לחיות עם לקטים ציידים בנמיביה

בוקר ראשון בבוש, אתמול נסענו כ-750 ק"מ. מווינדהוק בירת נמיביה לנאי נאי בבושמנלנד, ארצם של בני הסאן. בדרך הספקנו לשקוע בחול וכשיצאנו לדחוף את הרכב הפחד היה באוויר, כל רחש נשמע כאריה מזדמן…

הגענו מאוחר בלילה, כשרק מדורות מגינות על המחנה. הוזהרנו לא לצאת לשירותים בלילה כי מסביב למאהל חיים הטורפים. בבוקר פגשנו לראשונה את בני הסאן, איתם נחיה בשמונת הימים הקרובים. היינו כ"זבוב על הקיר" בעוד שהם עסקו בשלהם. המשפחות עם הילדים יושבות ליד המדורה, הציידים עוסקים בהשחזת חיצים המצופים ברעל ומכינים את מקדחי האש. התכנית היתה לצאת לסיבוב עם הציידים לעומק השטח, אל ה"בוש" (Bush, אזור של שיחים או עצים קטנים).

במשך שמונה ימים היינו כ"זבוב על הקיר" בעוד שבמי הסאן עסקו בשלהם | צילומים בכתבה: עופר אבל

כשיצאנו אחרי שמונה ימים מהבוש הרגשתי שחוויתי את החוויה החזקה בחיי, כאילו לקחתי כמוסת זמן והתקרבתי הכי קרוב שאפשר לעידן שלפני המהפכה החקלאית. למדתי מלאכות, שאני מלמד בארץ מתוך שפע, מאנשים שאצלם זה הצורך הקיומי.

הנפשות הפועלות או הלקטים ציידים האחרונים

קצת על הנפשות הפועלות: בני הסאן ("בושמנים") הם מהלקטים ציידים האחרונים, וגם זה לא לאורך זמן. אנחנו בתוך תהליך השינוי, שנייה לפני שהתרבות תיעלם ותצלול לתוך קידמה. מיומנויות של גששות, ציד, ליקוט ובעיקר של קריאה והבנה של כל קול וסימן בטבע – ייעלמו למעמקי העיוורון. את הקדמה לא נוכל לעצור, לכן קם לואיס ליכבנברג, שמנסה לשמר את המיומנויות, והוא היה השראת המסע אליו יצאנו. מטרת המסע, מעבר לחוויה האישית, היתה לעזור בדרך.

בני הסאן ("בושמנים") הם מהלקטים הציידים האחרונים שנותרו בעולם

סטיב קונטא הוא בן שבט הסאן, שגדל כצייד לקט ועובר את תהליך השינוי. סטיב רוצה להקים בית ספר בתוך הבוש בו ילמדו ילדי הסאן עם מורים, מאחרוני הציידים לקטים האמיתיים, את המיומנויות הנעלמות.

וכך מצאנו את עצמנו, חבורה קטנה של ישראלים בהובלתו של ניקי לוי, גשש מוכשר שחזר מחודש בנמיביה. הייתה לנו הזכות להיות ראשוני התלמידים ולחיות כשמונה ימים בכפר, שנבנה בתוך הבוש, הרחק מהכפרים הנהרסים. עם סטיב ומשפחתו, עם אולד מן גאו, צייד לקט מבוגר עליו העיד סטיב שהוא "הצייד הטוב ביותר שהוא מכיר", והיו שם גם בו, צייד לקט צעיר ומיומן. כולם מאחרוני בני הסאן האמיתיים, או כמו שהם קוראים לעצמם Ju ho ansi, עם קליק בולט באמצע.

אוהל מאולתר בבוש. הדור הצעיר הולך ומאבד את המיומנויות המסורתיות

הצורך הקיומי בליקוט

כשאתה חי בין לקטים ציידים אתה מבדיל בין "רוצה" ל"צריך". כאן בארץ אני מלקט מתוך שפע, אני דג דגים בחופשה מתוך תענוג. הצייד לקט אם לא ישיג את המזון, המשפחה תישאר רעבה.

וכך, כל בוקר יצאנו למסע ציד יחד עם סטיב קונטא, אולד מן גאו ובו, מלווי נשק בגובה 155ס"מ, לבושים בלבוש רגיל לחלוטין (הם לא התחפשו לעירומים בשביל התיירים). על הגב קשת, כידון ומוט חפירה. על האדמה הראו לנו את עקבות הצבוע, הברדלס, הפיל ומיני אנטילופות שהסתובבו סביב המחנה. כשזיהו חיה, שאנחנו בדרך כלל בכלל לא הצלחנו לראות, מיד לקחו מעט חול ובדקו את כיוון הרוח. למרות שבדרך כלל הנשים הם הלקטות והגברים הם הציידים, אין מצב שהגבר יזהה אגוז, פרי או שורש מאכל או למשקה ולא יעמול, לעיתים יותר משעה, כדי להוציאו מהקרקע ולהביאו לבני משפחתו.

באופן מסורתי הנשים מלקטות והגברים צדים, אבל אין גבר שמוצא פרי או שורש ולא יביא אותו למשפחתו

ההיכרות עם הצמחים היא מדהימה. לעיתים אתה תוהה איך הגיעו לידע, ששם עמוק מתחת לפני הקרקע, רק ליד צמח מסוים, בעומק מעל חצי מטר, נמצא גולם בו יש את הרעל שמושחים על החיצים. ללקט צייד יש את הצורך לחפש, להקשיב או לחוש. ההכרח לדעת הוא צורך קיומי.

וכך מצאנו עצמנו חופרים מתחת לשיח שם צומח עשב, הנראה ככל העשבים, ומוציאים פקעות הדומות לתפוחי אדמה. מלקטים פירות אדמדמים מצמח הגרביה, חופרים שורשים מעובים של הדוול קלואו המשמשים לכאבי פרקים, או הצ'אמה מלון המר כלענה, אך מהזרעים שלו מכינים מזון. לא רק צמחי מאכל ליקטנו, אלא גם צמחים המשמשים להכנת חיצים וחבלים.

ההיכרות של בני הסאן עם הצמחים מדהימה

החוויה המרגשת ביותר היתה מציאת שורש מים ("ווטר בוש"), מקור מים שממנו אפשר לשרוד בתקופות יבשות. בו ואולד מן גאו זיהו את המטפס הקטן החבוי בתוך השיחים והוציאו את מקלות החפירה. ה"צורך הקיומי יוצר התמדה", וכך במשך כשעה וחצי הם עמלו, עם מעט עזרה שלנו, בחפירה בין שורשי השיח, עד שהגיעו לקנה השורש הענק. בשל גודלו, לא הצליחו להוציא אותו בשלמותו, את רובו השאירו לפעם הבאה. השורש הענק הרווה את הצימאון של כולנו, את השאר תקעו על הכידונים כדי להביא לנשים והילדים.

הכותב שותה מתוך שורש המים, ווטר בוש. זהו מקור מים מצוין בתקופות יבשות

יוצאים לצוד

כשיצאנו לראשונה עם סטיב ראינו מארג עלים תלוי על שיח. סטיב הסביר לנו שזה קן של מין עכביש ארסי, הוא פתח מעט את הקן וראה שהעכביש איננו. הוא אמר שהעכביש יחזור וממש התנצל בפני העכבישים על שימצאו בית מעט הרוס וניסה לסדר את שהרס. ההתנצלות היתה כנה. במשך המסע ראינו את הכבוד שנותנים בני הסאן לכל חי, גם לאלה שהם צדים והורגים.

באחד מימי המסע התנצל סטיב ואמר שאשתו וילדיו לא אכלו מספר ימים בשר והוא יצא עם בנו קונטא לציד. הרגשתי שזה הכי אותנטי שיש, שהמשפחה קודמת גם למי שהגיעו ממרחק של אלפי ק"מ. הציד אצל בני הסאן הוא צורך קיומי, ואנחנו היינו גורם מפריע. לכן הוחלט שכל יום יצאו מעט מחברי הקבוצה עם הציידים. הצייד היחיד שאני מכיר הוא הדייג. למרות שאני אוכל בשר, לא ידעתי איך אתמודד עם הרג של יונק, ובטח לא עם כושר הריצה אחרי החיה.

הציד אצל בני הסאן הוא צורך קיומי, דרך להבטיח שהמשפחה לא תרעב

יצאנו עם בו ואולד מן גאו, לכל אחד קשת, חיצים, כידון ומוט חפירה על הגב. הקשת קטנה מהצפוי ונוחה להליכה בסבך. החיצים קלילים, בעבר ראשי החץ היו עשויים מעצם של ג'ירפה, היום מחוט מתכת שהיכו עליו עם פטיש והשחיזו בפצירה. ראש החץ משוח ברעל שהופק מזחל או גולם שנמצא בעומק האדמה תחת שיח מהסוג קומיפורה.

שיטת הציד המקובלת היא לזהות את החיה, לנסות להתקרב אליה בזחילה חרישית ואז לירות את החץ המורעל. אם פגעו בחיה גדולה, כמו קודו או ראם, הם יחזרו לכפר, יקראו לתגבורת וילכו לפי העקבות עד שימצאו את החיה.

הלכנו אחריהם בדממה. הם חיפשו עקבות של אנטילפות, קודו או ראם. במידה ולא יצליחו, יסתפקו בדורבן. מדי פעם עצרו לבדיקת כיוון הרוח. כשהרוח נשאה את הריח שלנו לכיוון החיה, הם ויתרו מראש. כשראו צמח או שורש, עצרו ללקט. למרות ניסיוננו להיות שקטים, לא הוספנו לסיכוי הציד. ולכן הוחלט, אחרי מספר ניסיונות, לחפש עקבות דורבן.

