היא אמרה שהיא מאלפת נמרים, שהיא עובדת בקרקס שמקיף מדי שנה את העיר פריז, עוצר בכל חודש באחד מפרברי העוני שלה ומבדר את ילדיו. מה עשתה עם הפיז'ו הכחולה שלה ליד העיר סאלון שבפרובנס אפרת ואני נדחסנו במושב האחורי עם תיקינו ויצאנו בשאגת מנוע צפונה. ליד העיר ולנס (Valence) עצרנו בתחנת דלק, שם פתחה הנהגת את תא המטען והראתה לנו את בגד הגוף הנוצץ שהיא לובשת בהופעותיה. בפקקי התנועה שסביב ליון (Lyon) היא סיפקה עוד הוכחה לעיסוקה כשקיללה את הנהגים שניסו לפרוץ לנתיבה בקללות גסות ובקשיחות של מי שמשוחחת כל ימיה עם חיות פרא. סיפרנו לה עליו, אבל מיהרנו להצהיר שאין כמו הטרמפים. במהלך חמש שנות נדודים כמוזיקאי נודד באירופה זכיתי לנסוע באלפי מכוניות, משאיות, אופנועים, עגלות רתומות לסוסים ואפילו יאכטות. לעתים הצטרפה אלי ידידתי אפרת, לעתים נסעתי עם חברים אחרים, לעתים עם טרמפיסטים זרים שפגשתי בשולי הדרכים, בעליות לכבישים המהירים או בתחנות דלק, ולעתים הייתי לבדי. הנהג מלנגדוק סיפק לי את האירוע הבלתי נעים השני בלבד בכל אותה התקופה. גם הראשון אירע בדרום צרפת: זה היה ניסיון שוד שהסתיים בטוב. הרגשתי במזימה הנרקמת ונמלטתי בעת שעצרנו עצירת ביניים. השודדים ודאי לא הצטערו יתר על המידה. מה כבר יש לגנוב מטרמפיסט? בעצם, יש מה לגנוב מטרמפיסטים. חובבי העיסוק ברחבי העולם חשים בזוזים מכיוון שהתענוג שבנדודים החופשיים נגזל מהם יותר ויותר. השודדת, מבחינתם, היא החברה. כלי הנשק: חוסר הלגיטימציה שזוכה לה הטרמפ. הנהגים חרדים מכדי לעצור, המשפחות המודאגות לוחצות להעדיף אמצעי תחבורה אחרים, ומסורת הטיול המתנהל באגודל זקור הולכת ונעלמת. לא רק מאלפת הנמרים תמהה על אומץ לבנו, אפילו צוענייה זקנה בעיירה בצרפת הנידה בראשה בתדהמה כששמעה על אמצעי התחבורה האהוב עלינו. מה הפלא שחשנו כאילו אנו משמרים אמנות נכחדת?
להמציא את הטרמפ מחדש באותה התקופה החל הטרמפ מופיע גם כמוטיב באמנות האמריקאית. ענק הבלוז רוברט ג'ונסון שר על צומת שהנהגים החולפים בו מתעלמים מידו המושטת. האגדה מספרת שבאותו הצומת פגש ג'ונסון את השטן. גם הלה לא לקח אותו טרמפ אלא כיוון את מיתרי גיטרתו ובכך הפך אותו לאשף הנגינה בגיטרה. נגד הפרנויה הסובבת מה קרה בין שנות השיא של עידן הטרמפ ובין קצו בטרם עת? האומנם העולם נעשה מסוכן יותר? אולי פשוט למדנו יותר ויותר עד כמה הוא מסוכן. רבים מסיפורי האימים העוסקים ברוצחים סדרתיים שקורבנותיהם הם טרמפיסטים מבוססים על אירועים שהתרחשו באמת בארצות הברית, באוסטרליה, בגרמניה ואפילו בישראל. אין ספק שאישה הנוסעת לבדה בטרמפים או מכניסה טרמפיסטים למכוניתה צריכה להישמר מכל משמר, ובעצם גם גבר. ובכלל, חשוב ששום דבר שנכתב כאן לא יילקח כהמלצה. הטרמפ תמיד היה ותמיד יהיה משחק של מהמרים, זה יופיו וזה גם צדו האפל.
