תפריט עמוד

טימבוקטו – בלוז לכחולי הטורבן

למשך שלושה ימים בחודש ינואר מתעורר מדבר סהרה - לא הרחק מטימבוקטו שבמאלי - מהדממה ומהשממה האופייניים לו, לובש צורה של מסיבת ירח־מלא גדולה וססגונית, וחוגג בפסטיבל מוזיקת בלוז עם שבטי הטוארג

"Ce pas possible" , צועק לי אורי, שותפי למסע. "מה קרה? התחלת לדבר צרפתית?" עניתי לו והמשכתי בניסיונותי לרקוד לצלילי המוזיקה שבורת הקצב שבקעה ממערכת הסאונד החצי־מאולתרת, כשמסביבי עשרות נערות ונערים בני שבט הטוארג (gerauT) רוקדים בקלילות ובסינכרון מושלם. "תסתכל על הדי.ג'יי, זה לא ייאמן". הדי.ג'יי ניגן סט של מוזיקה אפריקאית־ערבית והאזין לה דרך שפופרת של טלפון. ככה זה במאלי, ככה זה באפריקה: האוזניות מקולקלות? נשתמש במה שיש.
על פסטיבל המוזיקה שמתקיים בסהרה, ובו רוכבים על גמלים ומנגנים מוזיקת בלוז, שמעתי מחבר. הפסטיבל מתקיים מדי שנה בינואר באסקאן
(Essakane), נווה מדבר המרוחק כשבעים קילומטרים מהעיר טימבוקטו
(Timbuktu) שבמאלי. החבר תרם גם אזהרה ידידותית: "אל תצפה לכלום: לא לאיכות הסאונד, לא לארגון, לא לעמידה בזמנים ולא לתנאי מחייה. אל תתפלא אם באמצע ההופעה יבוא טכנאי עם מלחם ויתקן את המיקרופון של הזמר הראשי בעודו שר". האזהרה הזאת רק הגבירה את העניין שלי בפסטיבל. זה נשמע נפלא ומרתק, בתולי ומצחיק. ההחלטה נפלה.
מה שהיה פעם מפגש איחוד של שבטי הטוארג הנודדים בסהרה התפתח למפגש תרבותי־מוזיקלי שמיועד לקרב בין השבטים אגב שמירה על המסורת, במעין משתה חג ענקי. היום מצטרפים כאן יחד מאות אנשים וגמלים, ג'מים מוזיקליים של ישן וחדש, אקוסטי וחשמלי, שנוצרים בספונטניות על ידי אנשים שבאים ליהנות ממוזיקה אחרת. כולם רוקדים בדיסקו המאולתר, על רחבת הריקודים החולית, לאור הזרקורים של הירח. בני נוער טוארגים לבושים בערבוביה של בגדי היפ־הופ וטורבנים, רוקדים בשיכרון חושים, נהנים מכל רגע ומנצלים את ההזדמנות לפרוק עול, לרקוד ולשתות לפני שיחזרו לשגרת חייהם הקשוחה. כמה מהם יחזרו לנדודים בסהרה, אחרים יחזרו לעבוד במכולת, ויהיו כאלה שיחזרו לקבץ נדבות מתיירים מזדמנים.

גבעות חול וגמלים. המון גמלים

ארבעה ימי שיט על נהר ניז'ר (Niger) בסירת מסע רעועה ועמוסה כדי להגיע לעיר טימבוקטו, שער הכניסה הדרומי למדבר סהרה, אחר כך עוד חמישה ימי המתנה עד שיגיע הג'יפ ועוד ארבע שעות של נסיעה על שבילי חול במדבר. זה מה שצריך כדי להגיע לאסָקאן, נווה המדבר שבו הפסטיבל מתרחש.
הגענו יום לפני הפתיחה הרשמית של הפסטיבל, ולאחר חודש של שיטוטים באפריקה. כבר התרגלנו ללוחות זמנים גמישים ולסיפורים בני אלפי גרסאות, למשאיות ולפיח, לביוב ולזוהמה. אבל כאן, הרחק מכל ציביליזציה, יש שקט שחודר אל הנשמה, אוויר צלול ויבש, גבעות חול אינסופיות וגמלים. המון גמלים. חיפשנו את אוהל העיתונות, שבו אנו אמורים לקבל תדריך על תוכנית הפסטיבל וגם אוהל לשינה. איש הקשר הצרפתי מהנהלת הפסטיבל אמר לנו שעדיין לא ברור איפה יהיה אוהל העיתונות, אבל שנרגיש בנוח, ונתפוס לנו אוהל שינה

