באחד ממסעותי לדרום מערב ארצות הברית, במסגרת לימודי מדע הדתות שבהם התמחיתי, הגעתי לכפר קטן של בני שבט ההוֹפי – כמה בקתות מנותקות מחשמל וממים בלב סביבה מדברית מאובקת. הוזמנתי לביתו של זקן הופי, שהיה עסוק בבנייה ובצביעה של רעשנים מסורתיים לריקוד גשם. במהלך השיחה נאנח הזקן ואמר כי ריקודי הגשם לא עוזרים יותר בהבאת הגשם. התאכזבתי. אם הוא, אדם מסורתי ובא בימים, לא מאמין ביעילותו של ריקוד הגשם, מי נשאר? "הריקוד יכול להיות אפקטיבי מאוד, אך בימים אלו הצעירים רוקדים ללא כוונה", אמר. "הם אינם מאמינים באמת כי הריקוד יביא גשם".
סיפרתי לו על מביא גשם משלנו, חוני המעגל, שבתקופת המשנה היה מצייר עיגול על פני הקרקע ומסרב לצאת ממנו עד שיוריד אלוהים גשם. דמותו של חוני המעגל, המתקשרת ביהדות יותר מכל לטבע ולעונות השנה, סקרנה את מארחי הקשיש וסיפרתי לו עוד מסיפורי חוני, בהם את זה שאני מכנה "חוני במכונת הזמן".
פעם אחת היה חוני מהלך בדרך וראה אדם נוטע עץ חרוב. שאל אותו חוני: האם אתה בטוח שתחיה עוד 70 שנה כדי ליהנות מפירותיו של עץ זה? ענה לו אותו אדם: מצאתי את העולם הזה מלא בחרובים שנטעו למעני אבותי, ואני נוטע חרובים לבני. התיישב לו חוני לאכול ותרדמה נפלה עליו. בשנתו, מערה קטנה הקיפה אותו והסתירה אותו מעיני עוברים  |
ושבים. ישן חוני במשך 70 שנה, וכשהתעורר ראה את אותו אדם קוטף חרובים ואוכלם. שאלו חוני: האתה הוא זה ששתל את העץ הזה? ענה לו אותו אדם: סבי הוא ששתלו. נראה שישנתי במשך 70 השנה האחרונות, סח חוני לעצמו (בבלי, תענית כ"ג, תרגום מארמית).
על פניו, נראה כי הסיפור על חוני המעגל מדבר רק על חשיבות הנטיעה למען הדורות הבאים. אך הזקן ההופי מצא בסיפור זה רבדים עמוקים יותר, ובאנגלית בסיסית הצביע על המסגרת המעגלית שלו: מושגי הזמן מיטשטשים בשנתו הארוכה של חוני – העבר, ההווה והעתיד מוטלים בספק. מוקד הסיפור אינו ההנאה של הנכד מהחרובים שנטע סבו, אלא חוסר חשיבותו של הפרט, כנבדל בפני עצמו, ביחס לשושלת הנמשכת המקיימת את המערכת. מותה של חוליה במערכת אינו סיום חיים אמיתי, כי המערכת הבריאה ממשיכה להתקיים. מעשה הנטיעה וצמיחת העץ חוצים את גבול טווח החיים האנושיים ומסמלים את חוסר חשיבותו של הזמן הפרטי.
העדר אינדיווידואליזם שכזה הוא בדיוק מה שחסר לעולמנו, הנכחד באסונות אקולוגיים מעשי ידי אדם; מוטיבציה לטעת ללא תועלת לכאן ועכשיו שלנו, אלא למען הדור הבא; דאגה לעולם, לבריאה, למערכת שאנו חלק ממנה ושתתקיים גם אחרינו.
הביתה, משדות זרים
בעשורים האחרונים החלו להתפרסם, בעיקר לקראת ט"ו בשבט, קבצים של מקורות יהודיים העוסקים בשמירה על הטבע ואיכות הסביבה, אולם הקשר בין יהדות ואקולוגיה איננו מובן מאליו.
תפיסות שמאליות רדיקליות האשימו את התנ"ך בקולוניאליזם, באימפריאליזם ובשוביניזם, שהביאו על העולם הרס, ניצול ושעבוד. ישראלים רבים פנו החוצה, למקורות תרבותיים אחרים, בעיקר של המזרח הרחוק, כדי למצוא מענה וסיפוק לצרכים רוחניים ורגשיים שלא מצאו בסביבתם התרבותית הקרובה.
והנה, מתברר כי באינספור מקומות בתנ"ך, במדרשים, בתלמוד ובספרי הפרשנות וההלכה פזורים טקסטים העוסקים ברגישות והערכה לחי, לצומח ולאדמה, וממתינים ללימוד, דיון והשפעה.
מה גרם לשינוי הזה? האם חובבי איכות הסביבה מבליטים בחוסר פרופורציה נושא שאינו יהודי אותנטי? האם היהדות, עד הדור האחרון, הסתירה מאיתנו בזדון את הפן האקולוגי החשוב שלה?
נראה כי כאשר קבוצות חילוניות ודתיות ליברליות החלו, בשנות השבעים של המאה הקודמת, לפרסם את "הגדות ט"ו בשבט", היה במהלך זה ניסיון למצוא במקורות היהדות מענה לבעיות שהחלו להיות חשובות בחיי היומיום, וגם להצהיר כי העולם האורתודוקסי, שבו מקורות אלו נחשבים לשוליים, איננו האופציה היחידה להגדרת מה חשוב ומה אינו חשוב ביהדות.
אין פסול, כמובן, בלימוד של תרבויות ומסורות שלא נולדנו לתוכן, אך הרעייה בשדות זרים אינה נובעת מהעדר מקורות ומסורות שלנו, אלא מכך שרבים מהם לא היו נגישים. לכבוד ט"ו בשבט הבא עלינו לטובה, הנה כמה דוגמאות ממקורותינו אנו, כחומר למחשבה.
העץ אינו צד בסכסוך
המקרא מצווה עלינו בבהירות לשמור על זכויותיו הלגיטימיות של העץ. "כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור?" (דברים כ', י"ט). הפסוק, שאוסר לכרות עצים כדי לפגוע בתושבי עיר נצורה, מפתח תפיסה מדהימה של זכויות עולם הצומח. בפסוק זה מתחוור לנו שאף העץ בשדה הינו בעל זכויות. לבני האדם, שבאוולתם מתנגחים זה בזה, אסור להשמידו במהלך המאבק. העץ אינו צד בסכסוך ואין לפגוע בו. מה רב המרחק בין תפיסה זו לבין עולמנו, שבו מתמעטים השטחים הפתוחים והירוקים לטובת יוזמות פיתוח של אנשי עסקים תאבי בצע.
חוק זה משמש אסמכתא לאיסור ההלכתי "בל
תשחית", המייצג תפיסה רעיונית מפליאה. ניצול משאבי הטבע שלא לשם קיום הכרחי הינו איסור הלכתי. לא מדובר באיסור שימוש. מותר לכרות עצים לבנייה ולהסקה. האיסור הוא על שימוש שאינו נחוץ, בראוותנות, בבזבוז, שהינם השחתה.
אלומת אור מוסרית
התורה אינה מסתפקת בהגנה על הצומח בלבד, ומעניקה הגנה גם לאדמה. במצוות השמיטה והיובל (ויקרא כ"ה) בא לידי ביטוי הקשר העמוק שבין ערכי מוסר וצדק לערכים אקולוגיים. הציווי על שמיטת החובות בשנת השמיטה, והציווי על שחרור עבדים והשבת אדמות לבעליהן בשנת היובל, מצטרפים לציווי על מתן מנוחה לאדמה. במצוות אלו מבוטאת הראייה היהודית הקדומה שהאדמה נתונה לנו, בני האדם, כפיקדון בלבד. אין אנו רשאים למוכרה לצמיתות, לנצלה ללא גבול ולהשתמש בה על מנת לשעבד את זולתנו. נראה כי מצוות השמיטה והיובל אינן בנות מימוש בתקופתנו, אך אלומת האור המוסרית והאקולוגית הבוקעת מהן ממשיכה להדריך רבים עד היום.
התגלות דרך טיפות הגשם
אמר רבי תנחום בר חייא: "גדולה ירידת גשמים ממתן תורה, שמתן תורה שמחה לישראל וירידת גשמים שמחה לכל העולם לבהמה לחיה ולעופות" (מדרש תהלים קי"ז). התפיסה של אלוהי ישראל בראש ובראשונה כאלוהי כל העולם, אלוהי שאר העמים, אלוהי החיות ואלוהי הצמחים אינה יוצאת דופן. אך תפיסה אוניברסליסטית זו אינה עומדת כשלעצמה, אלא יוצאת נגד תפיסה בדלנית ומסתגרת, הקיימת גם היא במקורותינו.
לתנחום בר חייא אין בעיה לומר כי ירידת גשם על השדות חשובה ממתן תורה – מההתגלות של אלוהי ישראל לפני עם סגולתו. המעשה האלוהי הקדוש ביותר, הגדול אפילו ממתן תורה, הוא מעשה פשוט של יום ביומו – הורדת גשם, שבו מקופלת אפשרות להמשכיות החיים. הנס הגדול מתרחש שוב ושוב מדי שנה. אם ברצוננו לחוות פעם בחיינו התגלות אלוהית על פני האדמה, כל שעלינו לעשות זה לצאת החוצה ולהירטב בטיפות הגשם.
אילני גן עדן
מאות מדרשים נוספים עוסקים ברגישות והערכה לחי, לצומח ולאדמה. לסיום, אביא רק עוד מדרש אחד, הטוען שבסך הכל נדרש מאיתנו לא לקלקל: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי, כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קילקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה ז', י"ט).
