מדירה (Madeira) הוא אי קטן. ממש קטן. 60 ק"מ אורכו ו-30 ק"מ רוחבו המקסימלי. אבל במרכזו נמצא רכס הרים שגובה פסגותיו מגיע ליותר מ-1,800 מ'. זה אולי לא מספר מרשים במיוחד, אבל חישוב זריז יגלה שהתלילות הנוצרת על מנת ליצור רכס כזה היא גדולה במיוחד. ואכן הנוף מהתצפית של פיקו רויבו ("הפסגה הג'ינג'ית", 1,862 מ') הוא מהיערות הפרוסים מטה ועד הים, 360 מעלות של מבט על אי ירוק מוקף באוקיינוס. זו הסיבה שאפילו רכס "נמוך" במונחים יחסיים, מייצר רושם עז במיוחד על המטייל בו.
נוף צעיר ופרוע
מדירה היא אי צעיר מבחינה גיאולוגית. וכמו שאר הארכיפלגים שבמקרונזיה (כף ורדה, האזוריים, הקנריים ומדירה), האי עשוי מחומר מגמטי שעלה כחלק מתופעה וולקנית לה אנו קוראים "נקודה חמה". האי עלה מעל פני הים לפני כ-18 מיליון שנים, ומתחת לפני הים האי מדירה יושב על שכבה בעובי 4,000 מ' של חומר וולקני. ההתפרצות האחרונה המתוארכת במדירה היא רק מלפני כ-6,450 שנה, והיא אחראית לקונוסים הגעשיים בסביבת העמק של סאו וינסנט.
"חרוט הסוכר", בדרך לפיקו רויבו, הפסגה הגבוהה ביותר במדירה
רוב המסלע במדירה הוא אפר געשי שהולחם אל השכבות עליהן נחת. זהו חומר רך יחסית (בו נחצבו המנהרות של הלבדות או המנהרות הרבות בהן נוסעים כשנוהגים באי), אך עמיד. האפר מופיע בצבעים רבים, אך לרוב ייראה אדמדם. את האפר מחזיקים מעין עמודים, שבעצם עלו בתקופה יותר מאוחרת אל תוך סדקים באפר שכבר היה קיים. החומר הצעיר שעלה התגבש באופן שונה ויצר עמודים מסלעים וולקניים עמידים וחזקים (שם התופעה הוא דייק – גוף חדירה וולקני). אותם דייקים בעצם הופכים את הסלע המקורי למחוזק, בדומה לקורות בטון בהן יוצקים שלד מתכת. כל קו הפסגות של מדירה מוחזק על ידי הדייקים, שיוצרים יחד עם צבעוניות האפר ומעט היער שחי בגבהים נוף ייחודי.
שבילי העבדים הנמלטים
בהרים הגבוהים ישנם שבילי טיול נהדרים, אך הם אינם הלבדות עליהן פירטתי בחלק השני העוסק ביער. אין מספיק מים בהרים על מנת להזרים לתוך הלבדות, והן מתחילות להתפתל נמוך יותר מקו הפסגות של האי, רק מהגובה של 1,500 מ' מעל פני הים, שם בערך מתחיל גם קו היער. אז איך בכל זאת ישנם שבילים בראשי ההרים?
ההיסטוריה של שבילים אלו מרה ועצובה, ונעוצה בימים בהם האי מדירה היה מרכז בולט בסחר העבדים האטלנטי. עבדים שנרכשו בחופי מערב אפריקה הובלו לנמל במדירה, שם נבדקו, מוינו, קיבלו "חינוך" בסיסי של שפה או דת, ונשלחו בספינות לעבודה בברזיל. לפורטוגזים לא הייתה סיבה להוביל אותם כל הדרך אל ליסבון ומשם לשלוח אותם לברזיל, ומדירה היה קיצור דרך נוח וחשוב. במדירה היה ניתן להעמיס על הספינות עבדים ומזון ולשלוח אותן לברזיל. הספינות לא שבו ריקות, אלא הובילו למדירה סחורה מהעולם החדש – מתכות יקרות והמון סוכר. הסחורה הייתה נמכרת במדירה או מובלת משם למדינת האם פורטוגל בספינות אחרות. זה למעשה בסיס העושר של ההתיישבות הקדומה במדירה.
הנוף הוולקני המבותר של האי
העבדים, שחלקם הבינו מה הגורל האיום שמצפה להם, ברחו אל ההרים. עד היום יש פסגות באי שנקראות על שם עבדים שחיו באזורן. בכל מרכזי הסחר בעבדים, היה עוד מקצוע רווחי במיוחד – לכידת עבדים. בניגוד למצופה, עבד היה סחורה יקרה במיוחד, וכל השקעה בעבד הייתה יקרה גם היא (מזון, ביגוד וכו'). לכן עבדים שברחו יכלו להסב לבעליהם נזק כלכלי גדול (כך גם צמחו במקומות אחרים בעולם מוצרי הביטוח לאותו הסחר) והיה חשוב לרדוף אותם. בעזרת העבדים עצמם, יצרו הלוכדים רשת דרכים בהרים לסיור ואיתור עבדים שברחו. וכך ניתן עד היום לטייל בשבילי טיול ברורים, חלקם סלולים היטב, בלב ההרים התלולים של מדירה.
הכי חשוב בהרים: בטיחות, בטיחות, בטיחות
לפני השלב בו אמליץ על השבילים הטובים בעיניי בהרים – שימו לב:
• לאורך המסלולים בהרים אין מי שתייה או לבדות. קחו עמכם מספיק מים ליום ההליכה שתכננתם. בקיץ ימי ההליכה בהרים יכולים להיות חמים באופן בלתי רגיל, על אף הגובה.
• ימי ההליכה בהרים קשים יותר מאלו שבשאר האי. העליות ארוכות יותר, הירידות תלולות יותר, וזהו תא שטח שונה באופיו משאר האי.
• מזג האוויר הוא קריטי בימים כאלה. במדירה, בכל יום מגיעה לחות מצפון, ובונה עננים במשך הבוקר, בקיץ העננות יכולה להפוך לערפל סמיך שיסתיר את הנוף, ובחורף הלחות עלולה להפוך לגשם כבד. בעונות המעבר הראות נקייה, העננות לא עולה גבוה ומסתירה את הנוף, אבל לא בכל יום זהו המצב. היעזרו במקומיים, ופשוט הביטו לכיוון הפסגות, תוכלו בקלות לעמוד על טיבו של מזג האוויר באותו יום.
השבילים במדירה מסודרים היטב
מסלולים מומלצים לטיול בהרים במדירה
• מאנקומיידה לפיקו רויבו: מצומת הדרכים של אנקומיידה הולכים לאורך קו הרכס המרכזי של האי, ומסיימים בפסגת האי – פיקו רויבו. מרחק ההליכה הוא כ-19 ק"מ, והעליות המצטברות בה מגיעות לכ-1000 מ' של טיפוס. השביל טוב להליכה, ללא מים, אבל עם נופים נהדרים לכל הכיוונים. חשוב לארגן הסעה מנקודת ההתחלה והסיום, שכן מדובר בשני צדדים שונים לגמרי של האי.
• מאנקומיידה ללומבו דה מאורו: אנקומיידה היא צומת משמעותי בו נפגשות בלב ההרים שלוש דרכים שיוצאות מאזור החוף של מדירה. לכן זוהי נקודה נוחה להתחלה של טיול בהרים. המסלול הבא ארוך – כ-14 ק"מ, והעליות בו מצטברות לכ-600 מ', והוא עובר מעל העמק המרשים של סאו וינסנט, ודרך התצפית של ביקה דה קנה אל המישור פאול דה סרה שמפתיע בלב ההרים. חלקים משביל זה נסגרו בשנים האחרונות, וחשוב לברר מראש האם ההליכה בו אפשרית לכל אורכו.
• למי שאינו מעוניין ללכת יום שלם: העלייה הקצרה לפיקו רויבו: כ-4 ק"מ ו-300 מ' של עלייה יובילו אתכם ישירות אל פסגת האי. השביל אל הפסגה מהכיוון הזה סלול היטב, ברור ומסומן. בעונת הקיץ אפילו ישנו בית קפה קטן הממוקם בשני שליש הדרך אל הפסגה. העלייה והירידה באותו שביל המוביל מהחנייה.
ההרים במדירה הם באמת פנינת טבע, שיחד עם החוף והיער יוצרים חוויית הליכה מגוונת וייחודית בלב האוקיינוס האטלנטי. שוב אני מזכיר – הקפידו לעלות אל ההרים מוכנים ובמזג האוויר הנכון.
לחבק עץ… כשיורדים מהרכס – פוגשים שוב ביער
ומה נשתה?
בסוף ההליכה, אם תסיימו באנקומיידה, מעט מתחת לצומת, תמצאו פונדק דרכים קטן. בפונדק הזה מתכנסים כל הנהגים שחוצים את האי בדרכם הביתה ושותים פונצ'ה – המשקה המוכר ביותר במדירה. פונצ'ה הוא רום (עליו הרחבתי בחלק הראשון – הים), מעורבב עם מולסה או דבש, ומיץ תפוזים או פסיפלורה.
הפונצ'ה הוא ככל הנראה גרסה מקומית קלה יותר לשתיית רום, זאת עבור התיירים שאינם מורגלים בו. ההיסטוריה של מדירה קיבלה תפנית משמעותית במהלך המאה ה-20 כשהאי הפך להיות יעד שמשי ופופולרי במיוחד.
כשמטיילים ברגל, לא רואים את אלפי האנשים שמגיעים בקרוזים לפונצ'ל. רואים רק את הטבע, את הנוף ואת ההיסטוריה המדיריינית כפי שהם.
• עוד טרקים במדירה:
____
יזהר דמטר – מדריך טרקים במגוון יעדים בעולם. בשנים האחרונות מתגורר בצרפת עם בת זוגו והכלב טוביה. מטפס, מטייל, מבשל וכותב. אוהב הרים גבוהים, מדבריות, ואוכל טוב. אתר אינטרנט