זה התחיל לחלחל ביום הולדת ה-50 שלי. פתאום חטפתי זעזוע מהמספר והתחלתי להבין שהזמן נוסע מהר וזו בדיוק השעה להתעשת, ונכנסתי למצב של בניית תוכנית לעשור הבא. ההחלטה העקרונית הייתה לטייל וליהנות כמה שיותר בעשור הבא ובגיל 60 לצאת ל-60 ימים של מסע לא מתוכנן, שיזוז עם הרוח.
עוד לפני שהספקתי להתחיל את העשור החדש שלי, נחתה עלי המכה הראשונה כשהתגלה גידול סרטני בעין ימין שלי. גידול שהצריך טיפול כימותרפי ממושך ומעקבים שנמשכו כשנתיים. עם אמונה ורצון עז להחלים ולהמשיך לחיות, הצלחתי להתגבר ולנצח את הסרטן בעין.
לא חלפו להם שנתיים והופתעתי לגלות שהסרטן נתן "דילוג" ללבלב. כאן הסיפור הרבה יותר מורכב מסובך ומסוכן. עברתי ניתוח להסרת הגידול מהלבלב, ניתוח שהוא המורכב והקשה בתחום הכירורגיה. חודש ימים בבית החולים ועוד שלושה חודשים שיקום בבית שמיד אחריהם נכנסתי לחצי שנה של טיפול כימו-תרפי שריסק אותי לחלוטין. אך גם כאן לא אפשרתי לעצמי להיכנס למרה שחורה, דיכאון או חוסר רצון להמשיך לחיות. נאבקתי והצלחתי לעמוד בחלק מהתוכנית שלי לעשור הזה.
יצאתי לחופשת סקי, המשכנו את המסורת של טיול משפחה למדבר בליל הסדר ואף הצלחתי להצטרף לקבוצת האופניים בקיבוץ לטיול השנתי, הכולל חציית הארץ מדן ועד אילת ברכיבה על אופניים. גם במלחמה הזו הצלחתי וחזרתי לשגרה ולעבודה. לא חלפו שלוש שנים ובמעקב שוטף התגלו גרורות של סרטן בכבד. שוב בית חולים ועוד ניתוח ושוב שיקום ועוד כימותרפיה ונשירת שיער, חווה גלי דיכאון וייאוש שחוזרים ומתנפצים בפניי. נראה שהעשור הזה עובר קשה ומביא אותי להחלטה נחושה לצאת לטיול אחרי מלאות גיל ה-60. לאחר הסבב השלישי היה ברור לי שאין דבר חשוב יותר מהבריאות ואני יוצא למסע.
אך העשור הזה לא מפסיק להפתיע כשמשום מקום הגיעה הקורונה ויצרה טלטלה עולמית ועמדה לעצור שוב את החלום. בתחילה הפנמתי שהקורונה הינה האות הסופית להבנה שלי שלא יתקיים מסע אחרי גיל ה-60.
ואז סגר ויציאה לחל"ת מהעבודה ב"מלונות מטיילים", לחץ וחוסר וודאות. השהיה הארוכה בחוסר מעש בבית, הביאו אותי לסף של ייאוש ושיגעון. רגע לפני שאני מתחרפן לגמרי מהמצב, מירית הררי נפטרה ממחלת סרטן הלבלב. מירית זו שנטעה תקווה בליבי והשראה על יכולת העמידה והמאבק העיקש בסרטן, לצערי הלכה לעולמה. ההרגשה שהטבעת מתחילה לחנוק ולך תדע אם אתה לא הבא בתור החלה לחלחל בתוכי והחלטתי שאני טס.
החורף בפתח וצריך היה לחפש כיוון שיאפשר טרק בחורף. התחלתי לחפש כאשר המגבלות הם חורף וקורונה. תורכיה היפה והקרובה הביאה את התשובה. מזג האוויר גבולי אך אפשרי והטרק של ה"דרך הליקית" מתאים לי בהחלט. כ-30 יום טרק וחצייה של 509 ק"מ (הרעיון של הטיול אחרי גיל ה-60 הוא לגמוע לפחות 600 ק"מ בטרקים).
