מדיירה (Madeira), אי קטנטן באוקיינוס האטלנטי, הוא חלק מארכיפלג איים געשיים המהווים מחוז אוטונומי של פורטוגל. על אף היותו קטן יחסית (60 על 30 ק"מ), הוא מציג בפנינו שלושה צדדים שונים זה מזה, עד שקשה להאמין שמדובר באותו האי. צד אחד הוא החופים המצוקיים, המביטים אל האוקיינוס האטלנטי; צד שני הוא יער ייחודי ועתיק יומין, בו סלולים אלפי קילומטרים של תעלות מים ובעזרתן ניתן לטייל בו; הצד השלישי והאחרון, הדובדבן – הוא הפסגות הנישאות של האי, שגובהן המרבי הוא 1,862 מ' (פיקו רויבו, "הפסגה הג'ינג'ית") שמשקיפות על כל אלה מלמעלה.
הארכיפלג כולל שני איים מיושבים – פורטו סנטו הקטן ומדיירה הגדול ממנו, ומעבר להם ישנם הסלווז'ש – שני איים במרחק של 280 ק"מ מדרום לאי מדיירה, שמורת טבע סגורה מאז 1959; והדזרטש – קבוצת איים מאורכים שנמצאים כ-25 ק"מ מצפון למדיירה בהם ניתן לבקר ועם מעט מזל גם לצפות בכלבי ים.
בשלישיית כתבות אלה אציג את אופי הטיולים הרגליים השונים שניתן לעשות באזורים יפים אלו של האי. לכל אזור ייחוד משלו, ולכל אזור נשדך משקה אלכוהולי מדירייני אופייני, לקינוח מתוק של החוויה.
תצפית על קו החוף של מדיירה והאוקיינוס הכחול. הכי כחול שאפשר לדמיין
קו החוף של מדיירה
במדיירה כ-150 ק"מ של קו חוף, מתוכם פחות מקילומטר אחד של חופים חוליים בהם אפשר לרבוץ בשמש… הסיבה לכך היא הטופוגרפיה והאופי הגיאולוגי של האי. מבחינה גיאולוגית, מדיירה הוא אי געשי צעיר במיוחד, ופני השטח שלו הרריים. הסלע המרכיב את רוב האי הוא אפר געשי מולחם שמתבלה בקלות יחסית, ויוצר מדרונות תלולים מאוד בהתאם לתשתית שמחזיקה אותו (להרחבה אני ממליץ לקרוא את החלק השלישי של הטרילוגיה – ההרים הגבוהים).
טרקים במדיירה - לאורך החוף, ביער ובהרים הגבוהים
הנוף בחופים הוא של האוקיינוס האטלנטי, אין שום הפרעה בדרך, והמים בגוון כחול עמוק ומהפנט. בשל האופי ההררי, פסולת אורגנית שמגיעה מהנחלים נסחפת במהירות לעומק, ואינה מהווה מזון לאצות שיכולות להיווצר, אין לנחלים במדיירה דלתא בה הם נשפכים אל האוקיינוס, מה שיוצר גוון כחול, שלוקח רגע להתרגל אליו.
מיקום אסטרטגי (ומתוק) בלב רוחות הסחר
ההיסטוריה של מדיירה מציגה באופן ישיר את ההיסטוריה של עידן התגליות וראשית הגלובליזציה. בשנת 1425 ההתיישבות במדיירה הופכת להתיישבות קבע, והנמל במדיירה משרת את הספינות שיוצאות מפורטוגל לכיוון חופי מערב אפריקה. באותן שנים סחר העבדים היה בראשיתו, אבל מוצר חדש מספק עושר גדול למעצמה הפורטוגזית – הסוכר. קנה הסוכר היה מוכר באותן שנים בעולם, אבל הסוכר כמוצר היה עדיין יקר המציאות באירופה, שכן סוכר גדל היטב רק עד קו הרוחב 36 צפון (אפילו הצלבנים גידלו סוכר בארץ!), ואירופה נמצאת על גבול זה. הפורטוגזים היו האירופאים הראשונים שגידלו סוכר – הם פשוט לא עשו זאת באירופה. הם התחילו במדיירה, לאחר מכן בסאו תומה ופרינציף הדרומיים, ולאחר מכן באיים האזוריים. בסמלה של העיר פונצ'ל, בירת מדיירה, מונצחת הארובה – מעיין כלי חרס ששימש להפקת קונוס הסוכר אותו היו מוכרים, ארובה למעשה הייתה מידת הממכר.
במטעי הסוכר עבדו בעיקר עבדים ממערב אפריקה, שנלכדו בקרבת החוף. באותן שנים סחר העבדים היה בראשיתו, והעבדים נלכדו והובלו בספינות לעבודה במדיירה ובשאר האיים בהם גידלו הפורטוגזים סוכר. רוחות הסחר סייעו לספינות הפורטוגזיות שיצאו מליסבון לשוט בקלות אל מדיירה, ומשם שטו הספינות בזרם המזרחי הנגדי בחזרה. הסחר היה כה אינטנסיבי עד שמדיירה בשנת 1500 לספירה הייתה יצואנית הסוכר הגדולה בעולם.
