אם הייתם שואלים אותנו לפני שנתיים איפה יהיה הטיול הבא שלנו, סביר להניח שהתשובה לא היתה אפריקה. אפריקה תמיד נתפסה בעינינו כחמה, יבשה ומסוכנת, והעדפנו לטייל במקומות ירוקים ומושלגים. ובכל זאת הגענו לאפריקה, לטיול בן ארבעה חודשים שכלל את אתיופיה, קניה, אוגנדה וטנזניה. שנינו טיילנו כבר במדינות עולם שלישי, אבל שמחה ופשטות כמו שמצאנו באפריקה לא ראינו בשום מקום אחר. ובניגוד לכל הציפיות שלנו, היה הכי ירוק שראינו אי פעם, פגשנו את האנשים הכי נחמדים בעולם, ואפילו לא היה חם. איפה התחלנו? באדיס אבבה (Addis Ababa), כמובן. בירת אתיופיה נמצאת פחות או יותר במרכז המדינה, כך שהחלטנו להקדיש שבועיים לצפון אתיופיה, לחזור לאדיס, ואז לרדת לשבועיים דרומה. הנחיתה באדיס לא פשוטה. ארבע שעות אחרי הפיצה בנתב"ג, ואנחנו בעולם אחר. ללא מדרכות, ללא בניינים, הכל אפור. לא ידענו לאן ללכת, אז תפסנו מונית משדה התעופה לפיאצה, אזור במרכז העיר שבו מרוכזים המלונות הזולים. אדיס אבבה: להתגבר על הלם התרבות אחרי שהתגברנו על הלם התרבות, יצאנו להצטייד באוכל וגז. גז לגזיית ניקוב מצאנו אצל בחור בשם אמיר, שסיפק לנו במהירות ויעילות חמישה מיכלים. מכאן פנינו לשוק, כדי לקנות מצרכים. שוק הירקות נמצא ליד הפיאצה, אבל אף אחד לא הסכים למכור לנו פחות מקילו ירקות, כשכל מה שרצינו היו שני בצלים, חמש עגבניות וראש שום אחד. גם לחם קשה למצוא באתיופיה, שם אוכלים בעיקר אינג'ירה. בכפרים יש מאפיות שמוכרות לחמניות, אבל באדיס לא מצאנו שום מאפייה. כשיוצאים מאדיס לערים הקטנות ולכפרים אין שום בעיה למצוא חנויות שמוכרות פסטה ואורז, וירקות קונים בדוכנים.
מה עושים באדיס? מתאקלמים לאתיופיה. פשוט מסתובבים ומנסים לעכל את המעבר החד לאפריקה, עם העוני, המשפחות שחיות ברחוב והמחסור החמור בתשתיות. אדיס היא כמעט העיר היחידה באתיופיה שיש בה רחובות, וכשנחתנו שם ראינו פרסומים על כך שבקרוב יתחילו לתת שמות לרחובות. עד שזה יקרה, אם רוצים להגיע למקום מסוים, פשוט שואלים את המקומיים. באדיס יש כמה מוזיאונים. הלכנו למוזיאון הלאומי, שבו מוצגת "לוסי", שלד מאובן של נקבת הומיניד שגילו 3.2 מיליון שנים. אבל הסתבר שהיא מוצגת כעת בארצות הברית, אז ראינו רק העתק של השרידים שלה. בשביל לחוות קצת ציוויליזציה הלכנו למלון שרתון, מלון פאר מרשים שנבנה בניגוד מופרך לפחונים שמסביבו. הכניסה למלון חופשית, ואפשר להסתובב בו וליהנות מהשירותים המצוחצחים (מה לעשות? באתיופיה סדרי העדיפויות משתנים לצרכים הבסיסיים ביותר…). עולים צפונה מאדיס התחלנו לעלות צפונה, לעיירה בהר דאר (Bahar Dar), ששוכנת לחופו הדרומי של אגם טאנה (Tana). אפשר להגיע אליה באוטובוס מקומי, אנחנו בחרנו להצטרף למיניבוס לילה (אפשר להזמין מההוסטל או המלון שישנים בו), שמגיע לבהר דאר בצהרים. הדרך יפהפייה, ואפשר ליהנות מהאוויר הנקי מחוץ לאדיס.
כשהגענו לבהר דאר לקחנו טוק-טוק למלון גיון (Gion), שנמצא על שפת האגם. במלון יש חדרים גדולים, גינה, בר, והעיקר – שייקים. על השייקים באתיופיה אפשר לכתוב עמודים שלמים: הם עשויים מפירות טריים וטעימים, הם צבעוניים, זולים ומרווים בטירוף. השייקים במלון היו מהטעימים ששתינו באתיופיה. מהמלון אפשר להצטרף לשיט מאורגן לאיים שבאגם, שמאכלסים מנזרים עתיקים, שחלקם מאוירים בציורי קיר מרשימים. זהו טיול ממוסחר ומתויר יחסית – נחמד, לא יותר מזה. ביום אחר אפשר לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית לכיוון הכפר טיס אבי (Tys Abey), בו מתחיל מסלול למפלי הנילוס הכחול. מדובר במסלול ירוק ויפהפה עם נוף משגע ומפלים מדהימים.
