נשים תמיד היו חלק מן ההיסטוריה של ארץ ישראל, אלא שהמקום שלהן בתיעוד ההיסטורי, בזיכרון הקולקטיבי ובהנצחה הפיזית, לוקה בחסר. בדיוק בגלל זה נולד הספר "טיולים בעקבות נשים" שיצא לאחרונה לאור. בספר ישנם שמונה מסלולים בעקבות שמונה נשים מעוררות השראה – כל אחת בדרכה. מובאים כאן שלושה אתרים מתוכם לטעימה: אל הבית הכחול ברחוב ארנון: בעקבות לאה גולדברג לאה גולדברג היא אישה מעוררת השראה בשל דברים רבים, כמו אינדיבידואליזם, ראש פתוח ומחשבה חדשנית, אולם הדבר המוביל ומעורר התפעלות ואף השתאות של ממש, הוא הכמותיות של היצירה שלה. לאה גולדברג היתה מעצמה ספרותית, היא כתבה 700 שירים ליריים, 250 שירים לילדים, ארבעה ספרי פרוזה ועוד יומנים שיצאו לאחר מותה, עשרות ספרי ילדים (איה פלוטו, דירה להשכיר ועוד), מחזות, היא כתבה יחד עם אריה נבון, שצייר את הקומיקס העברי הראשון, תרגמה ספרים (נוריקו סאן הילדה מיפן, מלחמה ושלום ועוד ועוד), וכן כתבה עשרות רבות של מאמרים, פזמונים לפרסומות, סיפורים קצרים וספרי מחקר. את כל אלה לא עשתה גולדברג ממרומי מגדל שן, אלא תוך כדי קשיי פרנסה. היא פרנסה את עצמה ואת אמה, ועבדה בעבודות שונות כמו עורכת ומורה, עד שהפכה לפרופסור והקימה את החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית.
גולדברג מספרת שבכל פעם שרצתה לפייס ילדים שהזדעזעו מן המחשבה שכל הגיבורים שקראו עליהם אינם אמיתיים וכל הסיפורים הינם בדיה, היא היתה מסבירה שלפחות בסיפור "ידידי מרחוב ארנון" הרי שבאמת קיים הרחוב וקיימים הילדים, והנה גם הבית הכחול עדיין עומד על תילו. ומדוע הבית הכחול – כחול? זה משום שבני הזוג רוזנר, המונצחים בפינת הישיבה הקטנה, אהבו את הקיבוץ אהבת נפש. הם נאלצו לעזוב אותו אחרי שאמו של אוריאל רוזנר שלחה לו כסף מאירופה וביקשה ממנו לבנות בניין בתל אביב. ראשית קיבלו הזוג חופשה מן הקיבוץ, אבל משהתעכבה הבנייה נאלצו לעזוב אותו. זכר לאהבתם את ההתיישבות העובדת – צבעו אותו בכחול.
אל שדרת העלמות: בעקבות רחל המשוררת
ידיים לבנות היו לרחל, הרגילות לאחוז במכחול ולנגן בפסנתר, ובכל זאת אין היא נרתעת ומחליטה על חקלאות. רחל מעוררת השראה בכך שגם כאן, כמו בבחירות האחרות בחייה, היא בוחרת לא ללכת עם העדר, אלא ללכת לפניו. לכן היא מוותרת על חיי תרבות מפונקים והולכת ללמוד חקלאות אצל חנה מייזל – האישה שהבינה שאם נשים רוצות להיות חלק מהעשייה הציונית, הן צריכות לעסוק בחקלאות. רחל היא התלמידה הראשונה בחוות העלמות. קבוצת הנשים שהתגבשה אט-אט ישבה בחצר כינרת, והוכשרה כמו הגברים בה לעבודה בשדה. בניגוד לגברים הן גם היו אחראיות לבישול וטיפול בחולים, כי ההנחה הרווחת היתה שהמיומנויות הללו מגיעות עם המגדר (למרות שרוב הנשים, בדיוק כמו הגברים, באו מבתים עשירים ולא בישלו קודם לכן). רחל עצמה, שנסעה ללמוד אמנות באיטליה, עצרה לביקור בארץ ונשארה בה, העריכה ביותר את העבודה. רוב מוחלט של השירים שלה נכתבו רק כאשר כבר היתה חולה ולא יכלה לעבוד, אבל עד סוף ימיה ברור מדבריה שהעבודה הנחשבת באמת בעיניה היא לא עבודה של משוררת אלא עבודת כפיים. המילים המהדהדות של רחל: "רק עץ ידי נטעו" מצמיחות כאן גזע ועלים.