ללכת על הדרך הליקית
הזמנתי כרטיס, ארזתי תרמיל קטן ומינימלי בכדי שלא יהיה כבד מדי, כשהדגש הוא על מקלות הליכה, מעיל גשם ונעליים טובות. אבנר סאבג, חבר נוסף מהקיבוץ, החליט להצטרף באופן ספונטני לטרק בתורכיה.
מעבר חלק בשדה התעופה והנה אנחנו בתורכיה בעיירה פאטהיה. הטרק מדהים ביופיו, לא קשה במיוחד, מזג האוויר לצידנו. רק פעם אחת תפס אותנו גשם חזק שלא ריגש אותנו, שולפים מעילי גשם וממשיכים ללכת.
טרק ה"דרך הליקית" מתאים לי בהחלט. צילומים: יואב יעקובי
בטרק יש הכול: חורש ים – תיכוני, פריחות יפות (חצבים, סתווניות וחלמוניות. אנחנו בסוף הסתיו) תצפיות נהדרות, ארכיאולוגיה והיסטוריה בשפע, אנשים מרתקים וכפרים יפים. הזמן כאילו עמד מלכת. וכמובן חופים ומפרצונים בצבעי כחול טורקיז, ואת כל זה מלווה השקט ומיעוט התיירים שהקורונה יצרה. היה זה הזמן המושלם לטרק בטבע.
הטרק מתחיל בפאטהיה ונמתח על קו החוף ההררי לכיוון כללי צפון – מזרח לאנטליה. סה"כ 509 ק"מ ומסתיים בכפר Hisarcandri. סה"כ לקח לנו 20 יום, קצת פחות מהתכנון המקורי. היו ימים שהתחשק לנו להתאמץ ודחסנו ביום אחד הליכה של יומיים. מנקודת הסיום באוטובוס לאנטליה היו כ-40 דקות נסיעה.
באנטליה מעט מאוד תיירים, והעיר יפה ונקיה. העיר העתיקה מרגשת ביופייה, החופים שקטים והתחושה היא של גן עדן. המחירים מצחיקים והתורכים פשוט מקסימים. במהלך שהותי באנטליה יצאתי לטייל בסביבה ולתכנן את המשך מסעי. יוון הוגדרה כמדינה ירוקה והחלטתי לטייל בדרום יוון בחצי האי פלופונס. התוכנית שבועיים, שכללו טרק וביקור בכפריים ציוריים. לקטע זה תכננה אשתי רבקה להצטרף יחד עם עוד זוג חברים טובים. קבענו תאריך הזמנתי כרטיס והכנתי תוכנית טיול. ואז הפתעה, ממשלת ישראל החליטה שיוון אדומה וביוון נכנסו לסגר מוחלט מה שגרם לשיבוש מוחלט של התוכנית.
שוב בניתי תוכנית חדשה, והפעם לפורטוגל לבד. הרעיון היה לנחות בליסבון, לטייל בעיר ובסביבתה ולאחר מכן לרדת דרומה לטרק של שבוע ל"שביל הדייגים". בסיום הטרק חצייה לספרד לגיברלטר וחצייה באוניה למרוקו.
בשלב התכנונים וההתארגנויות, נפתח עוד חלון של שבוע בו החלטתי לטייל במרכז תורכיה. קפדוקיה היא חבל ארץ ייחודי ויפה במיוחד, הכולל את המוזיאון הפתוח של גרמה, הערים התת- קרקעיות דרינקיו וקאימאקלי, עמק אהלרה, זלווה ואוצ'היסר. אם מרחיקים קצת אפשר ומומלץ מאוד לטייל בקניון אכילארה. אחרי שבוע מהנה במיוחד, לקחתי אוטובוס לילה חזרה לאנטליה ליעד הבא פורטוגל.
השכמתי קום לקחתי חשמלית לשדה התעופה, עברתי בעמדת בדיקת הקורונה אספתי את אישורי הבדיקה ובמהירות לצ'ק-אין. בכניסה כבר הבנתי שיש בעיה ואחרי בירור קצר עצרו אותי ולא אפשרו לי לעלות, בגלל הדרכון הישראלי. הכניסה לפורטוגל רק לדרכונים אירופאים בלבד. כמו תמיד ברגעים כאלו אני נכנס לפוקוס ובונה רעיון חדש. ביקשתי לדחות את הטיסה לשבוע (יתכן וישתנו הנהלים) ובינתיים אקצר טווח ואטוס את החלק הראשון לאיסטנבול, אטייל שבוע ואמשיך לליסבון. הסכימו ועליתי לטיסה לאיסטנבול.
איסטנבול שוקקת חיים אבל מעט מאוד תיירים. לקחתי מלון במרכז העיר בכיכר טאקסים על יד רחוב איסטקלאל. יש לי חמישה ימים ליהנות מאיסטנבול ואני מחליט שלכל המקומות אני צועד ברגל. לבזאר הגדול, למסגד הכחול, לאגייה סופיה ולשאר המקומות הידועים והמפורסמים. באיסטנבול אני חוגג את יום ההולדת שלי ה-60 ואת מחצית המסע.
השבוע באיסטנבול חולף מהר ואני שוב בדרך לשדה התעופה להגיע לפורטוגל. כבר בצ'ק-אין הגברת החלה להסס… בדיקה קצרה, מספר טלפונים ויש לי כרטיס עליה למטוס והתרמיל שלי רץ על המסוע ונעלם. בדיקת דרכונים, כוס קפה אחרון בתורכיה ושער D1 לנוסעים לליסבון נפתח ומתחילה העלייה למטוס. שוב משום מקום והכנה מראש, הדיילת בשער העלייה למטוס עוצרת אותי בטענה שיש טעות ואני לא יכול לטוס. המטוס דקות ספורות לפני ההמראה אני מלווה על ידי נציג של טורקיש איירליינס לחדר צדדי, שם אני מחכה להורדת התיק שלי מבטן המטוס. השעה 7:30 בבוקר ואני המום מהאירוע, לא מעכל את הסיטואציה החדשה. נכנס לפוקוס, לא מבזבז אנרגיות על כעס וניסיון להבין, אלא נכנס למצב עבודה וחשיבה איך ומה עושים.
טרק הדרך הליקית מדהים ביופיו, לא קשה במיוחד, ומזג האוויר היה לצידנו
ההחלטה שלי פשוטה מאוד: אני יוצא משדה התעופה אך ורק בטיסה והיום. אין לי שום כוונה להישאר עוד יום אחד בתורכיה. התייעצות קצרה עם הדייל שליווה אותי ואני בדרך למפקחת של טורקיש איירליינס, זו שיש בידה את הרשימות והמידע למי ולאן מותר לטוס. שאלתי שאלה קצרה וברורה, לאן בעולם היום אני יכול לטוס? בדיקה מעמיקה שלה העלתה שתי אפשרויות. האחת סיישל והשנייה טנזניה.
התלבטות קצרה עם עצמי ואני עם כרטיס חדש לדאר א-סאלם בטנזניה בשעה 19:30. התמקמתי ליד שקע חשמל והתחלתי לתכנן את הטיול בטנזניה. זה מתחלק בגדול לשניים, חופים ומנוחה בזנזיבר וחלק נוסף בארושה שבצפון וספארי וטרקים.
הזמן חלף מהר ובשעה 15:00 ניגשתי לראות האם נפתחו דלפקי הצ'ק-אין. אכן נפתחו ואני נעמד בטור, ואז שוב הפתעה! הביטחון טוען שאני לא יכול לטוס ומעביר אותי לאותה מפקחת מהבוקר, זו שנתנה לי את האור הירוק לקניית הכרטיס ולאן בטוח אני יכול לטוס. הגעתי רגוע כי עצבים לא עוזרים במצבים שכאלה. אני שואל והיא עונה שאני לא יכול לטוס ואני מסביר ומזכיר לה והיא זוכרת שאת האור הירוק היא נתנה הבוקר. חכה, היא אומרת, ומתחילה להתרוצץ ולברר שוב. הזמן חולף והשעה כבר 17:30 ואין תשובה ברורה. מידי פעם אני ניגש ולוחץ בעדינות והזמן חולף והגיע השעה 18:30 שזה גבולי ואני מחליט להיות יותר אסרטיבי חד וברור שאני לטיסה הזו עולה ויהיה מה. המפקחת קצת כועסת ואני לא מרפה עד שבשלב מסוים היא פשוט נשברה ואמרה לי "לך לך" בעצבים ואני כבר אחרי צ'ק-אין בשער והעלייה למטוס.
חסר שקט יושב ומחכה לפתיחת השער וכשזה נפתח אני משתלב בתחילת הטור מגיע לדיילת מחייך נותן כרטיס והופ אני חולף ומתיישב במקומי בטיסה. אף פעם לא התרגשתי כל כך כשראיתי את המטוס עוזב את רחבת החנייה והכי התרגשתי כשהמטוס ניתק את עצמו מהמסלול, כאן נשמתי לרווחה ונרדמתי עד לנחיתה בדאר א-סלאם.
ספארי בטנזניה
בשעה 04:00 בבוקר אני בשדה מוציא כסף מקומי, קונה סים מקומי ומתלבט לאן ממשיכים, זנזיבר או לצפון לארושה לטרקים וספארי. בירור קצר בשדה ויש טיסה לארושה עוד 10 דקות. לא התבלבלתי ובשעה 07:00 אני נוחת בארושה, תשוש מהחוויה באיסטנבול ומהטיסה מגיע למלון ונרדם ל-4 שעות. ארושה די מלוכלכת, צפופה ורועשת. סיור קצר במרכז העיר אני מתחיל לגשש על אפשרויות ומחירים. בסופו של יום סגרתי תוכנית ל-4 ימי ספארי, ומיד לאחר מכן את היהלום שבכתר – טיפוס להר הקילימנג'רו. רק שכאן אני לא מאורגן עם ציוד נכון. במשרד הטיולים פותרים לי את הבעיה ואני חוזר למלון להתארגנות.
למחרת בבוקר אני ועוד ארבע תיירות צרפתיות צעירות ורומני אחד יוצאים ל-4 ימי ספארי עם לינת שטח בשמורות טרנגירי, נגורונגורו וסרנגטי. בערב סביב מדורה יושבים כולם ומתקשקשים עד שהצרפתיות מספרות על שבועיים התנדבות, שהן עשו בבית ספר בטנזניה, במקום שנקרא chamazi. אני מבקש טלפון של המנהל והולכים לישון.
נהננו מארבעה ימי ספארי עם לינת שטח בשמורות טרנגירי, נגורונגורו וסרנגטי
טיפוס על הקילימנג'רו
הטיול ספארי הסתיים בהצלחה והנאה גדולה חוזרים לארושה ואני בהתארגנויות אחרונות לקילימנג'רו. מקבל את כל הציוד החסר חליפת סקי, כפפות, פנס ראש ובגד תרמי. צריך לזכור, אני הגעתי לטנזניה לקילימנג'רו רק במקרה. איסוף בבוקר ואני נפגש עם יסמין תיירת מקהיר. בחורה צעירה מצרייה שגרה בלונדון ועובדת בדובאי חמודה להפליא ובשעתיים נסיעה אני מתעניין במעשיה והיא מספרת לי שהיא הקימה עמותה וגייסה כספים עבור בניית בית ספר חדש לילדים בארושה ובאפריל הוא יפתח בטקס חגיגי.
לקילימנג'רו יש מספר אפשרויות טיפוס יש את מסלול הקוקה קולה, והשני מסלול הוויסקי ויש את המסלול שמתחיל במאצ'אמי גייט בו אנחנו טיפסנו. הטרק אורך שישה ימים. בשלושת הימים הראשונים הולכים בממוצע כ- 6 שעות ביום, בקצב הליכה של 1.5 קמ"ש. כשהרעיון הוא להתרגל לגובה. באופן כללי הגישה בקילימנג'רו היא: pole pole, Acuna Matata (לאט לאט, הכל בסדר!).
