תפריט עמוד

טיול בסרי לנקה

שבועיים ברחבי סרי לנקה, בין חופים ומקדשים, גבעות מוריקות והרים נישאים, נהרות ומפלים, פילים ותנינים. ויש גם ביקור בעיר תיירותית ובעיר מוקפת חומה, הצצה למטבח מקומי ותה נהדר, שמעלה זכרונות ילדות

טיסת לילה מעמאן הביאה אותנו לקולומבו, בירת סרי לנקה. שמו של האי באוקיינוס ההודי, בדרומה של תת היבשת ההודית, נגזר מצמד מילים בסנסקריט: סרי פירושו קדוש, לנקה – אי. ההודים מכנים את סרי לנקה גם "הדמעה של הודו", שכן צורת האי מזכירה דמעה הזולגת מתת היבשת. עשינו דרכנו אל מחוץ לטרמינל, לגשם הסוחף ולניחוחות המיוחדים של האי. מחוץ לטרמינל סיכמנו עם נהג, אחד מיני רבים שהציעו עצמם, כי ילווה אותנו בטיולנו ברחבי האי.

בחוף הים של קולומבו אני עוצר בדוכן וקונה כוס תה חם וטעים, שמזכיר לי כיצד בילדותי הייתי קונה במכולת השכונתית חבילות של עלי תה ציילוני (סיינסיה, תמצית, בשפה של פעם), בצבע בורדו עם אותיות זהובות. בעודי לוגם מהתה אני מבחין ביריעות כהות הפרושות על החול – השיטה המקומית לייבוש דגים. מהים מגיח דייג, אוחז בזנבו של טריגון (חתול ים) גדול. הוא גורר את הדג מרחק ניכר עד לדוכן שבו הוא יעמוד למכירה. מסתבר שכל מה שעולה ברשת, בחכה או נלכד בצלילה ראוי למאכל. אני תוהה כיצד הדייג לא נפגע מהארס המצוי בזנבו של חתול הים.


סירת דייגים. כל מה שנלכד ברשת או בחכה ראוי למאכל | צילום: אמנון אייכלברג

יצאנו לדרך. כשהרעב גבר, ביקשנו מהנהג שיעצור באחת המסעדות שהמקומיים נוהגים לאכול בה. באמצע עלייה תלולה סטה הנהג לכיוון יער קטן, שבו היתה חבויה מסעדה – שם קצת יומרני לצריף מט ליפול. כיוון שמיקי, שותפי לטיול, הוא חובש כיפה, נכנסנו למטבח לוודא שיש כאן מנות צמחוניות, ללא תוספת בשר. להפתעתי, במרכז המטבח, בערה מדורה ועליה כעשרים קדרות שבתוכן תבשילים שונים, רובם על בסיס צמחוני ומיעוטם בשריים. האוכל הוגש על עלי בננה גדולים, במקום על צלחות, והוא הפתיע לטובה – בהחלט היה לו "טעם של עוד".

בוקר מפציע בסיגיריה (Sigiriya), ואני עושה דרכי לאתר סלע סיגיריה, או כפי שהמקומיים מכנים אותו סלע האריה, הנישא מעל פני הסביבה ועליו מצודה וארמון שבנה אחד המלכים הקדומים. הדרך אל פסגת המצודה עוברת במפעל מים מרשים, הכולל אגם גדול שהוכר כאתר מורשת עולמית. הטיפוס במעלה המצודה אינו קשה, ובכל מקרה, המראה מלמעלה שווה כל גרם של זיעה. ראיתי לא מעט פסלי בודהה יפים, וגם כמה יפים פחות, אך מרשימים מכל הם ציורי הקיר שהשתמרו במשך מאות שנים.


במטע תה. התה של סרי לנקה אהוב בכל העולם עוד מהימים שנקראה ציילון | צילום: אמנון אייכלברג

ושוב ממשיכים בנסיעה. אני מתקשה להתרגל לכך שהנסיעה כאן היא בצד שמאל של הכביש, מזכרת מהשלטון הבריטי. אינספור פעמים רגלי נשלחה באופן אוטומטי לעבר דוושת בלם דמיונית, כאשר נדמה לי שהרכב המגיע ממול עומד להיכנס בנו…

אנחנו בדרכנו לפסגת מקדש הזהב בדמבולה (Dambulla). עולים ועולים, והעלייה אינה מסתיימת. אך הסוף מפצה על הכל: מראה נפלא של המישור שלמרגלות המקדש נפרש מתחתנו. גם במקדש עצמו יש הרבה מה לראות. למעשה, זהו מתחם ענק של מערות טבעיות, שבתוכן ספונים עשרות פסלי בודהה וציורי קיר מרשימים, שקשה להבין כיצד השתמר עושר הצבעים שלהם.