לאחר שמצאו, התחלנו ללכת בעקבותיו. היה יפה לראות שהם מתייעצים גם עם הצעירים על דרך הפעולה. הלכנו אחריהם עד שהגענו למחילה גדולה שחפר דב נמלים. על פי העקבות אמורים להיות בה דורבנים. בו זחל פנימה ויצא מחייך, יש כאן שלושה דורבנים – שני הורים וצעיר. הסקרנות שלי גברה על הפחד (פעם, בבונקר נטוש ברמת הגולן נתקלתי בדרבן שקפץ לאחור ותקע בי את הקוצים) וזחלתי פנימה. ראיתי רק את שני הבוגרים, הם הסתכלו לי בעיניים ואז הכתה בי ההכרה שעוד מעט יהיו מתים, הרגשה קשה.

ציד הדרבנים כולל זחילה אל תוך המחילה שבה הם מסתתרים

הציידים חסמו בעצים את דרכי הבריחה מהמחילה, בו הדליק לפיד והעשן הבריח תחילה את העטלפים ומיד אחר כך את הדורבנים, היישר אל הציידים שחיכו בחוץ עם חניתות שלופות.

את הדורבנים המתים הם מניחים במדורה, מנקים את הקוצים ופותחים. את רוב הבשר הנקי תולים על העץ כדי לקחת למשפחה. חלק קטן מכינים ואוכלים במקום.

כאן הבנתי שוב את ההבדל בין "צריך" ו"רוצה". החיים של בני הסאן תלויים בציד, הם הורגים את החיה אחרי מאבק ורואים את נשמתה. חשבתי איך רובנו קונים בסופרמרקט בשר עטוף בשקית, עם מספר או שם: אנטריקוט, סינטה, פילה, ולא זוכרים שזו היתה פעם חיה עם נשמה. כמו הבושמן, שצד אנטילופה ומתנצל על שלקח חיים ואומר תודה לחיה שמצילה את בני משפחתו, גם אנחנו צריכים להעריך ולא לטרוף.

כל חלקי הצמח משמשים את הלקטים, כולל חלקים להכנת חצים וחבלים

כשנוסעים לאפריקה המחשבה הראשונית היא ספארי, המון בעלי חיים, בעיקר דרך חלון של רכב נוסע. אנחנו יצאנו עם הציידים ברגל, אל ארצם של בעלי החיים. עקבנו אחרי צעדיהם, למדנו להבין דרך העקבה שלעיתים עברו כאן דקות לפנינו, ידענו שהם כאן, הרגשנו אותם באוויר, פחדנו מהם. אבל ראינו מעט מאוד. בהתחלה הייתה אכזבה, אך היא נמוגה לאט לאט, כי גם בלי לראות את החיה, "ראינו" אותה בחושים אחרים, ידענו שהיא סביבנו, למדנו מאין באה ולאן היא הולכת, ידענו מתי היא הייתה כאן ואם היא עצרה לאכול או סתם הסתכלה סביבה, הערכנו אותה ופחדנו ממנה. ובעיקר ידענו שכאן אנחנו לא בראש מארג המזון, יכולים להיות טורפים וגם נטרפים, ולכן החושים היו דרוכים.

ללמוד, לא ללמד

בימים האחרונים בבוש, נוצר קשר אמיתי עם "האנשים האמיתיים". שיחקנו עם הילדים, עזרנו לטפל בתינוקות. מהגברים למדנו את מלכת הגילוף, הכנת הקשתות ומוטות החפירה, מהנשים למדנות את מלאכת הליקוט והכנת תכשיטים מביצי יען.

חיינו עם בני הסאן, אכלנו איתם ולמדנו מהם

בערבים, אחרי הארוחות המשותפות, ביקשנו מסטיב, ששימש כמתורגמן, לשמוע סיפורי ציד, מיתוסים, איך הם מרגישים לגבי ההתקרבות למערב. למדנו שהמבוגרים רואים כבעיה את התרחקות בני הסאן מהמסורת ובעיקר את כניסת האלכוהול, העישון והאכילה המוגזמת של סוכר וממתקים. ברור להם, שעולם הלקטים ציידים הולך ונעלם ולכן המשמעות הגדולה להקמת בית הספר, בו ילמדו הגששים והלקטים ציידים המנוסים את המסורת, כדי שלא תיעלם.

בערב האחרון, במסיבת הפרידה ליד המדורה אולד מן גאו, האיש המדהים והשמח, הזיל דמעה. הדברים שאמר ריגשו את כולנו: "סוף סוף מגיעים לבנים שלא מסתכלים עלינו מלמעלה… הרגשנו שאתם מכבדים את התרבות שלנו. לא באתם ללמד, אלא ללמוד". אכן, באנו לחיות את חייהם וללמוד מהם, והיה לנו המון מה ללמוד. למדתי מהם מהו כבוד הדדי, הקשבה, פשטות והסתפקות במועט.

המסר שלי למטיילים בחו"ל: כשאתם מגיעים למקום חדש, גם אם הוא בהגדרה מערבית "פרימיטיבי", בואו ללמוד לא ללמד, בואו עם ראש ריק, ראש ריק שואב ידע. ואחרי שתחזרו, עשו את האיזון ותפנימו את הדברים שתבחרו. הסיכום של אולד מן גאו הדגיש לי את החשיבות האמיתית של הדברים והבהיר לי איך מרגיש הצד השני, שכאנו רוחשים לו כבוד ובאים ללמוד ממנו את תרבותו.