מתחת לעץ שיטה גדול ישבו ארבעה נגנים טוארגים לג'ם סשן: שתי גיטרות חשמליות וגיטרה בס מחוברות למגבר חשמלי קטנטן המופעל בבטריות. ג'ריקן של עשרים ליטר היה התוף. החיבור של המוזיקה המסורתית עם רוקנרול פסיכדלי בסגנון שנות השישים היה מחשמל. בדיוק בשביל זה באנו עד הנה

ממגוון האוהלים הנמצאים מול השירותים. הפנטזיה שלנו נראתה קצת אחרת, ולכן לקחנו את הציוד והתחלנו לצעוד. סיכמנו שלא עוצרים עד שממש אפשר לשמוע את השקט. אחרי עשר דקות עצרנו. הקמנו אוהל מתחת לעץ שיטה ענקי שיספק הגנה מהשמש, ותלינו את הערסל.
לאט התחלף השקט בהמולה. אנשים וג'יפים החלו למלא את המרחב, כל אחד מסמן לו טריטוריה קטנה ומרים דגל התיישבות. היו שבאו ברכב שטח שכור. שני אופנוענים שפגשנו עוד קודם הגיעו מרוצים אחרי רכיבת שטח מאתגרת, וסיפקו לנו השראה לטיול הבא באפריקה. חמש תיירות איטלקיות בגיל הבשלות, מלוות בטייס ספרדי, הקימו אוהל ממש לידנו. השטח החל להתמלא, ואווירה של התרחשות והתרגשות ריחפה במקום.
ואז זה קרה. כעשרים טוארגים, דמויות מסתוריות מכוסות מכף רגל ועד ראש, חתכו את חולות המדבר בדהרה מהירה ושקטה על גמלים מקושטים. כמה שקטים ואלגנטיים הם הגמלים, גם כשהם רצים בשיא המהירות. מיד ידענו למי שייכת השמחה ומי הם מלכי המדבר האמיתיים. שום אופנוע או רכב ארבע על ארבע לא יטיל רושם ויקרין עוצמה כקבוצת גמלים שועטת. כעבור חצי שעה בערך הגיעה עוד קבוצה והתמקמה לא הרחק מהקבוצה הקודמת. ברכות וחיבוקים התעופפו באוויר, ורוח חגיגית של איחוד החלה לנשוב בשטח הפסטיבל.
החלטנו לעשות סיבוב במתחם, כשהיעד הסופי הוא אוהל המסעדה. צעדנו בחול, ולפתע שמענו צלילי דרבוקה מוכרים. באחד האוהלים החל להתפתח ג'ם סשן בין גיטריסט אירופאי ונגן דרבוקה עטוי כאפייה לבנה. נשאבנו לכיוון האוהל כדי לספוג קצת אווירה. אמרתי לאורי שסלסולי ה"וואי וואי וואי" של נגן הדרבוקה נשמעים קצת "אשכנזיים", ושהג'ם הזה מזכיר לי את פסטיבל בומבמלה בניצנים. אורי הפעיל את ראיית הנץ שלו וענה, "אם חשבת שאנחנו הישראלים היחידים כאן, תשכח מזה. זה גיל רון־שמע מלהקת שבע". המשכנו לכיוון האוכל. כשבחנתי את מגוון הסירים באוהל־מסעדה הבנתי שהקוסקוס הולך להיות ידידי הטוב ביותר בשלושת הימים הקרובים. קוסקוס, חול ובומבמלה. כמו בארץ.
פתאום, בלי כל הודעה מוקדמת (או שהיתה הודעה, אבל בצרפתית קלוקלת), החלו קבוצות הגמלים לדהור לכיוון הבמה המרכזית, מרחק שתי גבעות חול מאיתנו. עשרות תיירים נלהבים וכמה צלמים חרוצים הזדנבו בעקבות הגמלים. הבנו שמשהו קורה ורצנו אחריהם — אנחנו, המצלמות והקוסקוס.