שלושת הימים הראשונים בטיפוס ממש קלים ונוחים להליכה ועוד עם שותפה מרתקת מקהיר, בכלל שמחה רבה. את היום הרביעי התחלנו בטיפוס על קיר סלעים שהצריך עבודה עם הידיים. ביום זה הלכנו 8 שעות והגענו ב-14:30 לברפו, שהוא המחנה האחרון לפני הפסגה. ארוחת צהריים ומנוחה עד השעה 18:00 ארוחת ערב, תדריך ובדיקת לחץ דם וחמצן בדם (כל ערב וכל בוקר) וחזרה לישון. השכמה בשעה 23:00.
מתלבשים הכי חם שאפשר, לוגמים כוס תה, פנס ראש ויוצאים לכבוש את הפסגה. כאן הקצב ירד ל-1 קמ"ש ויש סה"כ כ-5 ק"מ לכל כיוון. למזלנו היו שמיים בהירים וירח מלא וקר מאוד. העלייה הייתה קשה ומאתגרת מאוד ולקח לנו כ-6 שעות להגיע לפסגה בגובה 5,895 מטרים. עוד לפני הפסגה הלכנו בשלג, ונהנינו מהמראה המרהיב של שלג עד.
בפסגה שהינו כ-20 דקות. הקור והרוח העזה אילצו אותנו להתחיל בירידה מההר, שהיתה לא קלה. בשעה 10:00 הגענו למחנה לארוחת בראנץ'. מנוחה של חצי שעה והמשך ירידה של עוד כשעתיים למחנה התחתון בשם היי -קמפ, לשם הגענו בסביבות השעה 14.00.
בפסגת הקילימנג'רו שהינו כ-20 דקות. הקור והרוח העזה אילצו אותנו להתחיל בירידה מההר, שהיתה לא קלה
הלכנו לישון וויתרנו על ארוחת הערב מרוב העייפות שהצטברה. למחרת התעוררנו לבוקר יפה ונעים ואת 14 הק"מ אחרונים הקלים עשינו במגמת ירידה ובקצב הליכה רגיל עד לסיום.
התנדבות בבית ספר
יום התאוששות ומנוחה בארושה ולמחרת טיסה לדאר א-סאלם, ואני במונית שתיקח אותי כשעה ל- chamazi להתנדבות בבית ספר. בדרך צפוף, דחוס, שווקים רבים ובסטות קטנות. אין תשתית של כבישים ואין תאורת רחוב וחלק מהביוב זורם ברחובות. לא לכולם יש מים וחשמל בבתים. התאכסנתי בבית המנהל שם יש חשמל אך אין מים זורמים.
התנדבות בבית הספר: אני קיבלתי את הילדים הגדולים, בני ה-7 ואיתם עבדתי על תרגילי חשבון ואנגלית בסיסית
עמנואל המנהל שמח לפגוש אותי והכיר לי את הכפר ואת מבנה בית הספר וכל הזמן אני בהרגשת מועקה ובתחושה כבדה שאולי עשיתי טעות. בבוקר הייפי אשתו של המנהל הכינה ארוחת בוקר שכללה, תה, לחמנייה ובננה ויוצאים לעבודה.
מבנה בית הספר מוזנח ועלוב בו נמצאים כ-35 ילדים חמודים מגילאים שונים, יושבים בשקט ולומדים. אני קיבלתי את הילדים הגדולים, בני ה-7 ואיתם עבדתי על תרגילי חשבון ואנגלית בסיסית. סדר היום בבית ספר הוא כזה:
08:00 – 10:00 שיעור ראשון
10:00 – 10:30 –ארוחת בוקר תה וסמבוסה עם תפוחי אדמה.
10:30- 11:45 – שיעור שני.
12:00 – 13:30 – הולכים לישון על מחצלות על הרצפה.
13:30 -14:00 – ארוחת צהריים אורז ושעועית.
14:00 – 15:30 – שיעור שלישי.
16:00 -18:30 – מתחלפים, הקטנים הולכים הביתה ומגיעים הגדולים גילאי ה-12 להעשרה והכנת שיעורי בית עד השעה 18:30. בשעה זו מחשיך ואין חשמל בבית ספר.
הבנתי מה חסר בבית ספר ויצאתי עם המורה אגיה לערוך קניות של עפרונות, מחברות, סרגלים והכי הכי חסר – מחקים.
