טיבט – נזירים עושים ניסים

תיאוריהם הצבעוניים של אלכסנדרה דוד־נֶאל ושל נוסעים־חוקרים אחרים, על יכולותיהם המופלאות של הנזירים הטיבטים, הציתו את דמיונם של רבים, ועוררו חשדנות לא מעטה אצל רבים אחרים. קשה להאשים את המפקפקים באמינותם של התיאורים הללו. הסיפורים אכן נשמעים בלתי סבירים לבני המערב, שגדלו על ברכי האמונה הבלתי מעורערת בכוחות המדע והרציונליזם. ואיך באמת אפשר להסביר באופן מדעי את שליטתם הגבוהה של הנזירים בטכניקה של יוגת הדוּמו, המאפשרת להם להעלות את טמפרטורת גופם באופן רצוני, או את יכולתם לבצע "קפיצת דרך" (לונג־גום) ולגמוא מרחקים עצומים תוך שעות ספורות? אלכסנדרה דוד־נאל עמדה על גרסתה והאיצה בחוקרים מערביים לבוא ולבדוק תופעות יוצאות דופן אלה.
שנים לאחר מותה, נמצא מי שהרים את הכפפה. ב־1983 יצאה לצפון הודו משלחת של חוקרים מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, במטרה לאמת – או להפריך – את הטענות. החוקר שיזם את צאת המשלחת ועמד בראשה היה פרופ' הרברט בנסון, קרדיולוג וחוקר מפורסם ובלתי שגרתי. פרסומו של בנסון בא לו, בין היתר, מכך שהגדיר לראשונה את תגובת ההתרגעות (Relaxation response) – תגובת ההרפיה המתרחשת בגוף כאשר הוא נתון במצב של מדיטציה. בסוף שנות השבעים התוודע בנסון לתופעה החדשה והאופנתית דאז, טכניקת התרגול של המדיטציה הטרנסצנדנטלית, שהובאה למערב על ידי המהרישי מהאש יוגי, ועיקרה היה ריכוז הקֶשֶב במנטרה מיוחדת. כקרדיולוג, התעניין בנסון במיוחד בטענתו של המהרישי, כי למדיטציה יש השפעה מרגיעה על הגוף והנפש, שיכולה לתרום לירידה בלחץ הדם ולמניעת התקפי לב.
בנסון וצוותו בדקו מדדים פיסיולוגיים שונים הקשורים למתרחש בגופם של מודטים (מתרגלי מדיטציה) מערביים בזמן המדיטציה. מסקנתם היתה שתרגול מדיטציה אכן מביא לירידה מסוימת בלחץ הדם ובקצב הלב, מה ששימח מאוד את המהרישי מהאש יוגי. מה ששימח אותו פחות היה ממצא אחר של המחקר, שלפיו ההשפעות המבורכות הללו אינן נחלתה הבלעדית של המדיטציה, וכי אין הכרח לרכז את הקשב דווקא באמצעות מנטרה. גם תפילה מערבית או טכניקות הרפיה אחרות מביאות לתוצאות דומות.
מחקרים אחרים שנערכו באותה תקופה על מודטים מערביים הראו שבזמן מדיטציה – לאו דווקא זו של יוגת הדומו –  עולה הטמפרטורה בקצות אצבעות הידיים והרגליים בשיעור קטן, בין מעלה אחת לשלוש מעלות צלזיוס. בנסון רצה לדעת אם המדיטציה של יוגת הדומו, אותה הכיר מתיאוריה של אלכסנדרה דוד־נאל, תביא לשיעור מרשים יותר של התופעה, במיוחד אם תיחקר בקרב נזירים טיבטים מיומנים. בנסון הניח שהתיאורים על התחממות הידיים והרגליים של הנזירים מבטאים למעשה התרחבות של כלי דם היקפיים כפועל יוצא של תגובת ההתרגעות, כלומר – הרלקסציה גרמה להאטה בקצב הלב, זו הביאה להתרחבות של כלי הדם ובעקבותיה עלה חום הגוף.
אחד השותפים במחקר היה ד"ר אילן קוץ, אז מתמחה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד, וכיום מנהל היחידה הפסיכיאטרית לבעיות גוף־נפש של בתי החולים מאיר ושלוותה. ד"ר קוץ התעניין אף הוא בקשרים שבין גוף ונפש וחקר את האפשרויות הטמונות בשילוב של מדיטציה ככלי טיפולי במסגרת תרפיה מערבית־מודרנית.
איך התחיל המחקר בקרב הנזירים הטיבטים?
ד"ר קוץ: "אחרי שהמחקר על המדיטציה הטרנסצנדנטלית הראה מה שהראה, אמרנו – אם זה אכן כך, כדאי לנסות לבדוק את הטמפרטורה של קצות האצבעות בידיים וברגליים, כדי לראות אם אמנם החום נוצר כתוצאה מהתרחבות כלי דם היקפיים בזמן הרלקסציה. פרופ' בנסון הוכיח שזה כך".
והנזירים הסכימו בקלות להשתתף במחקרים?