מסוכת הפסיפלורה אפשר לצאת מעט מזרחה ולראות מהי שדרת העלמות: מדובר בקבוצת זיתים מסוידת גזע וקטומת צמרת. 99 שנה אחרי שרחל וחברותיה נטעו אותה, בשנת 2011, עקרו פועלי ענף התמרים מקבוצת כנרת את השדרה כדי לפנות מקום לעוד תמרים. לאחר העקירה קמה מחאה בקיבוץ, שהרי מדובר בשדרה בעלת ערך היסטורי, ואז הוחזרו הזיתים, קוצצו וסוידו במטרה לאקלם אותם מחדש.
אל בית פרומין, בנין הכנסת הראשונה: בעקבות גולדה מאיר
גולדה מאיר היתה אישה כל כך מקורית, מפתיעה וצבעונית, אבל היא נתפסת בזכרון שלנו כמעט ההפך. מדמות שדאגה לשכבות החלשות, היא נזכרת כמי שהתעמתה עם הפנתרים השחורים, מדמות שכתבה נאומים כל כך יפים, היא נזכרת כעילגת כמעט, ומדמות מחוזרת שהתעקשה לגהץ מטפחות ושמלות גם בקיבוץ, היא נזכרת בגלל נעליים מגושמות. גולדה מאיר נראית לדור שלא הכיר אותה כאישה קשה ושמרנית, ואילו היא היתה חדשנית ורגשנית. היא היתה אישה מעוררת השראה בכך שעשתה מה שצריך, פשוט כי היה צריך, ובמסגרת זה גם נזקף לזכותה חוק ביטוח לאומי. מה שנראה לנו כל כך טריוויאלי עכשיו, היה בכלל לא טריוויאלי כשמדובר במדינה בראשיתה, ללא תקציב גדול. צריך לזקוף לזכות גולדה את ההתעקשות על החוק הזה ומה שהסתעף ממנו (כמו מענק לידה). בשנת 52' הכריזה כאן גולדה על הצעת החוק, וראתה זאת ככבוד גדול. בשבע השנים הראשונות שלה בממשלה תפקדה גולדה כשרת העבודה והבינוי, ולימים טענה שאלו היו שבע השנים המאושרות בחייה.
ובתור מה מתפקד בית פרומין היום? עד 2014 ישבו בו בתי הדין הרבניים. אלא שעתה הוא ריק וממתין לשיפוץ שיהפוך אותו למוזיאון הכנסת. מוזיאון שנולד בחטא – בשל אחת משערוריות הנדל"ן היותר חלמאיות שנראו בארץ. בשנת 2002 נמכר הבניין ליזם פרטי על ידי משרד האוצר. מאחר שהיזם היה היחיד שעמד למכרז הוא השיג אותו בסכום מגוחך של עשרה מליון שקל, עשירית מערכו המוערך. מיד לאחר המכירה קמה סערה, המועצה לשימור אתרים, חברי כנסת ואישי ציבור, וגם האדם הקטן ברחוב חשבו שזו טעות להרוס בניין היסטורי שכזה. על כן שכרה המדינה מן היזם במשך כמה שנים את המקום בסכום של שני מליון לשנה, ולבסוף קנתה אותו חזרה ב-45 מליון. אבל מעז יצא מתוק, ובזכות כך חוקק "חוק מוזיאון הכנסת", וכאמור בית פרומין יהפוך למוזיאון שעתיד להיות, כך על פי התרשמויות, מיוחד ביותר. בתמונה הפותחת: פינת הקריאה ליד הבית הכחול שהופיע בספרה של לאה גולדברג "ידידי מרחוב ארנון" עידית שכטר-פייל היא סופרת ומרצה, מחברת הספר "טיולים בעקבות נשים" שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים |
