טיפוס לקילימנג'רו – על גג היבשת השחורה

פסגתו המושלגת של הקילימנג'רו מתנשאת לגובה של 5,895 מטרים, ובוהקת למרחוק על רקע החום-צהוב של הסאוונה שסביבו. בסוואהילית פירוש השם הוא "ההר הזוהר"; המקומיים מכנים אותו פשוט "ההר הגדול מכולם". ארנסט המינגווי כתב עליו שפסגתו רחבה כמו העולם כולו, עצומה, גבוהה ולבנה בצורה שלא תיאמן. בזכותו התאהבתי באפריקה.

זה קרה לי במסע אחד, איטנסיבי ודחוס, שבו טיפסתי על הקילימנג'רו, ההר הגבוה ביותר ביבשת השחורה. כמו בהרבה סיפורי אהבה אחרים, ההר – כמו כל אפריקה – חדר לעורקי, החל לזרום בגופי לאט-לאט, והותיר אותי עם געגוע בלתי מוסבר. מהו אותו סוד קסם שחור שחלחל לנשמתי במסע ההוא? כנראה שילוב של האתגר הפיזי והנפשי,  המרחבים שבדרך אל פסגתו, והאנשים שפגשתי בדרך.

מינוס 20 מעלות
הקילימנג'רו נמצא בשמורת טבע ענקית בצפון טנזניה. הטיפוס מתחיל בג'ונגל ירוק וסבוך, ממשיך בין סוואנות וביצות, חוצה מדבריות בגובה 4,000 מטרים, ומסתיים בלוע געשי עצום, המוקף בקרחוני עד. הטמפרטורות בפסגה מגיעות למינוס עשרים מעלות – לא להאמין שאנחנו באפריקה.

פסגת הקילימנג'רו נכבשה לראשונה ב-6 באוקטובר 1889 על ידי צמד מטפסים אוסטרים. עד שנת 1927 הצליחו להגיע לפסגתו רק 23 אנשים, אולם מאז הוא היה למשאת נפשם של טיילים ומטפסים מכל העולם. כחמישים מטפסים מתחילים מדי יום את המסע אל עבר הפסגה. רק מחציתם יגיעו לאכסניית קיבו (Kibo Hut), האכסניה האחרונה, הנמצאת בגובה של 4,720 מטרים. משם ממשיכים לטפס עד לגילמן (Gillman's Point), פסגתו הנמוכה של הרכס, בגובה 5,681 מטרים. רוב המטפסים נשארים שם. מעטים ממשיכים הלאה בדרכם לפסגת אוהורו (Uhuru Peak), הפסגה הגבוהה ביותר, הנמצאת בצדו השני של הרכס, בגובה 5,895 מטרים, על לוע הגעש קיבו (Kibo).

בשנת 1973 השמורה שבתחומה נמצא ההר הפכה לפארק לאומי מוכרז, והיום הכניסה אליו כרוכה בתשלום וברישום מסודר. הטיפוס מתאפשר רק עם מלווים וסבלים מקומיים – דרך נאה לדאוג לפרנסת התושבים המאוד עניים באזור.

בקבוק קולה בגובה 4,000 מטר
הדרך הראשית והקלה ביותר מתחילה ב"מראנגו גייט" (Marangu Gate), שבשפת המקומיים זכתה לכינוי החיבה המעט מזלזל "דרך קוקה-קולה", בגלל הזרים הרבים העולים בה. אולי תהיו מופתעים בגובה 4,000 מטרים כשהסבלים המקומיים ישלפו בקבוק קולה שסחבו במאמץ מרובה רק כדי למכור לכם אותו במחיר מופקע של חמישה דולר.

הטיפוס על ההר אינו מצריך שימוש בחבלים, אבל נדרשת צעידה תובענית של כשבעים קילומטרים עד לפסגה. היום האחרון על ההר הוא הקשה ביותר. הלכנו בו לא פחות מ-18 קילומטרים, ארבעה בטיפוס ועוד 14 בירידה. זה הותיר לי שעות  לקלל את הירידה ולהבטיח לעצמי שהפעם הבאה שבה אגיע להר הזה תהיה בבר מצווה של הבן שלי. בינתיים הילד דורש דווקא ספארי עם בעלי חיים, אבל אולי אצליח לשכנע אותו ששווה לקפוץ לבקר גם על הגג של אפריקה.