דרכנו לעיר קנדי (Kandy) חולפת על פני יערות טרופיים, מטעי קוקוס ענקיים, גידולים חקלאיים שונים ומגוונים. קנדי, עיר קדושה השוכנת בין גבעות ירוקות, לחופי אגם ציורי מעשה ידי אדם. להפתעתי אני מגלה עיר תיירותית, עם מגוון בתי מלון ושירותים שונים לתייר. הנהג ממליץ לנו לצפות במופע פולקלור אותנטי, ואני, סקפטי מטבעי, זקוק לשכנוע ארוך. אם להודות על האמת, אני שמח שהשתכנעתי: המופע מרהיב, עם שלל צבעים וזמירות ששאבו השראה מטקסי פולחן עתיקים, ושיאו של המופע בסופו – מופע אש והליכה ברגלים יחפות על גחלים רוחשות.


טקס אש בקנדי. בסופו הולכים ברגלים יחפות על גחלים | צילום: אריה רוזנברג

ביום המחרת אנחנו מצטרפים לתור ארוך של מקומיים שבאו בשעת לילה למקדש השן. על פי האמונה המקומית, אחת משיניו של בודהה נמצאת בתיבת זהב השמורה היטב בלבו של המקדש. במקום יש אווירה של קדושה וריחות של קטורת באוויר. אני מנסה לראות את השן הקדושה, אך ללא הצלחה. זהו אחד המקדשים הבודהיסטיים החשובים בסרי לנקה, ומאמינים רבים עולים אליו לרגל.

מקנדי אנחנו ממשיכים בדרכנו לפינאוולה (Pinnawala), אל בית המחסה לפילים יתומים. פעמיים ביום לוקחים המטפלים עשרות פילים ופילונים לרחצה בנהר, והמראה מלבב ומרשים. מרשים לא פחות הוא הקהל העצום של התיירים הצובאים על כל פיסת אדמה פנויה במאמץ לתפוס זוויות צילום טובה.


אהבה פילית. פילים רוחצים בנהר | צילום: אריה רוזנברג

הדרך לנוווארה אליה (Nuwara Eliya) חולפת בתוך יערות, עד שאינך יודע היכן הם מתחילים ומתי הם מסתיימים. מפלי מים נראים בכל עיקול דרך, ואני מהרהר – לו רק אפשר היה להעביר ואפילו מעט מהירוק הזה ומהמים האלה לישראל המדברית והיבשה. לאחר שהתמקמנו בגסט האוס מקומי אנחנו יוצאים לטיפוס על "מיני אדם פיק", גבעה נישאה שהנוף שנשקף ממנה עוצר נשימה. טיפוס על גבעה נוספת הוכיח לי שאיני בכושר, אך המראות והצלילים שדינדנו באוויר היו שווים את המאמץ.

נסיעה בת כשעתיים, ואנו מגיעים לשמורת מישורי הורטון (Horton Plains National Park). בחרנו את המסלול הסיבובי הארוך, שכולל תצפית מדהימה ממצוק "סוף העולם" (World’s End), היורד מאות מטרים אל עמק בו זורם נהר אדיר, שמימיו שוצפים בדרכם הארוכה לאוקיאנוס ההודי. אומרים כי ביום יפה ניתן לראות מכאן את האוקיאנוס – זוג תיירים מגרמניה שפגשנו נשבעו כי כמה ימים קודם לכן ראו גם ראו את האוקיאנוס, אבל למרות כל המאמצים לא הצלחתי לראותו.