התחנה הבאה במסלול היא גונדר (Gondar), שנמצאת במרחק ארבע שעות נסיעה מבהר דאר. גונדר, בירתה לשעבר של אתיופיה, מפורסמת במבחר הטירות, הארמונות והכנסיות שבה. זהו גם מקום טוב להצטייד בו במידה וממשיכים לטרק בהרי סימיאן. רוב יהודי אתיופיה, שעלו לישראל, באו מסביבתה של גונדר.
טרק בהרי סימיאן קבענו עם המדריך שטו ועם הפורטר (סבל) למחרת בשבע בבוקר, ובינתיים יצאנו עם שטו להשלים ציוד, כמו ירקות ומים מינרלים – כדאי לקנות מים רק ליום הראשון, בהמשך אפשר למלא בקבוקים. הלכנו לישון נרגשים לקראת הטרק. סוף סוף טבע והרים!
ביום השני המשכנו לכיוון מחנה ג'יץ' (Geech), בדרך מדהימה. עשינו עצירה בשבת ונשארנו לעוד לילה במחנה. למחרת המשכנו לתצפית מדהימה שנקראת אימט גוגו (Imet Gogo) – צוק יפהפה המשקיף על כל האזור. משם המשכנו למחנה שנקרא צ'נק (Chenek). את הדרך חזרה לסנקבר עשינו בדרך קצת אחרת מזו שבה הגענו, ובסופה תפסנו טרמפ בתשלום לדבארק (וכך קיצרנו יום של הליכה מתישה חזרה). הטרק הזה מאוד מומלץ – אמנם אין בו הרים מושלגים כמו שאנחנו אוהבים, אבל הנוף מדהים, והטרק עובר בדרכים בין הכפרים, כך שלכל אורכו פוגשים את המקומיים ומנסים לעכל איך הם חיים במקום הזה.
אחרי שהתמקמנו כולנו בהוסטל, יצאנו לראות את הכנסיות. מסתבר שכדי לבקר במקום חייבים להצטרף לסיור מודרך. שכנענו את אחד המדריכים במקום לקחת אותנו (לחץ מתון של שישה ישראלים זה לא דבר של מה בכך). זה הרגיש כמו טיול שנתי בבית ספר: המדריך ניסה להסביר לנו על הכנסיות, ועל כך שבכל כנסייה מופקד מישהו ששומר על וילון, מאחוריו יש "קודש הקודשים" (לדבריו), בו נמצא עותק של לוחות הברית. הכנסיות עצמן חצובות באופן מרשים, אבל בדיעבד לא בטוח שהיינו עושים בשבילן את המסע המפרך הזה.
את שאר הזמן העברנו בטיפוס על הר קרוב ובשתיית שייקים (אבוקדו, הלהיט המקומי, מומלץ לבעלי קיבה חזקה וחוסר בררנות קולינרי). בסופו של דבר התגבשנו כולנו ובהמשך הטיול המשכנו לטייל ביחד מדי פעם. זה היה שינוי מרענן, כי עד אז, כמעט בכל נסיעה היינו התיירים היחידים. מלליבלה חזרנו בדרך ארוכה לכיוון גשמה, שם התמזל מזלנו ותפסנו טרמפ עם זוג אוסטרלי ששכר מיניבוס ונסע לבהר-דאר. בילינו עוד שבת במלון ליד האגם, וביום ראשון חזרנו לאדיס, לקראת היציאה לדרום אתיופיה, לטיול של שבטים, בעלי חיים ותרבות. חלקו השני של המסע – דרום אתיופיה:
מפת מסלול הטיול בצפון אתיופיה:
לחצו להגדלה לקריאה נוספת:
|
מסע של שבועיים בצפון אתיופיה, באזור שרק ישראלים מעטים מגיעים אליו. טיול בנופים ירוקים, בין עיירות נידחות, כפרים קטנים ואתרים היסטוריים מרתקים, כולל כמה טרקים נהדרים. ויש גם הנאות קטנות, כמו שייקים מפירות לא צפויים עודכן 23.7.19 |
שבטים בעמק נהר האומו באתיופיה
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 468
[name] => אפריקה
[slug] => africa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 468
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 711
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 473
[name] => אתיופיה
[slug] => ethiopia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 473
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 468
[count] => 60
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )