טראנס – דיוקנה של תופעה חברתית

אורות הלייזר מאבדים מזוהרם לטובת השמש הזורחת. המוסיקה מקבלת גוונים שלא היו קודם. הטראנס בשיאו, הקצב מוטרף, החיוך מתפשט על פני הרוקדים, שתנועותיהם קצובות וחדות כשל צרצרים בשדה הלייזרים של הלילה, המתחלפים בקרני שמש ראשונות.
על הגבעות סביב, המתגלות עם אור ראשון, אפשר להבחין בתנועה מרוחקת. רוקדים בודדים וחבורות קטנות שהתנתקו מרחבת הריקודים שבקרחת היער מניפים את ידיהם אל על, בקבלת פנים חגיגית של השמש העולה. הם הסמן המזרחי של "שבט הטראנס" שהתכנס כאן. גם הג'אגלרים, בחור ובחורה שהפליאו בלהטוטים עם מקלות אש ברגעי השיא של הלילה, מניחים את הציוד בצד. מי שקר לו או שהתעייף מהאנרגיות האינטנסיביות של הבוקר פורש ולוגם צ'אי (תה עם חלב ותבלינים).
אבל הטראנס נמשך. כמקובל במסיבות האלה, ג'וינט עובר מיד ליד, יש כאלה שבולעים עוד חצי כדור, וכולם מוכנים למוסיקת הבוקר. הדי.ג'יי מנענע בידיו לעבר הרוקדים, כרוצה להרים אותם עשר אמות מהקרקע. והוא מצליח, עם הטְרֶק (רצועת מוסיקה) הבא – בסים, מצילות, תופים וקצב, שאחריו יבואו טרקים של מוסיקה מרגיעה יותר, מוסיקת צ'יל־אאוט (Chill out). התעלות הנפש ניכרת ברגעים מסוימים, כאשר תנועות הצרצרים הבודדים הופכות לגל רציף ואחיד, מכונה משומנת של בני השבט, הנעה היטב בקצב הביט.
בקרחת היער, בדרך לירושלים, מתרוננות עשרות נשמות; וזה מזכיר לי את הודו – פסטיבל פילים בקראלה (Kerala), לכבוד האלה לאקְשְמי. שלושה ימים ולילות של

מסיבת טראנס במועדון לונדוני. המוסיקה, האורות, הצבעים והסמלים של תרבות שנות התשעים

טקסים פגאניים, קרנבל של צבעוניות ורוחניות. זה מזכיר לי גם את גואה (Goa). ליל ירח מלא, ומלבד צמרות העצים, שכאן הם אורנים ושם הם דקלים טרופיים זקופי קומה, הדמיון רב: החל בטקס שתיית הצ'אי של הבוקר דרך הלונגים (צעיפים גדולים) עם דמויות האלים ההודיים שיווה וגאנש, המעטרים את מותני הרוקדים ואת גזעי העצים, וכלה בירח העגול, המתמסמס בבהירות הבוקר לתוך תכלת השמים.
גם הדי.ג'יי, גואה־גיל, ממש משם. הוא ואשתו, מתכנתים בחברת מחשבים בסן־פרנסיסקו, הפכו את גואה לביתם השני כבר בשנות השבעים. שם נולד שבט הטראנס, כאשר הגיעה להודו קהילה של טכנואידים עם כלי הנגינה האלקטרוניים שלהם, ושם, לחופי הזהב וגאטור (Vagator) ואנג'ונה (Anjuna) של המושבה הפורטוגלית לשעבר, הם יצרו שילוב ייחודי של מזרח ומערב.
מורשת הסמים של המקום התאימה לקוקטייל של המוסיקה האלקטרונית האורבנית, ששולבה במוטיבים מזרחיים ונתפסה בקרב אנשי השבט ככלי לחיפוש דרך רוחנית, לעיצוב עצמי, ליצירת הרמוניה עם הטבע והרמוניה בין בני אדם. המריחואנה הגיעה ממדינת קראלה, מדרום לגואה, החשיש הקשמירי בא מצפון, הדאטוּרה מהגבעות המקומיות והפטריות מיערות קודאי־קנאל שבהרים. מי שלא הסתפק באלה הביא טריפים (LSD), ובשנות השמונים והתשעים בעיקר אקסטזי – מאמסטרדם, מלונדון או מארצות־הברית.
תהיה הדעה בנושא הסמים אשר תהיה, הם חלק בלתי נפרד מהמוסיקה הזו ומתת־התרבות שנוצרה סביבה, ואי־אפשר לתארן בלעדיהם. כי מה שהתחיל בגואה התפשט במהירות ברחבי העולם, לבש גוונים חדשים בארצות־הברית, בבירות אירופה וגם בישראל, והפך לחלק מרכזי בחייהם של מיליוני בני אדם, רובם צעירים, המנסים ליצור מציאות חדשה, חלופית, המאפשרת לחיות בהשלמה עם התמורות הטכנולוגיות של המאה ה־20.
זו תרבות אקלקטית, השואבת רעיונות וערכים ממורשת ילדי הפרחים של שנות השישים (הרמוניה עם הטבע, שלום ואחווה), מתרבויות שבטיות ומהשמאניזם (טקסים פגאניים בלבוש מודרני, מוסיקה כמרפא לנפש) ומתרבות ההיי־טק, האינטרנט והסייבר (cyber). ובליבה של תרבות זו פועמת המוסיקה האלקטרונית של שנות התשעים.

אהבה ורוחניות בקצב הטראנס
בקיץ 1988 התקבצו עשרות אלפי אנשים למסיבות ענק בכל רחבי אנגליה, בחיק הטבע ובמועדונים – במה שהתפרסם לאחר מכן כ"קיץ האהבה" – וחגגו את לידתו של עולם מוסיקלי וחברתי חדש. חוויית המוסיקה האלקטרונית היתה לתופעה חברתית מדהימה בפופולריות שלה, ולא רק בממלכה הבריטית.
שנות התשעים הן שנות הדאנס – שֵם כללי, המאגד בתוכו זרמים שונים של מוסיקה אלקטרונית, שנוצרה בצד התפתחות טכנולוגיות חדישות (ראו מסגרת בעמ' 62) והושפעה בתחילת דרכה מהדיסקו, מהפאנק וממוסיקת הנשמה השחורה. זו מוסיקה שמבוססת על מקצב קבוע של ארבעה רבעים, המודגש על ידי תוף בס אדיר שמקורו במכונת תופים אלקטרונית; מוסיקה שמשלבת במקצב הקבוע כלי הקשה נוספים, מלודיות ומשפטי מוסיקה קצרים החוזרים על עצמם שוב ושוב, מאפשרים מצבים דמויי מדיטציה ותחושות של אקסטזה והתעלות רוחנית, חודרים לגוף ומניעים אותו כבמטה קסם.
ייחודה של מוסיקת הטראנס בין הז'אנרים הרבים של המוסיקה האלקטרונית הוא, בין השאר, בבסיסה הרעיוני: ניסיון ליצור מצב תודעתי חדש, העוזר לפרט להתחבר לקוסמוס. זהו שילוב של השפעות שמקורן במוסיקה הפסיכדלית של שנות השישים

למרגלות הר פוג'י, יפאן. הג'אגלרים מפליאים בלהטוטים עם מקלות אש ברגעי השיא של הלילה. חושך, אש, מוסיקה, סמלים הודיים וטקסים פגאניים

והשבעים, בהרמוניות מזרחיות וביסודות המוסיקה האלקטרונית (טכנו־אסיד־האוס). ברוב המקרים, המוסיקה אינסטרומנטלית; כמעט ללא שירה. יצירות הטראנס עשירות בשכבות על גבי שכבות של מלודיות (תופים, מצילות, בס) שנעשות בעיקר תוך שימוש בסינתסייזרים דיגיטליים (ראו מסגרת), והמכלול יוצר הרמוניה יוצאת דופן.
המצב המדיטטיבי או האקסטטי מושג באמצעות חזרה על משפטים מוסיקליים פשוטים למדי בלוּפ שנמשך זמן רב, בכל שכבות הטרק, ועם תדירויות של צלילים ואורות המגרים את גלי המוח אלפא, תטא ודלתא (המקושרים בדרך כלל למצבים של שנת חלום, מדיטציה וטראנס, כפי שמתגלה בבדיקות EEG). הקצב גבוה במיוחד (130־160 ביטים בדקה), קבוע, מסודר לפי תיבות ונעצר לפעמים כדי ליצור תחושה של מתח, שאחריה בא הפורקן.
את המוסיקה הזאת שומעים, כמובן, גם במועדונים, אבל שבט הטראנס התפרסם בעיקר במסורת הרייב (rave) – מסיבות מעין־שבטיות בחיק הטבע. ד"ר ראסל ניוקום, סוציולוג אנגלי שהתמחה בנושא, טוען שהרייב היה בעשור האחרון ל"סיבת החיים עבור קבוצה אדירה בממדיה של אנשים", והוא מציע לראותו כ"חוויה של התעלות רוחנית טרנסצנדנטלית, המעניקה הקלה נפשית לאנשים המרגישים מנוכרים בחברה חילונית, חומרנית, מדכאת". חוקר נוסף בתחום רואה את הרייב כביטוי ל"התגלות מחודשת, בעלת עוצמה רבה, של הדחף האנושי המודחק לשחרר את התודעה מהמצב הלא
טבעי של התרכזות באגו".

