"בכל פעם שאני מגיע אליו, האגם נראה אחרת", טנזין מכבה את הסיגריה ומוסיף, כאילו זה לא ברור מאליו, "המקום הזה באמת מיוחד". לי נראה האגם היפהפה כאילו קפא בזמן, והוא לא הולך להשתנות בקרוב. אבל את דבריו של הבחור הגבוה, השחום והמחויך, שאני עתיד להבין טוב מאוד בקרוב, לקחתי ברצינות מלאה: כבר שנתיים הוא מדריך טיולים באזור, אחרי תשע שנים שהדריך טיולים במדבר לדאק הנידח. החיוך שהוא נתן לי כשרק הגעתי, אחרי דרך ארוכה, מפותלת ומלאת עצירות לריקון תכולת הבטן, היה כמו למצוא נביעה במדבר. האגם הכחול, שלמרבה ההפתעה אכן מקורו בנביעה, נחבא בין הרים מושלגים לדגלי תפילה שמתנוססים בכל צבעי הקשת, והיווה עוד סיבה לשמחה שהתפשטה לי בגוף, טבולה בתשישות של יום ארוך מדי. אני מתפרק על הקרקע באנחת תודה וקופץ לצלילות המדהימה הזאת, רק כדי לגלות שלא צריך לטפס עד לאוורסט בשביל לחוות קור חודר עצמות. שלוש השניות שלי במים השאירו חותם של צמרמורת, ואני יכול לסכם: אגם צ'נדרטל (Chandrtal Lake) הוא מקום קסום, רגוע ושליו – כל עוד נשארים על הגדה היבשה. אבל למה אף אחד לא יודע מה העומק שלו? למידע נוסף:
בטל היא נקודת ההתחלה הראשונה לטרק שמוביל לאגם המפורסם. אם חפצה נפשכם בנוחיות, ואם במקרה הגעתם בג'יפ ממנאלי, תוכלו להגיע לשם בדרך ג'יפים שאורכת כשעה, ולהסתפק בהליכה של כ-20 דקות עד למים. אם, לעומת זאת, החלטתם שהגיע הזמן להניע את השרירים אחרי הנסיעה הטראומתית, תוכלו ללכת בטרק שמקביל לדרך הג'יפים, ולהגיע בתוך ארבע עד שש שעות. אם החלטתם לקצר את ההליכה, אך ליהנות מנופים מבודדים יותר, סיימו את החביתה והצ'אי ועלו חזרה על האוטובוס או הג'יפ. נסיעה של שעה תביא אתכם למקום הכי גבוה באזור – קונזום פאס (4,590 מטר). משם מתחיל טרק נוסף, גבוה יותר, פראי ומבודד יותר.
מאות דגלי תפילה טיבטים בצבעוניות מרהיבה, מקשטים מקדשים לבנים מעוטרי זהב ומתנשאים אל על. האוויר דליל, אבל האווירה חגיגית: כל יושבי האוטובוס מורידים נעליים ונכנסים למתחם ביראת כבוד. שלט אפור ברור מראה את הדרך, והנה אנחנו, דינה, מיכל ואני, צועדים בין הרים מחודדים בלבן נוצץ, לסלעים אפורים וחומים שמכסים את השטח באווירה יבשה אך קרירה. לפנינו כ-4-3 שעות של הליכה, ובין נשימה מאומצת אחת לשנייה אנחנו לא שוכחים לעצור ולנוח, מודעים לכך שהגענו מהמדינה עם המקום הכי נמוך בעולם, ואנחנו רחוקים מאוד מלהיות רגילים לגובה. הדרך במגמת ירידה, אבל כל עלייה פיצפונת סוחטת התנשפויות כמו בשיעור יוגה למתקדמים. מתחתינו נחש מתפתל של מים, חותך את הנוף בסגול-אפור מרתק, ולצידו דרך הג'יפים, חיפושיות שחורות קטנטנות, שממלאות בתקווה לקראת ההגעה למחוז חפצינו המימי.
בינתיים המים אוזלים, כי עצירות הנוחיות גוזלות יותר זמן משחשבנו, וכל זווית חדה בשביל מובילה למבול התנשפויות של מאמץ וייאוש. אבל הנה מגיע הרגע, שבין כל החום והאפור מתגלה גם כחול חזק ובוהק, כמו פנינה נוצצת בין ההרים, רק מחכה שימצאו אותה. תחושת הזמן נאבדת והנה אנחנו שם, ובחור הודי שחום וגבוה מחלק תה עם חיוכים של זהב, המים צלולים ואפשר גם לשתות אותם, והכל בסדר. "הלילה נכין שקשוקה!", מחייך טנזין. ידעתי שהולך להיות ערב מיוחד.
טנזין מוביל אותנו למאהל שלו (700 רופי ללילה, כולל ארוחת בוקר וערב). באזור מאהלים שונים, כולם במרחק רבע שעה נסיעה בג'יפ או שעת הליכה. כל אחד קיבל אוהל חסין רוח, בתוכו עוד אוהל חסין רוח, ובפנים שלושה שקי שינה. "בלילה תישן בתוך שניים לפחות", הוא מזהיר, "הקור פה מגיע לחמש מעלות מתחת לאפס". בקושי דקה אחרי שנרדמתי, טנזין נכנס ומעיר אותי, נושא קערה של מרק שום, שעוזר להקל על מחלת הגבהים שהתעקשה להיות נוכחת גם פה.
דינה ומיכל לקחו ג'יפ וחזרו לציביליזציה, אבל אותי האגם כבש. שלושה ימים עברו כהרף עין ברביצה בשמש כשבאוזניים מתופפת מוזיקה הודית, בבטן מתעכלים אורז ועדשים והעיניים נפקחו לרווחה דווקא בלילה, שם נפרס למעלה כל שביל החלב הנוצץ, גלקסיה של שנות אור רחוקות. סימנתי וי על ההליכה השלווה והמישורית במסלול שמקיף את האגם (כשעה), ונהניתי לפגוש את כל מי שלפתע נחת שם. טנזין הזכיר לי שהמקום הוא מלכודת דבש: האוויר הקריר הוא בעצם מקפיא, השמש הנעימה היא בעצם שורפת, והמים הצלולים והמזמינים הם למעשה יותר קרים משאפשר לדמיין. עד עכשיו הבחור ידע לענות על כל שאלה, מלבד זו: מה עומק האגם? כאן פתאום הוא שתק. רק בערב, כשהרום זרם והאווירה התחממה, הסכים לספר למה המידע הזה חסר: לפני כמה שנים ירד צוללן עם חבל, כדי לבדוק את העומק לצרכי מחקר, ולא חזר. מאז אף אחד לא מעיז לרדת לבדוק. "אמרתי לך", הוא מבהיר, "עם אגם קדוש לא מתעסקים".
בין השעות שמונה לתשע בבוקר נוחתת על האגם השתקפות פוטוגנית של ההרים מסביב. בצהריים הוא טורקיז עמוק, בשש-שבע בערב משתקפים בו ההרים בצבעים קרירים. פעם הוא נמלא פק"ל קפה של מטיילים ישראלים, פעם בהודים שמשתחווים בדומייה ופעם הוא בודד, שקט, מלא בקסם של הוד והדר. "בכל פעם שאני מגיע אליו, האגם נראה אחרת", טנזין מכבה את הסיגריה ומוסיף, כאילו זה לא ברור מאליו, "המקום הזה באמת מיוחד".
|