בארוחת הערב שאלתי את עמנואל מה באמת חסר לו. הוא ביקש כסף לשכר דירה לבית ספר, זה קצת הקשה עלי, כי אין לך מושג לאן ילך הכסף ולמרות שהמנהל נשמע אמין מאוד, ביקשתי ממנו עוד דברים שחסרים לו. הוא ביקש להחליף את הרצפה המחוררת בבורות אין ספור. זה מצויין וקבענו שמחר תוך כדי יום הלימודים, מתחילים להניע את הפרויקט. בבוקר הגיעו קבלנים לתת הצעת מחיר ובדקנו כמה יעלו החומרים, הגענו לעלות כוללת של 250 דולר.
הקבלן קיבל אור ירוק לתחילת עבודה, עמנואל ואני נסענו לחנות חומרי בניין והבאנו משאית של חול ומלט. הילדים סיימו ללמוד אחרי ארוחת הצהריים והתחלנו בעבודה שהסתיימה למחרת בערב. קיבלנו רצפת בטון חלקה ונעימה. בערב שוטטתי לי ברחובות החשוכים כשלפתע שמעתי קריאות צהלה הלו הלו, ניגשתי לכיוון הקולות בחושך, עד שראיתי לפני נערה צעירה בת 18 ששאלה לשמי ורצתה לשוחח עם האדם הלבן שמסתובב בשכונה. קצת דיברנו וקבענו למחר בבית ספר נפגשים בזמן הפסקת הצהריים.
למחרת כולם התרגשו מהרצפה החדשה. הנערה מהערב הקודם הגיעה והתחלנו לדבר, כי המטרה שלה זה לשפר את האנגלית שלה.
שמה לייטלס והיא נעזבה בגיל 5 חודשים לאחר שאימא שלה נפטרה מאיידס והמשפחה הנוכחית מאמצת אותה. היא סיימה תיכון ומעוניינת להמשיך ללמוד, רק שאין להורים כסף לשלם. היא כבר שנה בבית בחוסר תכלית. התעניינתי מה מעניין אותה והיכן אפשר ללמוד, היא לא ידעה לתת את התשובות ולכן צירפתי את המנהל לשיחה והוא עזר למקד את לייטלס. בסופה של השיחה קיבלנו את כל הפרטים וקבענו שמחר בזמן מנוחת הצהריים, אנחנו נוסעים להירשם למכללה. שעה נסיעה מהכפר למכללה והקורס שנבחר הוא ניהול מלונאי ותיירות.
לקחנו תוקתוק וראיתי עליה את ההתרגשות כל הנסיעה והיא גברה, כשנכנסו למבנה המשרדים ונפגשנו עם רכז החוג. קיבלנו את כל הפרטים והטפסים למלא וכן את עלות שכר הלימוד 350 דולר וקבענו למחר בצהריים פגישה נוספת, לסיום ההרשמה והתשלומים. הסיכום היה שעד למחרת לייטלס חושבת עם עצמה, האם זה באמת מה שמעניין אותה ואם היא בטוחה במאת האחוזים שזה הכיוון.
ארוחת הבוקר הרגילה – תה, לחמנייה ובננה והמשך לימודים. העבודה שלי בבית ספר הייתה גם סוג של הנחייה וליווי של עמנואל המנהל. בשיחות שלנו הגעתי למסקנה שהוא חייב לחבר את ההורים לבית ספר, מה שנקרא "מעורבות הורים". קבענו שבסוף השבוע עושים מפגש הורים-ילדים בבית ספר, עם ארוחה חגיגית. במפגש הוא יספר על הבית ספר ועל מה לומדים ואחרי זה ישוחח באופן פרטני עם כל משפחה ויעדכן על התקדמות הילדים.
לפני מנוחת הצהריים הגיעה לייטלס לבושה יפה, עם תשובה חיובית, ויצאנו לדרכנו לסיום המשימה. להפתעתי הרבה אבא של לייטלס הגיע אף הוא למכללה ממקום עבודתו והראה אכפתיות וגם בא להגיד תודה על העזרה. סיימנו את תהליך ההרשמה עם חיוך גדול ושמחה בלב, עם תאריך לתחילת הלימודים – 11.1.2021, ו"הרגשה שכאילו אלוהים שלח מלאכים להציל את לייטלס." (ציטוט מדברי לייטלס). בדרך עצרנו בסופר וערכנו קניות למפגש הורים, בחרנו ממתקים לשקיות ההפתעה וחזרנו מאושרים לכפר.
מפגש ההורים ילדים היה מרגש מאוד. זו פעם ראשונה שזה קורה וכולם היו נרגשים. ההורים הילדים, המורות והמנהל במיוחד. בסוף הייתה ארוחת "שחיתות" שכללה עופות, שזה מצרך יקר שבדרך כלל לא נמצא בתפריט הארוחה בבתי הילדים. שקיות ההפתעה ריגשו במיוחד.
מנוחה בזנזיבר
למחרת בבוקר עזבתי את הכפר והמשכתי עם הטיול שלי לזנזיבר. חופים יפים, שמורות טבע, קופים אדומים, אוכל מצוין ומנוחה. לפני שעזבתי ידעתי שאחזור, כי נקשרתי לילדים ולמשפחות וידעתי שיש עוד מה לעשות והכי רציתי להביא את אורות חג החנוכה לבית ספר החשוך.
אחרי 6 ימים בזנזיבר הייתי בדרך חזרה ל-chamazi כשהמטרה החיבור לחשמל. בדרך בקשתי מעמנואל שיתחיל לברר על עלויות ויסגור עם קבלן ביצוע על העבודה. הגעתי, הקבלן כבר היה בשלבי סיום העבודה ונשאר לי לנסוע לחברת החשמל, לשלם ולקנות מנורות וטלוויזיה חכמה. את כל אלה עשינו עמנואל ואני ביום שלמחרת, כך שרק נשאר לחכות לחברת החשמל לחיבור סופי והתאריך המתוכנן עוד כחודש. זהו, פרידה אחרונה מהכפר כשהמנהל יודע שאמשיך לעזור לו ובמיוחד ללייטלס. הסיכום עם לייטלס בהומור, היה שאני עוזר עד שאחד מאתנו מת.
בזנזיבר: חופים יפים, שמורות טבע, קופים אדומים, אוכל מצוין ומנוחה
חשוב לציין שאת התרומות גייסתי מחברים בארץ. את החלפת הרצפה, מסיבת ההורים וכלי הכתיבה והחיבור לחשמל מקבוצת החברים מהמילואים ומקבוצת החברים בגליל עליון. את העזרה לליטלס גייסתי מהחברה מהסדיר.
אני המשכתי לעוד שבועיים ברואנדה, נפגשתי עם רבקה אשתי וטיילנו יחד, ואחרי 70 יום חזרתי. הטיול היה חלום בהתגשמותו. לפני היציאה היה חשש גדול, אני לא צעיר והסרטן היה כמו עננה מעליי שלמרבה הפלא פתאום נעלמה, נשכחה. וכל קשיי המסע שכלל כ-600 ק"מ של טרקים בהרים, בגשם, בקור ובשלג לא היו גורם מפריע.
החופש המוחלט, האתגרים, המסעות בטבע, כנראה עושים את העבודה הרבה יותר טוב מהטיפולים הכימו-תרפים.
————
טלפון לקשר בוואטצאפ עם עמנואל מנהל בית הספר בטנזניה לצורך התנדבות –
+255 714 052 504
יואב יעקובי – נשוי עם 4 ילדים ושני נכדים, גר בקיבוץ עמיר בגליל העליון ומדריך הטיולים ברשת מלונות מטיילים, אוהב טבע וטיולים.
אירית הגיב:
מדהים! בדיוק מסע כזה ספונטאני אני מייחלת לעצמי. כתבה מקסימה ומעוררת השראה ומחשבה קדימה
ליטל נתנזון הגיב:
כתבה מעוררת השראה !!
תודה יואבי על שכתבת ושיתפת, תודה שחלקת את האומץ, את החוויות הקשות לצד הטובות והעיקר את הרוח שבך שמעוררת השראה לא לוותר ולהמשיך לחוות ולתרום לסביבה.
תודה