עם זאת, אגדות אורבניות ויצירות ששיקפו את התרבות הפופולרית, כמו סרט הפעולה "הטרמפיסט" משנת 1984, ניפחו את הסכנות לממדים לא ריאליים. קשה שלא לחוש בפרדוקס. דווקא בעידן האינטרנט, כשהנוסעים יכולים לתאם לעצמם טרמפים מתחנה לתחנה בלי להתאמץ, דווקא בעידן הטלפון הנייד ומערכות הניתוב הלווייני, שבאמצעותם קל יותר לאדם לאותת על מקום הימצאו ולבקש עזרה בעת הצורך, דווקא בעידן הזה שולי הדרכים שוממים, ולנהגים נותר רק הרדיו כשותף לנסיעה. את האשם אפשר כנראה לתלות פחות בפחד מפני שוד או רצח ויותר בפחד מפני תקשורת בלתי אמצעית עם זרים. מי שנזנח בימינו לצד הדרך חש שהוא חי בעידן של ניכור ובדידות ההולכים ומחמירים. אחרי חצי יום של התעלמות מכיוון האספלט לא נותר לו אלא לחפש אשמים. "מטרת מסעי", כתב מבקר המוזיקה האמריקאי אלייז'ה ואלד לאחר שחצה את ארצו בטרמפים, "מלבד ליהנות ולנסות לתת מושג על החיים המודרניים בדרכים, היתה לנגוד את הפרנויה הסובבת את כולנו ולהזכיר לקוראַי שהעולם נותר בטוח וידידותי הרבה יותר ממה שאפשר להסיק מהעיתונים או מן החדשות בטלוויזיה". בעקבות התערבות עם ידיד חצה הקומיקאי והיוצר הבריטי טוני הוקס את אירלנד בטרמפים בעודו נושא איתו מקרר. הפואנטה הוכחה: זה עדיין עובד. הטרמפ היה גם בית ספר הטרמפ היה לי גם בית ספר. למדתי שחסרי האמצעים נדיבים יותר מבעלי הממון. רבות מהמכוניות שעצרו לצדי היו מצוידות בשתי דלתות בלבד, וכדי לדחוס לתוכן נוסע, תרמיל וגיטרה היה צורך להטות קדימה את אחד ממושביהן הקדמיים. אבל עצרו לי גם כלי רכב אחרים: מכוניות פאר משוכללות, משאיות אדירות ממדים ואפילו רכב מסחרי שנשא כדור פורח מקופל. המשטרה הספרדית לא היתה היחידה שסייעה לי להתנייע, גם שוטרים בלגים וגרמנים נשאו אותי מכאן לשם, ונהגי מוניות הראו נחמדות לא פחותה. למדתי שהנתינה בטרמפ אינה חד־צדדית. על הטרמפיסט להיות קשוב לנהג, לשמש לו פסיכולוג בגרוש והיסטוריון בגרוש וחצי של תולדות העם היהודי וארץ־ישראל (או כל נכס אינטלקטואלי אחר שהוא נושא עימו). לעתים עליו גם להציע לשלם עבור הדלק. למדתי גם משהו על האיזון שבחיים: אם ממתינים חצי יממה לצד הדרך ואיש אינו עוצר, שומה שהטרמפ שיתקבל לבסוף יהיה פלאי. הוא יציע לך נסיעה היישר אל היעד בחברת אדם מרתק, ומי יודע איזו ידידות תתפתח בעקבותיו. מאלה ומניסיוני למדתי שהפחד גדול לעתים מן המציאות. אם אפשר לזקור אצבע בלבה של עיר קשוחה כמו גלזגו או ממפיס ולמצוא מיד חבר, הרי שיש בערים האלה יופי נסתר שאפילו לא מתאמץ להסתתר יותר מדי. אם אפשר לעמוד רגע אחד בערבות לפלנד או במדבריות אריזונה וברגע הבא להילקח אל נופים אחרים, אל מיטה מוצעת בחדר אורחים ואל שיחה של גילוי הדדי סביב בקבוק וויסקי פתוח, נראה שהעולם הוא לא מקום רע כל כך, ונראה שכדאי לשמר אותו ככזה. |
בשנים האחרונות יש טרמפיסטים שמרגישים כאילו הם משמרים אמנות נכחדת. אחרים רואים בעיסוק הזה אקט חתרני שנועד להביע עמדה. בשביל יובל בן־עמי זה פשוט חיבור מוצלח של תאוות נדודים וכיס ריק. אחרי חמש שנים שבהן שותפו העיקרי למסע היה שלט שבו כתוב "הרחק" הוא מסכם: הטרמפ תמיד היה ותמיד יהיה משחק של מהמרים פורסם 11.9.08 |
Array
(
)