השביל מבוקה דה ריסקו
על חופים כאלו חייבים לשמור מכל משמר. סערה גדולה שמגיעה באופק עשויה לפגוע במשט הספינות, ופיראטים שעשויים לחמוד את הספינות עמוסות העבדים או הסוכר הם דבר שחייבים להתגונן מפניו. על כן לאורך החופים, גם המצוקיים ביותר, נסללו שבילים מעולים, ששימשו לסיור והתראה, וגם לתחבורה יום-יומית בין הכפרים השונים. השבילים המעניינים ביותר בעיני נמצאים בחלק הצפוני והמצוקי של מדיירה, והם מעוררים בי התפעלות בכל פעם שאני צועד בהם.
במהלך המאה ה-16, כשחופי הצפון הנוחים יותר והחקלאיים יותר הותקפו על ידי שודדי הים הצרפתים, שחמדו את העושר הבלתי רגיל שהביא הסוכר, מספר רב של תושבים עברו לחלק הצפוני של מדיירה ופיתחו את תשתית השבילים האלו לכדי אומנות.
פונטה דה סאו לורנצו – החלק המזרחי ביותר באי
שבילים לאורך החוף במדיירה
• רשת השבילים בין פורטו דה קרוז למשיקו: בחלקו המזרחי של האי ישנה רשת מסועפת של שבילים המחברים בין שני הישובים האלו, הנמצאים במרחק של כ-20 ק"מ זה מזה. האופציה הקלה ביותר היא לחנות בראש השביל מעל פורטו דה קרוז (השביל ללא סימון או מספר, אבל מוכר היטב על-ידי המקומיים), וללכת הלוך עד לאן שמחליטים ואז לשוב אל הרכב באותה דרך.
האופציה היפה ביותר היא לשלב את השביל המדובר עם הליכה לכיוון הפסגות מעל משיקו, כך מגלים באמת את כל יופיו של האזור. האופציה השנייה דורשת תיאום רכבים לנקודת ההתחלה והסיום, וכמובן ידע בניווט בין שבילים ולבדות (על הלבדות אפרט בחלק השני של הטרילוגיה – היער) שאינם מסומנים. המצוקים בשביל זה הם בגובה של יותר מ-350 מ' מעל פני הים.
תצפית מלמעלה על הכפר פאול דה מאר
• פונטה דה סאו לורנצו – PR8: מסלול מעגלי (לא מעגל מושלם – הלוך ושוב באותו השביל) של כארבעה קילומטרים, עם עליות וירידות מצטברות של כ-450 מ'. המסלול עובר למעשה בחלק המזרחי ביותר של מדיירה, לשון יבשתית עם גיאולוגיה צבעונית מורכבת (פירוט עליה אפשר למצוא בחלק השלישי של הטרילוגיה העוסק בהרים). לאורך השביל ניתן לראות את הלשון עצמה על כל צבעיה, את האוקיינוס וגליו הדרמטיים מתנפצים עליה, וגם את איי הדזרטש שאינם רחוקים.
• הדרך העתיקה בין סאו גורג' לסנטנה: שביל קצר ולא מוכר יחסית, אורכו כ-2.5 קילומטרים בהם יורדים מהכפר סאו ג'ורג' בעמק צר עד לחוף הים – ועולים חזרה בצד השני של העמק. כ-250 מ' מצטברים של ירידה ועלייה. השביל עצמו סלול היטב, והמפרץ המבודד בתחתית העמק שווה את העלייה והירידה.
• דוגמה אחרונה למי שאינו מעוניין בטרק – המרפסת של Cabo Girão: מרפסת תצפית בגובה של כ-600 מ' מעל פני הים. רצפת המרפסת שקופה, מעט מפחיד אך מהנה מאוד. המקום עמוס תיירים (כמו רוב האתרים במדיירה שקל להגיע אליהם ברכב), וכדאי להגיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כאשר המקום מתחיל להתרוקן. שימו לב לשעות הפתיחה של האתר בהתאם לזמני הנסיעה שלכם.
פיקניק מול הנוף
ומה נשתה?
משקה שיכול ללוות את הטיולים במצוקי מדיירה הוא הרום. ראשית הפקת הרום הייתה על די עבדים שהשתמשו בשאריות שנוצרו בזמן הפקת הסוכר – המולסה. עם השנים גילו את הרום הסוחרים האנגלים, והחלו לזקק אותו ישירות מקני הסוכר. מזקקת רום פעילה הזמינה לתיירים נמצאת בפורטו דה קרוז (כפר שסמוך לתחילת/סיום השביל עליו פירטתי בסעיף הראשון למעלה). בכל מקום בעולם בו הייתה עבדות וגידלו בו סוכר – ישנו הרום, שבטעמו המתקתק מסתיר היסטוריה מרה.
לסיכום אומר, שטיול רגלי לאורך חופי מדיירה הוא חלק חשוב בכל טיול במדיירה. שם ניתן ממש להרגיש את רוחות הסחר (פיזית…) ולהביט אל נוף האוקיינוס האטלנטי ומימיו הכחולים. כמו כל טיול רגלי – יש להיערך אליו היטב, לבדוק את מזג האוויר ולצאת מוכנים. אני ממליץ שלא לטייל באזור החוף במדיירה בקיץ מכיוון שאז חם מאוד, ובמסלולים הארוכים אין היכן למלא מים.
____
יזהר דמטר – מדריך טרקים במגוון יעדים בעולם. בשנים האחרונות מתגורר בצרפת עם בת זוגו והכלב טוביה. מטפס, מטייל, מבשל וכותב. אוהב הרים גבוהים, מדבריות, ואוכל טוב. אתר אינטרנט