יש לי חולשה לקווי הרוחב הצפוניים. טיילתי בהרים בנורבגיה וראיתי את שטחי הפרא האינסופיים. הצפנתי לאיסלנד וראיתי תופעות גיאולוגיות עליהן קראתי רק בספרים. אבל לגרינלנד – שום דבר לא הכין אותי. איך יכול אדם להתכונן לנוף האינסופי של מרחבי הקרח? איך אפשר לדמיין מראה של קרחון מתפרק או להביט במשחקי חיזור של לווייתנים במרחק של פחות ממאה מטרים?
התשובה פשוטה: אי אפשר להתכונן לזה. טרק בגרינלנד הוא חוויה עוצמתית שעובדת על כל החושים. משהו חד-פעמי שמותיר רושם עז לכל החיים, וזו לא הגזמה. בשל ריחוקה של גרינלנד ומיקומה, טרק במרחבים אלו הוא אתגר בלתי רגיל גם למטיילים המנוסים ביותר, וההכנה אליו קשה. בכתבה זו אנסה לפרט כיצד אפשר לטייל רגלית בגרינלנד, ולסייע מעט בעבודת ההכנה המורכבת.
רגיעה מול נופי האי. טרק בגרינלנד מותיר רושם עז לכל החיים | צילומים בכתבה: ריטה מנדס פלור
מתי מטיילים?
עונת הטיולים בגרינלנד קצרצרה, והזמן הטוב ביותר לנסוע הוא יולי/אוגוסט. כיפת הקרח הגרינלנדית מייצבת את מזג האוויר כך שהגשם יחסית נדיר, והימים בהירים וחמימים יחסית. בלילות קר במיוחד, בערך משעה 21:00 עד 7:00. האור נמשך לאורך רוב היממה, ובמהלך הקיץ יש שעות חושך בצבע סגלגל החל מחצות ועד 4:00. כמובן שזה משתנה לאורך הקיץ והיום מתקצר ככל שהקיץ מתקדם. כבר לקראת סוף יולי, יתושים רבים מתחילים לעופף בשטחי היבשה, ובימים ללא רוח הם יכולים להיות מעיקים במיוחד.
לאן טסים?
גרינלנד היא אי עצום. לכן טיסה ליעד טיול אחד יכולה להיות רחוקה מרחק של חמש שעות טיסה מיעד טיול אחר… לגרינלנד שביל מסומן אחד עליו אפרט בהמשך – Greenland’s Arctic Circle Trail, הנמצא במערב גרינלנד, וכדי להגיע אליו יש לטוס לעיירה Kangerlussuaq (כ-500 תושבים), בה נמצא נמל התעופה הגדול ביותר באי. ניתן לטוס לשם מקופנהגן או מרייקיאוויק, בירת איסלנד. אופציה אחרת היא לטוס לחלק ההררי יותר של גרינלנד, ולנחות באי קולוסוק (Kulusuk). בשנים האחרונות יש טיסה יומית לקולוסוק מרייקיאוויק, וזוהי הטיסה היחידה לנמל תעופה זה. השדה בקולוסוק הוא שדה תעופה צבאי ישן, שעבר הסבה למנחת אזרחי. הוא ממוקם כ-20 דקות הליכה מהכפר קולוסוק, בו גרים כ-200 תושבים. גם ב- Kangerlussuaq וגם בקולוסוק יש מלונות פשוטים בהם ניתן לישון קרוב יחסית לשדה התעופה.
עם מראות כאלה, מה פלא שטרק בגרינלנד הוא בגדר חוויה חד פעמית ובלתי נשכחת
איפה ישנים?
בחלק המערבי של גרינלנד, בעיקר לאורך השביל המסומן, יש בקתות מטיילים בהן יכולים לישון 6-4 מטיילים, אך אין בהן אספקת מזון או אמצעי חימום. מחוץ למרכזי הישובים – זוהי תשתית הטיולים היחידה שקיימת. פרט לחלק המערבי, על מנת לטייל ברגל בכל האי, יש להתארגן עם ציוד קמפינג קל משקל ומזון למשך כל הטיול.
מה אוכלים?
האינואיטים (הילידים בגרינלנד) מתפרנסים עד היום מציד לווייתנים, כלבי ים ודובים. בחורף הם נעים במזחלות שלג רתומות לכלבים (שכדי להזינם, צדים את כלבי הים) ובקיץ הם נעים בסירות לאורך הפיורדים האינסופיים. האינואיטים אוכלים בעיקר בשר לווייתנים או דגים, אבל במרכולים במרכזי היישובים אפשר למצוא כל מה שיש בחנות דנית ממוצעת – במחיר גבוה במיוחד בשל העובדה שאין שום חקלאות בגרינלנד ורוב האספקה מגיעה בטיסות יקרות מדנמרק, ואז מוסעת לאורך הפיורדים בקיץ או בנתיבי המזחלות בחורף.
האינואיטים אוכלים בעיקר דגים או בשר לווייתנים. ירקות או פרות טריים לא גדלים באי
האספקה אפוא אינה סדירה, ולעיתים אין שום פריט מזון טרי כמו ירקות ופירות. גבינה, נקניקים, חטיפים ושתייה ממותקת ניתן למצוא בהם תמיד. עבור טיול רגלי בגרינלנד, יש להביא מראש את כל אספקת המזון. יש להצטייד במזון מיובש קל משקל בעל ערך קלורי גבוה, ובציוד הדרוש להכנתו ולבישולו. ציוד וידע בדייג יעזרו מאוד בטיול מסוג זה. ניתן למצוא בקלות דגי פורל (טרוטה) במוצא הנחלים בעונת הקיץ ואלה יעשירו את התפריט לאורך הטרק.
איפה מטיילים?
רוב שטחה של גרינלנד הוא קרח, וזה חלק משמעותי מהנוף הייחודי בגרינלנד. אבל בין הקרח לקו החוף, ישנה רצועת קרקע שרוחבה המקסימלי הוא כ-25 ק"מ, שבה ניתן להתהלך. חלקה הצפוני של גרינלנד כה קר ויבש, ששום דבר לא צומח בו, וגם הטופוגרפיה בו יחסית שטוחה, ולכן אזור זה פחות מתאים לטרקים, וההגעה אליו קשה בהרבה. אפרט כאן על שני אזורים שמתאימים לטרקים בגרינלנד, שניהם נמצאים יחסית בדרום היבשת. חשוב לדעת שמגוון האפשרויות בגרינלנד הוא אינסופי, שכן אין פארק או תשתיות מסודרות, ולכן הכל פתוח…
רוב שטחה של גרינלנד הוא קרח, וזה חלק משמעותי מהנוף הייחודי של האי
Greenland’s Arctic Circle Trail – זהו שביל של כ-160 ק"מ, שלאורכו יש שמונה בקתות לינה פשוטות, בכולן יש מיטות קומתיים אם אפשרות לינה ל-10-4 מטיילים, בחלקן יש גם שירותים. השביל מתחיל ב- Kangerlussuaq ומסתיים ב- Sisimiut. לאורך השביל אין כל נקודת התארגנות, ויש לצאת עם כל הציוד מראש. רק כ-500 מטיילים בשנה הולכים בו, וחוויית הבדידות מובטחת. הנופים מגוונים, בין מרבדי טונדרה לאלפי אגמים, ובין פיורדים ארוכים לקירות קרח מאיימים. הפרשי הגובה היומיים אינם עוברים את ה-450 מ', וזהו אינו טרק קשה במיוחד. מפות וציוד ניתן לרכוש באחת העיירות לפני היציאה אל הטרק. לאורך הטרק ישנם כמה נהרות אותם יש לחצות רגלית, חוויה קרה ומאתגרת…
לאורך הדרך יש סיכוי לראות בעלי חיים שונים, כמו ארנבים, שועלים, כבשי מושק ואיילי צפון. יתרונו הגדול של השביל הוא העובדה שהוא קיים. זהו למעשה השביל הדרוך והמסומן היחיד בגרינלנד.
בקיץ האור נמשך לאורך רוב היממה, כשבין חצות לארבע לפנות בוקר יש חושך בצבע סגלגל
מזרח גרינלנד, אזור Tuno. זהו החלק ההררי ביותר בגרינלנד, והנוף בו שונה לגמרי מהמערב. אין בו בעלי חיים, אין בו שביל מסומן ובקתות מטיילים. למעשה, במזרח גרינלנד אין שום דבר פרט להרים, דובים, לווייתנים וקרחונים… וזה כל היופי.
במזרח גרינלנד אין שבילים דרוכים, וההליכה היא על הטונדרה עצמה, מה שלעיתים יכול להיות מאוד לא נוח. כמו כן אין סימון שבילים, אבל הבנת השטח והניווט יחסית קלים בזכות טופוגרפיה ברורה מאוד. האזור בו ניתן לטייל הוא עצום, ויש כמה נתיבים מוכרים יחסית שכולם נמתחים לאורך החופים צפונה מ-Tasiila, שהיא המרכז העירוני של מזרח גרינלנד, וחיים בה כ-2000 תושבים (מתוך ה-3,500 שגרים בכל מזרח גרינלנד…). בעיניי זה החלק המעניין ביותר להליכה רגלית בגרינלנד, השילוב של ההרים הגבוהים, בהם ניתן לטייל, יחד עם המפרצים והקרחונים, יוצר נוף כמוהו עוד לא ראיתי מימיי בשאר חלקי העולם.
בין אם מטיילים במזרח האי או במערבו, נופים כאלה לא רואים בשום מקום אחר בעולם
ממה נזהרים?
טרק בגרינלנד הוא אירוע מורכב שאליו יש להיערך היטב והוא אינו מתאים לכל אחד. הסכנות בגרינלנד ברובן חדשות למטייל הישראלי, ואסור להקל בהן ראש.
• מזג אוויר: במשך רוב הקיץ מזג האוויר יציב ונוח. כ-20 מעלות ביום שמש, וכ-0 מעלות בלילה. יחד עם זאת, כבר באוגוסט שלג יכול לכסות את פסגות ההרים, וערפל כבד יכול לרדת ולא לזוז במשך כמה ימים. הערפל בדרך כלל יהיה לח וסמיך, והוא יקרר וירטיב את כל הסביבה. התחזית הטובה ביותר תהיה לפני הטרק, בהתייעצות עם האינואיטים המקומיים.
• דובים: במזרח גרינלנד חיה אוכלוסייה בריאה של דובי קוטב. במהלך הקיץ הם רעבים, וריח של מזון או מראה של מחנה אוהלים עלול למשוך אותם. דובי קוטב יכולים להיות אלימים מאוד, ולאדם אין כל יכולת להתמודד עם תקיפה פיזית שלהם. הדובים מגיעים בדרך כלל מהמים, בשחייה בים או בהליכה לאורך החוף. ניתן למתוח גדר חשמלית זעירה סביב המחנה, שתבהיל את הדוב שיתקרב. במידה ורואים דוב מרחוק, יש להקים מהומה גדולה ורעש על מנת להפחיד אותו. הכלי היחיד שבאמת יעיל בהגנה מפני הדובים – הוא רובה ציד, כמותו ניתן לשכור בכל כפר (הדבר חוקי בגרינלנד).
• תנאי השטח: הנהרות יכולים להיות גועשים וקפואים, והמסלול מחייב לעבור אותם. כמו כן השטח עלול להיות רטוב מאוד וביצתי, ובשל כך להאט מאוד את ההליכה. אלו דברים שבהכנה מראש וקריאת שטח טובה אפשר להימנע מהם, אבל חייבים לתת עליהם את הדעת.
• ניווט: זוהי בעיה בעיקר במזרח האי, שם אין שבילים מסומנים. פני השטח ההרריים עשויים להיות מטעים. קשה לי להסביר מדוע, אבל בגרינלנד קשה מאוד לאמוד את הפרופורציה של פני השטח. ההרים שנראים יחסית קרובים, בדרך כלל יהיו רחוקים ב-30% מהאומדן בעין. ידע מעולה בניווט הינו הכרחי לטרק במזרח גרינלנד.
• תקשורת: התקשורת הסלולרית בגרינלנד יקרה מאוד ואינה רציפה. לטרק בגרינלנד יש להצטייד בטלפון לווייני.
כמדריך שמוביל ומארגן טרקים בגרינלנד כבר מספר שנים, אני חייב לציין שזו אחת המשימות המורכבות איתן אני מתמודד כל קיץ. גרינלנד היא יעד חלומי עבור המחפשים טבע פראי והרפתקאות, אבל זהו אחד מאזורי הטיול הקשים והמורכבים על פני כדור הארץ, ויש להיערך אליו היטב או לצאת בקבוצה מאורגנת.
צילום תמונה פותחת: יזהר דמטר
______
יזהר דמטר – מדריך טרקים במגוון יעדים בעולם. בשנים האחרונות מתגורר בצרפת עם בת זוגו והכלב טוביה. מטפס, מטייל, מבשל וכותב. אוהב הרים גבוהים, מדבריות, ואוכל טוב. אתר אינטרנט