מישורי הורטון. ביום בהיר, מצוק סוף העולם אפשר לראות מכאן את האוקיינוס ההודי | צילום: אריה רוזנברג

פגשנו אנטילופות בדרך, אבל לא פחות מכך משכה את העין פריחה צבעונית שבצבצה מכל פינה. ערפיליים באו וחלפו, כיסו את עין השמים, כשלפתע באמצע שום מקום אני שומע עברית, ומגלה אם ובתה הקטנה, שהשתייכו לסגל הדיפלומטי הישראלי בקולומבו, מטיילות בחלק מהמסלול כדי ליהנות מהטוב שהעניק האלוהים לסרי לנקה. אחרי הליכה של כשעתיים אנחנו מגיעים לתחילת הירידה למפלי בייקר (Baker's falls). כמו בכל מסע לא קל אני שב ומגלה את קיומם של שרירים שאפילו בחלומותיי לא חשבתי כי נמצאים ברגליי… לבסוף אנחנו מגיעים למפלים. אמנם ראיתי יפים וגדולים מהם, אך בחום הלוהט זו היתה חוויה מרנינה לטבול, עם כל בגדי ונעלי, בתוך בריכת המים למרגלות המפל.


מפלי בייקר מזמינים לטבילה מרעננת | צילום: אריה רוזנברג

אנחנו נוסעים בכיוון דרום-מזרח, לשמורת יאלה (Yala National Park). הדרך הארוכה חולפת בכמה אזורי אקלים – טרופי, מדברי, גם סוב-טרופי. אנחנו מוצאים אכסניה ראויה ומיד מוצאים בעל ג'יפ לצאת איתו לביקור בשמורה. שעות של נסיעה איטית, מגוון בעלי חיים – החל בפילי פרא, שהג'יפ שלנו לא מצא חן בעינם ונאלצנו לתמרן ולברוח מזעמם, עבור בטווסים יפי מראה וצבע, אנטילופות, צבאים וחזירי יבלות וכלה בתנינים. הגענו לקצה השמורה, שהתאפיינה בצוקי סלעים שחורים, שם, כך סיפרו לנו, יום קודם לבואנו נצפו נמרים. למרות שהעברנו שעה ארוכה במקום, לא הצלחנו לראות ולו נמר אחד לרפואה. הרגשתי כאילו כל אותו זמן הנמרים מסתתרים ונועצים בנו עיניים, כמו שואלים למה אנחנו פולשים לביתם.

אנחנו עושים את דרכנו לאורך החוף אל עבר העיר גאל (Galle), שיש אומרים כי זוהי תרשיש המקראית. העיר מוקפת חומה, וכשאני הולך עליה אני מדמיין כי לו היתה לי משקפת רבת עוצמה, הייתי יכול להשקיף מבעדה אלפי קילומטרים עד לדרומו של כדור הארץ. אני נכנס למי האוקיאנוס, ממולי המוני דייגי כלונסאות, שיטת דיג אופיינית לסרי לנקה. בלב העיר גאל השתמרה מצודה מימי השלטון ההולנדי, שהכניסה והיציאה אליה נעשות על גבי כבש עץ העולה ויורד חליפות. סביב המצודה יש חפיר מים ובו תנינים שנראה כי הם רק מצפים שמישהו ייכנס למים כדי לנעוץ בו שיניים.


חוף בדרום סרי לנקה | צילום: אריה רוזנברג

אל המסע בסרי לנקה סיימנו בשמורת צבים, מזן שהולך ונכחד. מתנדבים אוספים את ביצי הצבים ומדגירים אותן בשמורה עד בקיעתן, אז מתקיים טקס שחרור הצבונים הקטנים אל מי האוקיאנוס. הצבים הזעירים רצים על החוף לעבר המים, עד שהם נישאים בין גלי האוקיאנוס.

רגע לפני שהפרידה מהאי המקסים, אי אפשר בלי מילה על מראות ההרס של הצונאמי, שהיכה בסרי לנקה ב-2004, הוריד רכבות מהפסים, סחף כפרים שלמים על יושביהם אל מעמקי האוקיאנוס וגרם נזק כלכלי אדיר, אך במזרח כמו במזרח – מקבלים את הדין כגזירה משמים ומנסים להחזיר את המדינה לפסים של קדמה.

מפת סרי לנקה עם מסלול הטיול, שמתחיל ומסתיים בקולומבו:


לחצו להגדלה

עוד על טיול לסרי לנקה

סרי לנקה: בולעים להבות, הולכים על אש

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.