תרבות שבטית בכפר הגלובלי
הסוציולוגית שרה תורנטון מצביעה על האותנטיות כגורם מרכזי בצמיחתה של כל מוסיקה פופולרית; אותנטיות המעניקה פתרון לתחושות של ניכור וניתוק חברתי

יפאן. שבטי הטראנס הם שבטים נודדים. בחורף הם בגואה, באביב באירופה, בקיץ רבים מגיעים ליפאן ולאוסטרליה. וגם לישראל מקום מכובד במסלול הנדודים, בכל עונות השנה

ומאפשרת תחושות של אחדוּת ושייכות. לדבריה, צורה מוסיקלית נחשבת לאותנטית, כאשר היא נעשית הכרחית ואינטגרלית לתת־תרבות או לסצינה חברתית מסוימת. וזה בדיוק מה שקורה בשנים האחרונות למוסיקה האלקטרונית על זרמיה השונים, ובמיוחד לטראנס.
כפי שניבא חוקר המדיה מרשל מקלוהן, תרבות שנות התשעים, לפחות זו המערבית, היא תרבות שבטית בכפר גלובלי. תאים חברתיים ומשפחתיים מיטשטשים, ולעומת זאת מתחדדת דמות האינדיווידואל הפועל בעצמו ועל עצמו־גופא, בתוך קהילה פיסית או וירטואלית. שכלולים טכנולוגיים – ביצירה ובהפצה של מוסיקה, בצמיחתה של רשת האינטרנט ובהתפתחות רשתות הטלפון הסלולרי – הם מרכזיים לתרבות זו (ראו מסגרת), המבוססת על כך שכל אחד מחברי השבט הוא אינדיווידואל עצמאי המחובר לרשת באמצעות קו המודֶם ולשאר אנשי השבט באמצעות הטלפון הסלולרי.
התופעה של עיצוב עצמי באה לידי ביטוי לא רק ביכולתו של הפרט לעצב את הגרפיקה על מסך המחשב שלו, או את המוסיקה שהוא שומע, אלא גם באמנות הגוף – קעקוע ופירסינג, בדומה לתרבויות קדומות או מרוחקות; ובעיצוב התודעה – מערכות של מציאות מדומה, שימוש בסמים "מסורתיים" או במה שמכונה "סמים חכמים" (ויטמינים וחומרים אחרים המיועדים לשיפור הזיכרון, הריכוז, הערנות והתפקוד הפיסי). אבל במקביל לתהליכי העיצוב העצמי של הפרט, כל אחד הוא גם חלק משבט גדול יותר, בעל טעמים, אמונות, מנהגים והעדפות דומים. שבטים מגוונים הולכים ומתפתחים בעידן הרשת, כל אחד לפי טעמיו ומנהגיו, ויצירותיהם המוסיקליות נשמעות במערכת הביתית, בווקמן, במועדונים או במסיבות הרייב.

לשמאן המודרני קוראים די.ג'יי
מהי, אם כך, מסיבת רייב? בראש ובראשונה זה אירוע של שמחה ואהבה. זהו בילוי וטקס רוחני, אבל שונה מהליכה לבית כנסת או לכנסייה; זהו מפגש חברתי, אבל של בודדים בשבט (המין אינו מרכיב מרכזי, וזאת אינה ערימה של חבר'ה על הדשא כמו בוודסטוק); רוקדים כל הלילה, אבל לא ריקודי עם (יש מי שנתפס על טרק מסוים ונע

כמו שמאן בתרבויות שבטיות, הדי.ג'יי אחראי לכיוון מצבי התודעה של בני השבט, "מעלה" ו"מוריד" אותם באמצעות הטרקים האלקטרוניים שהוא יוצר

לפיו, יש מי שמשייט בין הטרקים השונים בריקוד אינדיווידואלי, וברגעי השיא נע השבט כולו כגוש אחד, בקצב שמכתיב הדי.ג'יי); מתחברים אל הטבע, אבל לא כמו בטיול גדנ"ע (השאיפה היא לחיבור פנימי, להתמזגות, באמצעות ריקוד ותנועות מדיטטיביים או אקסטטיים); נעזרים במשַנֵי מצב־רוח, אבל לא באלכוהול (שותים כמעט רק מים או צ'אי), אין אלימות, ולא מגיעים למצב של קהות חושים.
לרייב באים בלבוש נוח, לא מחייב, שמלוּוה לרוב בסמלים מהמזרח או באלמנטים נוצצים, "עתידניים". חבורות של בחורים, לפעמים עם בנות זוגם, לפעמים לבד או עם נערה אחת שמהווה את ראש הכוכב שלהם, התרומה הנשית, החוט המקשר, לליטה (אלת המוסיקה ההודית).
תשאלו את באי הרייב למה הם באים לכאן, והם יענו בתשובה זֶנית פשוטה:
"We are party people". שמחה, זה שם המשחק. המסיבה מתחילה בדרך כלל בלילה ומסתיימת ביום המחרת – חושך ואש ומוסיקה, סמלי חיזרים ואלים הודיים וטקסים פגאניים וכניסה למצב תודעה של טראנס. ועל האירוע כולו מנצח הדי.ג'יי, השמאן המודרני של שבט הטראנס. הדי.ג'יי אחראי למהלך המוסיקה וליצירת האווירה ברייב. הוא מומחה בציוד (ראו מסגרת) ויוצר – באמצעות מיקסים של טרקים קיימים והוספת אלמנטים מקוריים – חוויה אישית וקהילתית ייחודית. כמו שמאן בתרבויות שבטיות, הוא אחראי לכיוון מצבי התודעה של בני השבט, "מעלה" ו"מוריד" אותם באמצעות הטרקים האלקטרוניים שהוא יוצר.
מקומו של הדי.ג'יי בריטואל המודרני הזה, ובמיוחד בעידן של גודש מידע וחיפוש אחרי הנחיה, מזכיר לא רק את משימת השמאן, אלא גם את תפקידם של מספרי הסיפורים הקדמונים. הוא, או היא, מדריכים את המשתתפים ברייב ולוקחים אותם למסע מוסיקלי מקורי; ובאמצעות הרכבה ושילוב של סיפורים אינדיווידואליים, שחוברו כל אחד על ידי מגוון רחב של יוצרי מוסיקה אלקטרונית, יוצר הדי.ג'יי משהו שדומה לסיפור הרפתקאות. זוהי תרבות ה"גזור והדבק" במלוא הדרה – Cut & Paste, פונקציה שקיימת בכל מחשב אישי ומאפשרת יצירת טקסטים, דימויים ויזואליים ואפילו מוסיקה, באמצעות לקיחתם ממקור מסוים ושילובם מחדש בצורה אחרת.
בפיו של לנרד, די.ג'יי מוביל באיביזה (Ibiza) שבספרד, שהיה לאחד ממרכזי הסצינה של מוסיקת הטראנס, זה נשמע כך: "זו התרבות שלנו. זה     הזמן שלנו. אנחנו לא חיים כפי שחיו בעבר, אנחנו חיים עם מחשב, אינטרנט, טלפונים סלולריים. ואנחנו צריכים ביטוי תרבותי שהוא שונה. המוסיקה שלנו והרייב הם הביטוי הזה. זו התוכנה שבראשים שלנו, וזה חייב להיות כך".

שבט הטראנס בישראל
שבטי הטראנס, לפחות הגרעין הקשה שלהם, הם שבטים נודדים. בחודשי החורף, כאשר מסתיימת עונת המונסונים, מתרכזים חבריהם בגואה; באביב הם מסתובבים באירופה – בגרמניה, בהולנד, באנגליה, באיטליה ובחופים ובמועדונים של איביזה; בקיץ רבים נודדים ליפאן, לאוסטרליה ולניו־זילנד; ומקום מכובד מאוד במסלול הנדודים, בכל עונות השנה, תופסת ישראל.
כי בישראל התגבש שבט גדול ומשמעותי בסצינת הטראנס העולמית. קהל הרייבים מונה כמה עשרות אלפים (אם לא מאות אלפים), תעשיית הדיסקים הישראלית בתחום הטראנס זוכה להכרה ולהצלחה מסחרית גם מחוץ לישראל, וטרקים של להקות ושל די.ג'יים ישראלים מושמעים בערוץ MTV.
מי שייזכרו כחלוצים, שעסקו בסאונד "תעשייתי" כבר בשנות השמונים ונמצאים על הקו

במועדוני דאנס בישראל מתקבצים אנשים מהמרכז ומהפרי]ריה, חילונים ודתיים, פועלים וסטודנטים, סטרייטים וגייז. אם יש כור היתוך בארץ – הוא נמצא שם

גואה־תל־אביב־אירופה מתחילת שנות התשעים, הם די.ג'יי מיקו
(California Sunshine), הראל פרסקי וכמובן להקת "אסטרל פרוג'קשן"
(Astral Projection/SFX) – אבי נסים וליאור פרלמוטר. בכל מסיבה שמכבדת את עצמה אפשר לשמוע את ה"דנסינג גלקסי" של "אסטרל פרוג'קשן"; ולא רק בארץ, אלא גם במועדוני לונדון וניו־יורק. יוצרי הטראנס הישראלי נחשבים לאוהדי הז'אנר הפסיכדלי, ושמות שתפגשו בכל דוכן דיסקים בחנויות טראנס הם: איציק לוי, צ'קרה (רמי שפירא ואדי מיס), עפר דיטובסקי מאופריה, אבי אלגרנטי שנקרא Space Cat ועוד.
כדי להבין את פריחת הטראנס בישראל, די אם נעיף מבט במפת מרכזי ההיי־טק העולמיים שפורסמה לא מכבר ב"ניוזוויק". ניו־יורק, סן־פרנסיסקו, גרמניה, אנגליה, הודו וישראל כיכבו ברשימה; ולא במקרה מובילים מקומות אלה גם בתעשיית המוסיקה האלקטרונית ובפופולריות של תרבות הסייבר בכלל. תרבות ההאקרים והסטארט־אפים פורחת בארץ ומביאה את העוסקים בה אל ההצלחות בבורסה האמריקאית מצד אחד, ומצד שני אל תרבות הטראנס האלקטרוני.
להסבר זה יש להוסיף את חיפוש האלטרנטיבה לממסד הדתי בארץ, את הלחץ המצטבר בקרב צעירים עקב שירות צבאי ומתח בטחוני, את החוויות וההתנסויות של מאות אלפי תרמילאים בגואה ובמקומות אחרים, ואת התרומה של גייז לסצינה, לפחות לזו שמתרחשת במועדונים, המושפעת מאוד מסצינת המוסיקה האלקטרונית והמועדונים בניו־יורק, באמסטרדם, בלונדון ובאיביזה.
רייבים נערכים בדרך כלל בסופי שבוע, בטבע (הר הכרמל, הרי ירושלים, מדבר יהודה, פרדסי השרון, חופי הים) או במועדונים (בתל־אביב, בירושלים, באשדוד, בקריות ובערים אחרות). מתקבצים בהם אנשים ממרכז הארץ ומהפריפריה, בגילאים שונים (15־45), ערבים ויהודים, חילונים וגם דתיים, קיבוצניקים ועירוניים, פועלים וסטודנטים, סטרייטים וגייז.
למרות השונוּת הרבה, תחושת השייכות לשבט אינה מוטלת בספק. תורמת לכך העובדה שתרבות הטראנס היא תרבות מחתרת, הנרדפת על ידי הממסד ושנויה במחלוקת בקרב רבים מאלה שאינם חלק ממנה. המשטרה מקשה על כניסה לארץ של די.ג'יים מובילים בעולם ומשביתה לא מעט פעמים את המסיבות בעיצומן, כדי לחפש סמים בקרב הרוקדים. גם קבלת אישורים לעריכת מסיבות נתקלת בקשיים, ולפעמים מבטלת המשטרה את האישורים לאחר שניתנו. לכן פרסום המסיבות לובש אופי שונה מהרגיל, המתאים לקהל הרייבים ומתבסס על הפצת עלונים צבעוניים בין חברים ועל רשת התקשורת של הטלפונים הסלולריים והאינטרנט.
אף על פי שהרייב הוא חוויה אינדיווידואלית וחילופי הדברים בין המשתתפים מעטים, אחד המאפיינים המיוחדים של החוויה הוא תחושת השייכות. רבים מהרוקדים אינם מכירים כלל זה את זה או את אורח חייהם של האחרים מחוץ לשעות הרייב, אך יש להם, למשל, אוצר מלים משותף, המבוסס על שפת הסייבר, על השפה ההודית ועל הערבית: "פצצות" – ראש טוב במיוחד; "שאנטי" – מצב רוח נינוח; "סרטים" – מצב תודעה שמושפע ממוסיקה מסוימת; "דלוּק" – מי שנמצא תחת השפעה של אקסטזי או של טריפ; "קרחנה" או "סוף העולם" – תיאור למסיבה מוצלחת במיוחד. וכך, בזמן שהטרקים מתנגנים, תחושת השותפות והאחווה שורה בכל, כפי שמעידה הברכה המקובלת בקרב חברי השבט בכל העולם: PLUR – Peace, Love, Unity and Respect.