זה היה בבוקר, יותר נכון רגע לפני האור הראשון של השחר העולה, ביום אחרון של הטרק בשביל 2 AV בדולומיטים האיטלקיים. היינו שישה, ארבעה כחול לבן ועוד זוג בצבע אחר, עושים את דרכינו במעלה מצוק דולומיט אימתני. ושם, בין ירח לענן, בין נשיפה לנשימה חפוזה, אומר לי הבחור מהזוג, "זה עוד כלום לעומת מה שמחכה לך בקורסיקה". וואלה, צדק.
קורסיקה, האי הצרפתי השוכן מדרום ליבשת, שימש במשך שנים כתחנת מעבר לסחורות שהגיעו מאפריקה בעיקר לאלה מהסוג האנושי, עבדים. מאותה תקופה חשוכה נותר רק דגל. דגל שבמרכזו מאויר ראש אדם שחור, כשסרט לבן מאתר את מצחו (סממן לעבד). היום, בעקבות גל פטריוטיות השוטף את האי, הדגל מאומץ בשנית, הפעם דווקא בקונוטציה של סמל לשוויון בין בני האדם.
דגל קורסיקה מתנופף על בקתת refuge de manganu | צילום: גיא קלומק
קורסיקה הוא האי הרביעי בגודלו בים התיכון (אחרי סיציליה, סרדיניה וקפריסין) ובו מתגוררים כ-322,120 תושבים. האי נוצר כתוצאה מפעילות וולקנית שגרמה להתרוממות אנכית של מצוקים והרים, שהגבוה ביניהם הואMonto Cinto שגובהו 2,706 מטרים. באי נמצא הפארק הגדול Parc Naturel Régional de Corse המגן על צמחי האי והחיות שבו. הפארק הוקם בשנת 1972 ומהווה אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
אבל האטרקציה המעניינת ביותר באי, שלמענה התכנסנו פה היא השביל GR20 הידוע לשמצה. מערכת שבילי ה-GR (בצרפתית, Grande Randoneé) היא אוסף של שבילי הליכה ארוכים באירופה. עיקר השבילים נמצאים בצרפת, ספרד, פורטוגל, בלגיה והולנד, ומשתרעים על בערך 60,000 ק"מ. ה-GR20, שאורכו 180 ק"מ, נחשב לקשה מכולם.
השביל נמתח לאורכו של האי, מצפון לדרום. הוא מתחיל בכפר קלנזנה (Calenzana) שבצפון, ומסתיים בקונקה (Conca) שבדרום. ניתן גם ללכת אותו מדרום לצפון. הכפר וויזאוונה (Vizzavona) נחשב לנקודת האמצע, ומטיילים רבים נוטים להתחיל או לסיים בו עקב נגישותו לאמצעי תחבורה ציבוריים. בכל מקרה, החלק הצפוני של המסלול נחשב להררי ומאתגר יותר מבחינה טכנית ומציע שלל נופים תלולים ומרהיבים. ניתן להשלים את הקטע מקלנזנה לוויזאוונה בשמונה-תשעה ימים, כך שעדיין מדובר במסלול ארוך יחסית.
סימון השביל וחץ המוביל לאגם Lac du Ninu | צילום: גיא קלומק
השביל עצמו מתחלק ל 15 קטעים (ימי הליכה) לא שווים אך דומים בקושי ובהתמודדות עם העליות והירידות שלאורכם. כל יום מסתיים בבקתת הרים, שמספקת את כל הצרכים הבסיסים שמטייל טיפוסי זקוק להם במסע מסוג זה. לינה, אוכל, חברה והכי חשוב מקלחת… קרה.
למרות שהמסלול עצמו מקוטלג בקטגוריה של טיפוס הרים, כלומר הליכה לאורך שבילים (בניגוד לטיפוס אלפיני, שמצריך ציוד טיפוס מקצועי כגון חבלים ויתדות), עקב תווי השטח ההררי והסלעי באופן קיצוני הוא עשוי להיות קשה לחצייה. לכן ניתן למצוא בנקודות מסוימות, בהן העלייה או הירידה אינן מאפשרות אחיזה טבעית, שרשראות ברזל מקובעות לסלע, שהתקינו הרשויות הממונות על השביל. האתגר שמציב השביל גרם לו להיות פופולרי לא רק בקרב משפחת מטפסי ההרים, אלא גם בקרב יחידת העלית של הצבא הצרפתי, לגיון הזרים. בתור מסע מסכם מסלול הם נוהגים להשלים אותו במשך שבוע ימים, ויש כאלה שעושים אותו בפחות.
סוסים על השביל. GR20 נמתח לכל אורכו של האי קורסיקה מצפון ועד דרום | צילום: גיא קלומק
ביוני 2015 נהרגו שבעה מטיילים כתוצאה ממפולת סלעים בקטע שנחשב למאתגר והמסוכן במסלול Cirque de la solitude ומשנת 2016 הוא כבר אינו חלק רשמי מהשביל, בפועל עוקפים אותו בתווי לא פחות קשה ומאתגר.
אחרי פתיחה כל כך מפחידה, אפשר להבין למה דחינו את הטרק על השביל הזה שוב ושוב עד שכבר לא נותר שביל אחד באירופה (כמעט) שכף רגלינו לא דרכה עליו. שכבר לא הייתה ברירה הפור נפל: GR20 Here we come…
מתחילים לתכנן
השלב המקדים במשחק הוא האהוב עלי ביותר. אתה לא מזיע וגם לא מתאמץ ובכל זאת אתה חווה את ההרפתקה באופן המוחשי ביותר בהתחשב בעובדה שאתה לא זז מטר אחד ממסך המחשב.
אני מבלה שעות ארוכות בגלישה באינטרנט, אוסף ואוגר חומרים רלוונטיים. רואה סרטים על השביל ביוטיוב, נכנס לבלוגים של אנשים שעשו את זה ומלקט טיפים ומידע שימושי, מזמין ורוכש ספרים ומפות. אחרי שכל חומר הגלם נאסף ועובד, כל שנותר הוא לחבר את כל חלקי הפאזל לקבלת תמונה שלמה של ההרפתקה הבאה העומדת על הפרק.
כעת, אחרי שהתמונה הכוללת נחשפת בפנינו, ניגשים לחלוקה של השביל לקטעים יומיים שיתאימו לכושר וליכולת האישית שלנו (11 ימי הליכה), להוסיף זמני הגעה וחזרה ועוד יומיים רזרביים לכל צרה של תבוא. לקבוע תאריך יעד ובמקביל לבצע הזמנות של כרטיסי טיסה ומקומות לינה.
הולכים בשביל. עקבות שלג במעלה התלול של Bocca alle Porte | צילם גיא קלומק
עונת ההליכה היא ממאי עד אוקטובר, כאשר כבר מאמצע יוני ועד אמצע ספטמבר יש עומס מטיילים כבד לאורך השביל. בשיא העונה, יולי-אוגוסט, מזג אוויר נוח ברובו, עם הרבה ימי שמש כחולי שמיים. למרות זאת, יש אפשרות לגשם וסיכוי טוב לערפל. הימים בדרך כלל חמים מאוד והלילות נוחים. בשולי העונה, תחילת יוני וסוף ספטמבר, יש סבירות גבוהה לגשם, בעיקר משעות הצהרים, סיכוי גבוה לערפילים ואפשרות לסופות שלג. ביוני עדיין פוגשים בשלג בנקודות הגבוהות והיתרון הוא בכמות מים עצומה שנוצרת כתוצאה מהפשרת השלגים.
הפור נפל על תחילת יוני, והסיום כמו תמיד נופל בדיוק על יום ההולדת של גיא (פרטנר ותיק להרפתקאות ) ויומיים אחרי יום הולדתי, כך שהשמחה היא כפולה ומכופלת.
גיא אבוד בשאנז אליזה, לפני הטיסה לקורסיקה | צילום: משה ינקו
נחיתה רכה בקורסיקה
אל קורסיקה ניתן להגיע במעבורת מצרפת היבשתית (ניס או מארסיי) או בטיסה ישירה מפריז. בחרנו לטוס. לאחר טיסה קצרה של שעה אנחנו נוחתים בשדה קטן בפאתי העיר קאלבי (Calvi) שבצפון האי. לאחר התארגנות קצרה במלון אנחנו יוצאים לסיבוב היכרות בעיר. מהר מאוד אנחנו מבינים מדוע העיר חביבה על התיירים הפוקדים את קורסיקה. חלקה העתיק, המצודה והעיר העילית מוקפות חומות, וממוקמות להפליא על צוק מרשים בגובה 80 מטר, המשקיף אל נוף נפלא. חופי המפרץ בו היא שוכנת יפים ומימיהם צלולים ותכולים. כתפאורה משמשים לה הרים רמים, שפסגותיהם מכוסות שלג ברוב חודשי השנה.
מאחורי התרנים במרינה של קאלבי מחכים ההרים | צילום: משה ינקו
לאחר קפה, בירה ויין – כל אחד בבית קפה שונה לאורך המרינה, סיבוב קצר בין חומות המצודה , סיור לאורך סמטאות עתיקות ושוב אותם רכיבים, הפעם בסדר הפוך, בתוספת גלידת קומות בסגנון בבל וארוחה במסעדה הכי רומנטית באזור, חזרנו לחדר.
היום הראשון: יוצאים לדרך ופוגשים חברים חדשים
בוקר ראשון לטרק. היקיצה קשה עלינו. קשה להתעורר, במיוחד אחרי בקבוק היין מאתמול, שאמור היה לשטוף מחבת ענקית ולוהטת של מאכלי ים שהונח לפני כל אחד מאתנו, אבל ככה זה בחיים: פעם אתה למעלה ופעם אתה מתנהל בכבדות במעלה הסמטאות של העיירה קלנזאנה (Calenzana) לתחילת השביל.
לאט לאט הבתים האחרונים נעלמים מאחורינו ואנחנו מטפסים במעלה השביל עד למרפסת טבעית הצופה אל נוף המפרץ. בהמשך השביל החולי משנה פניו והופך לסלעי תלול ומיוער יותר.
בסופו של יום, לאחר 12ק"מ ו- 1550 מטר בעלייה ו- 235 מטר בירידה אנחנו מגיעים לבקתה בשם refuge d'ortu di u piobbu, שלה מרפסת מעץ הצופה אל הנוף ההררי.
למרות השם refuge d'ortu ("מכוערת" ברומנית) זו הבקתה היפה והמאובזרת ביותר בשביל | צילם משה ינקו
הבקתות, או בשמן הלועזי refuge, דומות ומפוזרות לאורך שבילי ההליכה הארוכים באירופה. ימי ההליכה נחלקים בהתאם לבקתות שעוברים בדרך. כל refuge שכזה הוא מבנה גדול עם חדר אוכל וחדרים ללינה משותפת (שורה של מזרנים על דרגשים של עץ), מקלחת ושירותים (לרוב בסגנון "בול פגיעה" ומקלחת קרירה, לפעמיים קפואה) ושטח נרחב בחוץ לטובת האוהלים. בכל מקום שכזה ניתן לקנות ארוחת ערב חמה (אכילה משותפת בשעה מסוימת), ארוחת בוקר (לחם, תה/קפה/שוקו, ריבה ומיץ תפוזים) וניתן לרכוש מעט מצרכים בסיסים – מפחיות בירה וקולה, דרך שוקולד ועד שקיות צ'יפס, פירות יבשים ואוכל שאפשר לבשל בעצמך. מעצם המיקום המבודד של רוב הבקתות, שמצריך קבלת אספקה באמצעות מסוק או חמורים, ההיצע של המצרכים לא גדול והמחירים גבוהים. מחירים לדוגמה: שינה באוהל שהבאת אתך עולה 7 אירו לאדם, לינה על דרגש בבקתה עולה 25 אירו, ארוחת ערב ב-20 אירו, ארוחת בוקר ב-8 אירו ופחית בירה – 5 אירו.
בלב היער. הדמות הקטנה בין העצים היא לא כיפה אדומה… | צילום: משה ינקו
את הזמן שנותר עד ארוחת הערב אנו מעבירים בשיטוט, צילום ושיח עם שאר באי המקום. למטה במדרון אנו מבחינים בקבוצה מוזרה של שלושה מטיילים. מיד זיהינו שהם ישראלים (אולי בגלל העברית שדיברו…). אחרי שלום ומה נשמע מגיע גם קפה שחור תורכי שנמזג אל ספלי אלומיניום קמוטים. אבא, בן צנחן בחופשת שחרור וחבר. קיבוצניקים מהצפון שזה להם הטרק הראשון. הציוד שהעמיסו על עצמם יכול היה להספיק לחודש של חיי רווחה על אי בודד.
ימים שני ושלישי: ייסורי הדרגש ופינוקי המקלחת
היום השני עד בקתת refuge de carozze היה אמור להיות יום קליל וקצר, אלה ששמונת הקילומטרים שלו הסתיימו בירידה תלולה של 1050 מ' שלא נגמרת. הנוף והשקיעה המתגלים ממרפסת הבקתה מפצים על הכל. בנוסף, אנחנו כבר מכירים ומוכרים והשיחה וקולות הצחוק רועמים וקולחים עד לשעות הערב המאוחרות.
קמים לבוקר חדש. לא צריך שעון מעורר. השינה על דרגשי עץ ארוכים ומשותפים יוצרת גל התעוררות מרגע שאחד המטיילים מחליט להתעורר ולקום. ארוחת בוקר ספרטנית: פרוסות לחם שנותרו מארוחת הערב, ריבה בטבליות ומיץ תפוזים טבעי מקופסת קרטון…
בלוריות שנוגעות בשמיים… | צילום: משה ינקו
עוד יום קצר. עליות תלולות לאורך קירות סלע זקופים מגובים בשרשרות ברזל לשיפור האחיזה וגשרים תלויים על פני נחלים שוצפים. היעד – אתר סקי בשם haut asco.
אחרי חמש שעות ושישה קילומטרים, שבסופם שוב ירידה ארוכה, אנו מגעים. הציוויליזציה המקומית מוגבלת לבקתה ובית מלון אחד צמוד. מבט חטוף בבקתה (שהזמנו מראש) הספיקה ואחרי דקה אנו חותמים בספר האורחים של המלון וממהרים לחדר ולמקלחת החמה. ככה זה בחיים, כשאתה מבוגר יותר ובעל תקציב שמן יותר, אתה יכול להרשות לעצמך גם להתפנק.
היום הרביעי: מרוץ נגד הזמן
יום רבעי. בקושי מצליחים לקום. שקט מידי. טוב מידי. אבל אין ברירה ודי מהר אנחנו מוצאים עצמינו מתנשפים במעלה שלא נגמר. סליחה, אני מתנשף. גיא בעל ראות הלוויתן גומע את המרחק כאילו היה בעיצומו של טיול בין ערביים לאורך כביש הסרגל.
במגמת ירידה… הולכים צמוד למצוק של Breche de Capitellu | צילום: גיא קלומק
הקטע הזה הוא יחסית חדש ונועד לעקוף קטע ישן יותר שמכיל את ה-Cirque de Solitude. זה מעלה תלול, ידוע לשמצה, לאורך מצוק של 200 מטר, זרוע בכבלי מתכת ושרשרות שבלעדיהם המשימה היא פשוט בלתי אפשרי. הקטע הזה נסגר בעקבות תאונה נוראית שהתרחשה כמה שנים לפני כן וגבתה את חייהם של חמישה מטיילים.
מבט על אגם Lac de Melo | צילום גיא קלומק
בסופה של העלייה הארוכה אנו מגעים למרגלות הפסגה של ההר הגבוה בקורסיקה מונטה סינטו (Mont Cinto). הנוף למעלה מרהיב ביופיו וכולל את פסגות ההרים ואגם סינטו (Lac de Cinto) בוהק בצבע טורקיז ומוקף בשטיחים לבנים של שלג עיקש. קפה קצר בבקתת ref. tighiettu, בה רוב המטיילים מסיימים את היום, אבל לא אנחנו. שוב במרוץ נגד הזמן ושוב בעלייה קשה של 800 מטר בגובה לפחות.
עוד גשר אחד והגענו. בדרך לבקתת refuge de tighjettu |צילום: משה ינקו
כשאנו מגעים סוף סוף לבקתה ref. ciuttulu di mori עננות כבדה עוטפת את ההר ומתחיל לרדת גשם. "יש לכם עשר דקות להתארגן, אחרת תפסידו את ארוחת הערב", נובח לעברינו בעל המקום העצבני. "תגיד לו שאני צמחוני", זורק לעברי גיא וממהר למקלחת. אני ער לסכנה ותוך כדי תנועה לאחור אני מבשר לבעל המקום בדבר המנה הצמחונית שעליו להכין. המקלחות ממוקמות מחוץ למבנה הראשי ובנויות מקירות אבני בזלת מחוררים, מה שמעלה את התהייה מה עדיף, לחטוף התקף לב ממי המקלחת הקפואים או לחלות בדלקת ריאות כתוצאה ממשבי הרוח הנושבים מבעד לחרירים.
מקולחים וחפופים אנחנו מתייצבים בחדר האוכל המשותף. אולם קטן וחמים במרכז הבקתה, הכולל שולחן ארוך מעץ שידע ימים יפים יותר, מאובטח משני צדדיו בשני ספסלי עץ ארוכים. מנה צמחונית, פסטה. מנה בשרית, פסטה עם כמה דוגמיות של בשר לא מוגדר. מזל שניתן היה לרכוש פחית של בירה מקומית ששטפה את הכול.
גיא בתנוחת ניצחון, מי יכול עליו? | צילום: משה ינקו
היום החמישי: שלפוחית אחת וטעות גדולה
ללכת בתוך ענן זה כיף. ללכת בתוך ענן בהרים זה קצת מסוכן. הבוקר החמישי שלנו מתחיל בערפל כבד, שמוריד את הראות לכמה מטרים בלבד. אני נצמד לגבו של גיא ומתפלל לימים יפים יותר.
אחרי כמה שעות של הליכה לא קשה בין ההרים, מתחילים לרדת בגובה ואז פתאום ציוויליזציה. מלון בוטיק קטן עם מסעדה ובית קפה. אחרי כוס בירה גדולה וכריך לא פחות גדול אנחנו ממשיכים.
אחרי עוד 17 ק"מ, שמתחילים ביער צפוף ובהמשך אגם קטן ועמקים עם מרחבי דשא והרבה סוסים רועים חופשי באחו, אנחנו מגיעים לבקתה מאוכלסת וצפופה, Ref. Manganu. .
למקלחת הקרה יש תור ארוך וצריך להירשם. בינתיים אני מסיר את הנעלים ומגלה שהבועית הקטנה מאתמול צמחה לממדים מבהילים. אחרי המקלחת אני ניגש לביצוע ניתוח כירורגי, שהתגלה בהמשך כטעות שהעיבה על המסע כולו. מחט לא הייתה לי, לכן אני משתמש בסכין לדרמן שאותו אני מחטא עם מי חמצן. אני מנקז את הנוזלים מתוך היבלת וחובש את המקום.
היום השישי: הולכים בגבהים
היום השישי קצר, 10 ק"מ עם כמות עליות וירידות מצטברות של כ-1,000 מטר. זהו הקטע הגבוה ביותר במסלול והוא מתאפיין במדרונות תלולים של סלע חלקלק. עננות כבדה וגשם מפוזר מלווה אותנו לאורך היום ומתגבר כשמגעים לבקתהde Petra Piana .REF, אחרי שבע שעות של הליכה מאומצת. קר וגשום ואנחנו מוותרים על מקלחת ומצטופפים עם שאר המטיילים סביב שולחנות על מרפסת מעץ שנאטמה עם וילונות מניילון כנגד הגשם.
ערפילים עוטפים את בקתת refuge de petra piana | צילום: גיא קלומק
היום השביעי: קורעים את העיר
היום השביעי הגדול: היום מגיעים לאמצע המסלול, לעיר ויזנובה (Vizzavona). הזמנתי מראש מקומות במלון קטן בפרברי העיר והמטרה שלנו לגמוע את הקטע הארוך והקשה של היום בכדי להגיע מספיק מוקדם וליהנות ממטעמי העיר הגדולה.
למרות הכאבים שעולים מכף רגלי הימנית, כתוצאה מהיבלת שמסרבת להחלים, הקטע הראשון עד הבקתה Ref. de Londa – שמונה קילומטרים, 400 מטר בעלייה ו-800 בירידה – עובר די בקלות. הבקתה עצמה מנוהלת על ידי זוג גרמנים שהחליט לעשות מעשה ולעבור להרים של קורסיקה. בית הקפה המקומי מספק לנו שתייה חמה ומאפה שגורם לך לרצות ולהישאר.
חדשות על גשם העומד להגיע גורם לנו להזדרז. לפנינו 11 ק"מ עד לעיר. טיפוס תלול של 700 מטר להר Punta Muratello, ואז גלישה של כמעט 1200 מטר עד העיר עצמה. גשם על המסלול זה אף פעם לא בשורות טובות, במיוחד בירידות תלולות. הגשם משיג אותנו רגע לפני מעבר ההרים וכל שנותר הוא לחצות לצדו השני של ההר ולגלוש במדרון יחד עם זרמי המים השוצפים. כמובן שברגע שהגענו למלון הגשם פסק….
ממראות השביל | צילום: גיא קלומק
החדר חם ונעים, המקלחת מפנקת ולאחר שהבגדים הרטובים נתלו בכל פינה פנויה, אנחנו ממהרים לצאת ולקרוע את העיר. העיר הגדולה התגלתה כקטנה למדי, כשמרכז הבילויים מסתכם בבית קפה-מסעדה. אנחנו מתחילים עם פיצה משפחתית ואחרי שגיא פרש מהמרוץ הקולינרי נשארתי לבדי להתמודד מול המבורגר אימתני בעל ארבע קומות. את הגלידה אנחנו אוכלים בדרך חזרה למלון.
לילה קשה. אני מתעורר עם חום וכאבים חזקים בכף הרגל המקרינים לכל אורכה. ההליכה בגשם לא עשתה טוב לפצע והוא החל להזדהם. אין ברירה, בנוסף לכדור חזק נגד כאבים אני מתחיל לקחת גם כדורי אנטיביוטיקה.
היום השמיני: המצב מדרדר
אנחנו מתעוררים לבוקר יפה עם שמים כחולים. לפנינו עוד ארבע ימים ארוכים, הנחשבים לפחות קשים מהקטע הראשון שעברנו. המטרה שלנו להגיע לבקתה פרטית בשם ref. de col de verde – מרחק של 30 ק"מ, 1,400 מטר עלייה, 1,000 מטר ירידה. ההתחלה קשה וכואבת. הרווח ביני לגיא גדל והולך וזמני ההמתנה שלו גדולים. אני מבקש ממנו להתקדם בלי להתחשב בי ולחכות לי רק בצמתים חשובים.
מצב הרגל הוא בכי רע, לראשונה אני מרגיש אובד עצות. ואז כשהכל נראה שחור, נדלקה לי לפתע נורה מעל הראש. אני נוהג בדרך כלל להביא כפכפים מגומי המשמשים אותי לשעות שאחרי גמר ההליכה. הפעם חשבתי לקחת סנדלים כדי שיהיה נוח יותר להסתובב בערים. וזה מה שהציל אותי. אני ממהר לשלוף את הסנדלים מהתיק ובסגנון של יקה מצוי אני מסנדל אותם מעל הגרביים. בו ברגע המצב שלי משתנה מקצה לקצה. אמנם אני צריך להיזהר יותר בהליכה, אבל לפחות הכואב פסק.
היום התשיעי והעשירי: ירידה בסנדלים
ביום התשיעי אנחנו הולכים 16 ק"מ, 1300 מ' בעלייה ו-830 מ' בירידה עד לבקתה ref. dusciolu. היום העשירי מתחיל מוקדם, תוצאה של החלטה שקיבלנו בערב הקודם. נודע לנו שהבקתה שבה תכננו להעביר את הלילה, ref. dasinau, נשרפה וצריך להגיע לעיירה Village de Bavella במקום.
שורות של מזרנים בבקתה refuge d'usciolu | צילום: גיא קלומק
בחמש בבוקר אנחנו כבר בתנועה. הסנדלים עמדו במבחן קשה, במיוחד בירידות. כל רגע חששתי שהרצועות ייפתחו ואני אעוף לתהום. ברגעי האור האחרונים אנחנו עולים על השביל היורד אל העיירה. שלט גדול של מוטל-מסעדה מאיר את פנינו.
"סליחה, אבל אנחנו מלאים", מבשרת לנו האישה בפתח.
"את חייבת לקבל אותנו, אנחנו אחרי הליכה של 30 ק"מ ואין לנו לאן ללכת", אני פונה אל רגשות האימהיים שלה. זה עבד. שני מזרונים על הרצפה, מקלחת חמה וארוחה של שאריות שנותרו במסעדה. מי צריך יותר?
יום 11: חיבוק באמצע הרחוב
היום האחרון. שום דבר לא עוצר אותנו, לא החום, לא הקשיים שבדרך, אנחנו חדורי מטרה להגיע לסיום. 19 ק"מ, 700 מ' בעלייה, 1,700 מ' בירידה.
אופק כחול, רואים את הסוף | צילום: משה ינקו
אני משביע את גיא שאת הכניסה לעיר נעשה יחד, וכשאנחנו צצים מתוך הסבך אל מרכזו של רחוב צדדי בעיר Conca אנחנו מתקבלים בקריאות שמחה אדירות ובמטר של ורדים אדומות… טוב, לא באמת. קבוצת אנשים סמוך לתחנת אוטובוס מקומי מביטה בנו בפליאה – זוג גברים מיוזעים ומלוכלכים מתחבקים באמצע הרחוב. "בונז'ור", אדיר של גיא מוציא אותם משלוותם ואנו זוכים לכמה חיוכים רפים.
חזרה לציוויליזציה. מרפסת תלויה בעיר קאלבי | צילום: משה ינקו
במלון שלנו יש מסעדה איטלקית עם תנור פיצות ענקי בחצר. מקלחת קצרה ואנחנו ישובים על כיסאות נוח, מוכנים לעבור על כל התפריט. שש שעות, שבעה סוגי פיצות, כל אחת יותר טעימה מהשנייה. עד היום גיא מזכיר לי בכאב שוויתרנו על הפיצה האחרונה.
בבוקר בעלת המקום מסיעה אותנו לתחנת האוטובוס. אוטובוס לעיר באסטיה (bastia) ומשם רכבת לקאלבי. יום מנוחה וליקוק הפצעים ואז חזרה לארץ. למציאות.
עוד טרקים