המחזה שהתגלה היה מרהיב: כמאתיים גמלים מקושטים וחגיגיים נעמדו עם רוכביהם על פסגת הגבעה, ובתזמון קיטשי מושלם נעמדה השמש מאחוריהם ושרטטה את צלליותיהם. הכרוז ברקע צעק בצרפתית ובטָמָשֶק, בנה מתח והלהיב את הרוכבים ואת הקהל. יריית הפתיחה הרשמית של הפסטיבל נשמעה, ועשרות הגמלים החלו לדהור לעבר אוהל הנשים שבגבעה ממול. באוהל ישבו נשים טוארגיות מכוסות פנים וניגנו מוזיקת "טקמבה" מסורתית, שנועדה לשלח את הגברים לדרכם. ראשי השבטים קיבלו את ברכתם מהנשים והמשיכו אל תחרות הגמלים המסורתית בין השבטים. הפסטיבל התחיל.
ערב ההופעות הראשון עבר בעצלתיים, מלווה בתקלות טכניות מרובות ובהופעות בינוניות של אמנים אפריקאים ומערביים. את מערכת הסאונד והתאורה הרכיב ותחזק צוות צרפתי, ולכן נוצרה ציפייה לאיכות גבוהה. המציאות היתה רחוקה מכך. במהלך הערב נרשמו הפסקת חשמל אחת, סאונד מתחת לכל ביקורת וכמה אמנים מערביים שלא ברור איך הגיעו להופיע על במה. את הערב חתם זמר מקומי אהוד בשם באבא סאלח, שנתן הופעה ארוכה ואינטימית. הלכנו לישון עייפים ומאוכזבים מעט מרמת ההופעות.

ובשוליים, הקסם האמיתי
למחרת בבוקר התעוררנו לצלילים עדינים של גיטרות חשמליות שבקעו מתחת לעץ מרוחק. הנגינה המהפנטת הכניסה אותנו למדיטציית בוקר. עוד לפני שפקחנו את העיניים כבר נשאבנו לאווירה המדברית. לאט־לאט התעוררנו, הכנו תה ואחריו עוד אחד ועוד אחד, מקשיבים לצלילים המתוקים שנישאו אלינו ברוח. שאלנו את עצמנו: "גיטרות חשמליות באמצע המדבר? הרחק מכל שקע חשמל או גנרטור? הכיצד?" התחלתי לצעוד לכיוון העץ המנגן. מסביבי דממת מדבר מוחלטת ורק צלילי הגיטרות הולכים ומתחדדים.
מתחת לעץ ישבו ארבעה נגנים טוארגים, שתי גיטרות חשמליות, גיטרה בס אחת וג'ריקן עשרים ליטר בתור תוף, וכל זה מחובר למגבר חשמלי קטנטן שמופעל בבטריות. החבר'ה ראו אותי מתקרב וסימנו לי להצטרף לג'ם סשן שלהם תוך כדי שהם ממשיכים לנגן ולשיר. עוד שני חברים הגיחו פתאום רכובים על גמלים והצטרפו לסשן במחיאות כפיים ובשירה. המחזה היה סוריאליסטי לגמרי. תחת עץ שיטה באמצע שומקום יושבת לה חבורת נוודי מדבר ומנגנת מנטרות מהפנטות בגוון ערבי, בגיטרות חשמליות שנשמעות כאילו נלקחו מהופעה של להקת "הדלתות" בשנות השישים.

החיבור בין המוזיקה המסורתית והסאונד החשמלי היה מחשמל. כשסיימו את הסשן הראשון דיברתי עם נאסר, נגן הבס הממושקף. הוא סיפר לי שעכשיו הם מתאמנים לקראת הופעה שתהיה להם בערב, ברחבת האמנים המשנית. הלהקה שלו, "Tartit", ידועה ברחבי מאלי בתור הלהקה הייצוגית של המדינה. משהו כמו הגבעטרון שלנו. מלבד זה הוא מנגן גם בלהקת שוליים שמנגנת בעיקר שירים על תנועת החופש של בני הטוארג. הם הזמינו אותי לשמוע אותם בערב והמשיכו בנגינתם.
בערב הסיפור כבר היה אחר לגמרי. את מגבר הבטריות הקטן החליפה קונסולת סאונד רצינית יותר וחיבור לחשמל. נאסר וחבריו, לבושים בבגדים מסורתיים, יצרו חצי מעגל, ובתוכו הצטופפו עשרות בני נוער טוארגים, שניכר בהם שהם מעריצים את הלהקה. בעוד על הבמה המרכזית שוררת אווירה רצינית וממלכתית, כאן,

בלילה הסוגר את הפסטיבל הרביץ סקובה במבינו מגינאה הופעה גדולה מהחיים שהקפיצה את הקהל. אירופאים ואפריקאים כאחד התחברו לביט ונהנו מהאחדות. בפרץ אנרגיה הם הרימו את הרחבה אל השמים, שהיו נקיים בדיוק כמונו, בלי דאגות ובלי מחשבות, רק מוזיקה

בשולי הפסטיבל, קרה הקסם האמיתי. הלהקה המשיכה לנגן במרץ, לשיר ולקרוא קריאות עידוד לקהל הצעיר, והקהל החזיר להם אהבה והתמסר לקצב המונוטוני. מסביבי רקדו עשרות צעירים עטויי גלימות ומכוסי ראש, בריקוד שנראה כמו הכלאה מוזרה בין ה"טקמבה" המסורתית של הטוארג וריקוד טראנס מגואה. ככל שהקהל השתלהב מהנגינה, כך הגבירה הלהקה את הקצב. את הרחבה האיר פנס אחד קטן, וכל מה שהיה אפשר לראות זה כפות ידיים מתנופפות ועיניים משולהבות מבצבצות מבעד לטורבנים כהים. הכל קיבל ממדים הזויים.
ההופעה נמשכה עד השעות הקטנות, ולאחר שהסתיימה פניתי אל הבמה הראשית. כבר היה מאוחר וקר, ורק צופים בודדים, מקומיים ומערביים, נשארו להופעה האחרונה. אָפל בוקום, נגן גיטרה ידוע ממאלי, עלה לבמה ונתן הופעה מרשימה ונוגעת ללב. הוא ניגן על גיטרה אקוסטית מוגברת, ואיתו עלה נגן מפורסם בשם באסֵקו קויָאטֶה, שפרט על גיטרה מאלית הנקראת "נְ'גוֹני". ההופעה היתה מין דיאלוג ארוך ומרתק בין הנגינה המודרנית של אפל בוקום ובין הנגינה המסורתית של באסקו קויאטה, דיאלוג שהגיע לשיאים רבים במשך הלילה, והקהל התמסר והגיב לכל ניואנס קטן בנגינה.
את דרכנו חזרה לאוהל המרוחק מצאנו בנקל הודות לאור הירח המלא. גמלים כרסמו להם בהנאה את קצות העצים, האוויר והחול היו קרים ויבשים. כך בדיוק דמיינתי פסטיבל במדבר.

אם היה רגע שחיכינו לו, הנה הוא בא

הבטחות שמתקיימות ממתיקות את השינה. בבוקר יום שלישי התעוררנו עם רף ציפיות גבוה. יום ההופעות השלישי החל כמתוכנן וזרם בחלקלקות צרפתית אופיינית. התאורה היתה חזקה מתמיד. פייר, איש הסאונד הצרפתי, שכנראה היה עד עכשיו בדיכאון, החל לעשות נפלאות, והסאונד נשמע פתאום צלול ועוצמתי. דומה שיד אללה נגעה בנווה המדבר שכוח האל, והמדבר קיבל לחיקו את הפסטיבל. בצעד מרגש וחסר תקדים, הוזמן גיל רון־שמע מלהקת "שבע" לשיר על הבמה הראשית. נראה שהקריין היה נרגש להזמין בפעם הראשונה אמן ישראלי על אדמת מאלי.
אווירת סיום שנה החלה להתגבש בקרב הקהל — חיבוקים ונשיקות התעופפו באוויר, ובעקבות הצלחתו של הערב השני התהוותה ציפייה שמשהו טוב יקרה. והמשהו הזה קרה, בדמותו של אביר מוזיקת העולם מגינאה, סֵקובה במבינו.

עשרות צעירים עטויי גלימות ומכוסי ראש רוקדים מין הכלאה מוזרה בין ריקוד ה"טקמבה" המסורתי של הטוארג וטראנס מגואה, נכנסים עמוק אל תוך הקצב

בניגוד לשמו, במבינו הרביץ הופעה גדולה מהחיים שהקפיצה את הקהל, אירופאים ואפריקאים כאחד, כשהם מחוברים לאותו ביט עולמי חסר גבולות, ונהנים מהאחדות. במבינו ולהקתו, המצליחים מאוד באירופה, עלו לבמה עם הרכב נגנים מהוקצע להפליא. בפרץ אנרגיה מדהים הרימו את כל הרחבה אל השמים, שהיו נקיים בדיוק כמו שהיינו אנחנו מבפנים, בלי דאגות ובלי מחשבות — רק מוזיקה. הסאונד התפוצץ בפרצוף של הקהל עד שאפילו פייר הסאונדמן נראה מופתע מביצועיו. אם היה רגע שכולם חיכו לו, הנה הוא בא. בשנייה אחת נדלק נווה המדבר בעוצמה מטורפת. סגרנו את הלילה מרחפים שלושה סנטימטרים מעל לקרקע, מטופפים לנו באופוריה מתוקה, שוחים בסטלה טבעית יקרה מפז.
בבוקר החלו האנשים נוטשים אט־אט את המקום. ג'יפים, גמלים ומשאיות עשו את דרכם חזרה הביתה, איש־איש לביתו, אי שם. הצרפתים לצרפת, השחורים לטימבוקטו, הטוארגים ללוב ולעומק הסהרה, ואנחנו    – אל ארץ הדוגון.
לרגע אחד נשכח המושג גבולות ופתאום הכל נראה אפשרי.

ריקוד המסיכות של בני הדוגון

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות ממאלי

מוזיקה במערב אפריקה: מקצב הלב
מוזיקה במערב אפריקה: מקצב הלב

במערב אפריקה מתערבבים הקצב השחור עם סלסולי המוסיקה הערבית ושירת המקהלה הנוצרית, בצד מסורות שבטיות עתיקות של מוסיקאים המשמשים כהיסטוריונים, דרשנים, יועצים פוליטיים ואפילו שופטים מזמרים. מהתבשיל הזה מן ההכרח שייצא מעדן מלכים עם אלפי ניחוחות וטעמים

מערב אפריקה: שייט על נהר הניז'ר
מערב אפריקה: שייט על נהר הניז'ר

הסירה שטה מגדה לגדה, עוצרת בכפרים שבדרך כדי לפרוק סחורה. בכל כפר רצו המוני ילדים אל גדת הנהר, מתרגשים למראה כלי השיט שלנו, רמז מוחשי לעולם מסעיר שמתקיים הרחק מכאן. מסע יוצא דופן במאלי, שהאנרכיה השוררת בה העלתה ...

טימבוקטו, מסע לסוף העולם
טימבוקטו, מסע לסוף העולם

טימבוקטו, מלה נרדפת לסוף העולם, מסומנת אמנם באטלס אבל נמצאת בגבול בין מציאות לדמיון. דבי הרשמן ונפתלי הילגר, שליחי "מסע אחר" למאלי, חצו את אפריקה המערבית בנוף היפה והעצוב בעולם, כדי לגלות שבעצם אין מקום כזה, סוף העולם. ...