימים עברו היה כל תלמיד בית ספר בישראל לומד את סיפורו של עגנון "מעשה העז", אלא שהעז כמעט נעלמה מהנוף וכמוה הסיפור נעלם מתוכנית הלימודים. אך הסיפור על העז שמראה את הדרך הפלאית ממזרח אירופה לארץ ישראל הוא רק אחד מרבים. בארכיון הסיפור העממי בחיפה כונסו נוסחים שונים של אותו סיפור.
נקשרו היהודים בחיות וחיות ביהדות עד שאמרו חכמים: "אלמלא לא ניתנה תורה, היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול". וחכמינו קבעו כללים רבים שכיוונו למנוע סבל מבעלי חיים. צער בעלי חיים במסכת שבת (דף קכח, עב) קובע כי אפשר לחלל הרבה מאיסורי השבת כדי להציל חייו של בעל חיים או כדי להקל על סבלו.
|