"בנסון יצר קשר עם הדלאי לאמה וביקש את עזרתו להמשך המחקר. הדלאי לאמה – המקושר היטב לאנשי אקדמיה במערב – לא התנגד ואישר לנו לצפות בטקסים סודיים ואף לצלם אותם, וכן לבצע במהלכם את הבדיקות הדרושות למחקר. אמנם, אצל הטיבטים יוגת הדומו היא חלק מהפולחן, ואנחנו התעניינו בה בעיקר כצורת מרפא, אבל כמובן שהיינו סקרנים לדעת מה עומד מאחורי הניסים האלה והאם יש להם בסיס פיסיולוגי. לפי הסיפורים, הנזירים בלדאק שלטו בטכניקות של העלאת חום הגוף עד כדי כך, שהם נהגו לערוך ביניהם תחרויות מי יצליח לייבש יותר סדינים רטובים בליל שלג. אגב, ללדאק לא הצלחנו להגיע באותה שנה כי המעברים היו חסומים בשלג, אבל אחד מחברי המשלחת חזר לשם שנה לאחר מכן וסיפר לי שראה ייבוש סדינים כזה במו עיניו.
"אני לא מומחה לבודהיזם טיבטי, אבל ממה שהוסבר לי הבנתי שהמדיטציה הטיבטית בנויה על ויזואליזציות, הדמיות, של אלים ושדים והתרכזות במראות האלה אמורה להביא להעלאת החום".
איך התנהל המחקר עצמו?
"נסענו לצפון הודו, והשתכנו במלון שהיה פעם ארמון של מהראג'ה. אל המלון הזה הובאו נזירים מזרמים שונים של הבודהיזם הטיבטי. הצמדנו להם אלקטרודות ותרמומטרים מיוחדים לבדיקת הטמפרטורה בחלקים שונים של הגוף בזמן שעשו את מדיטציית הדומו. תוך כדי כך, הצביעו מכשירי המדידה על עלייה של ארבע עד שש מעלות צלזיוס בקצות האצבעות של ידיהם ורגליהם, בעוד שחום הגוף שלהם לא השתנה. מבחינה רפואית, פירוש הדבר הוא ואזודילטציה – הרחבה של כלי דם".
והמדיטציה היא אמנם כלי מומלץ למניעת לחץ דם גבוה והתקפי לב?
"מהניסויים עולה כי שימוש בטכניקה הזו לאורך זמן מביא לתוצאות טובות, אם כי גם צורות אחרות של התרגעות נותנות תוצאות דומות. אפשר להמליץ על כך לאנשים בעלי ערכים גבוליים של לחץ דם, אבל ברור שמדיטציה אינה תחליף לטיפול רפואי מסודר לסובלים מיתר לחץ דם או מבעיות לב. מדדנו לחץ דם לאחד הנזירים הטיבטים שהתבודדו במערות, ולהפתעתנו גילינו שהאיש סובל מלחץ דם גבוה ביותר ושחייו ממש בסכנה".
מה לגבי "קפיצת הדרך"?
"בדקנו תרגילי ריחוף באוויר וקפיצות ממצב של ישיבה. הנזירים הפגינו שליטה גופנית מרשימה. ראינו תרגילים מיוחדים של הצמדת הבטן לגב, הבלטת צלעות וניתורים גבוהים באוויר, תוך כדי ישיבת לוטוס מלאה.
במהלך הטקס הם השמיעו מזמורים וביצעו פעולות, שאין לי דרך לתאר אותן מלבד שילוב של תפילה, כוריאוגרפיה מיוחדת במינה והתעמלות מדהימה. אנחנו חשבנו שמה שאנו רואים זה הלונג־גום, קפיצת הדרך המפורסמת. אחר כך התברר שזה בכלל משהו אחר, ששייך לטקסים דתיים הקשורים בניתורים, ולא קפיצת הדרך".
שאלתם על הקפיצה ה"אמיתית"?
"בוודאי ששאלנו. במיוחד נחרתה בזכרוני תשובתו של אב מנזר, ששלט בטכניקות בצורה מרשימה והתבודד הרבה שנים במערה. הוא ידע על הלונג־גום, אבל אמר שהוא לא יודע לעשות את זה, ושהוא לא מכיר אף אחד אחר שיודע. בימים הקדומים, אמר, היו משתמשים בזה כשנזיר היה צריך להגיע מהודו לטיבט. אבל כיום, איזה טעם יש להשקיע כל כך הרבה אנרגיה, כשאפשר פשוט לקנות כרטיס טיסה? הרבה יותר חשוב, אמר, להשתמש באנרגיה הזו כדי לנסות להבין את עצמך, כי אז אתה יכול לעזור לעצמך ולאחרים. כששמענו את התשובה הזו פרצנו בצחוק, כי ידענו שהאיש הזה, שמעולם לא היה במטוס, מסביר לנו – אנשים שמבלים ימים שלמים בטיסות – אמת פשוטה".
התאכזבתם מכך שלא הצלחתם לבדוק את הניסים והנפלאות שתיארו אלכסנדרה דוד־נאל ועמיתיה?
"היו חברי משלחת שהתאכזבו, במיוחד אלה בינינו שהתעמקו בכתביה של אלכסנדרה. ניסים לא ראינו, אבל כן ראינו אנשים מדהימים מבחינת שלוות הנפש, הפתיחות והיכולת המופלאה שלהם להיות נינוחים ולצחוק על עצמם ועל אחרים בצורה נדיבה. אחרי כמה ימים במחיצתם, גם אני התחלתי להרגיש טוב יותר עם עצמי. האגו הגדול במובנו המערבי – זה שאנחנו לא יכולים בלעדיו ומרגישים כה מאוימים אם אין לנו הוכחה מתמדת לקיומו – בלט בהיעדרו המבורך. היה לי הרבה מה ללמוד מהם".
מה למשל?
"חזרתי מהנסיעה הזו אדם אחר. התפיסה שלי השתנתה. הטיבטים היו דוגמה לכך שהחיים יכולים להיות מלאים, אם אתה עושה מה שמעניין אותך. הטיבטים הזכירו לי את המשל על שתי הצפרדעים שנפלו לכד חלב. צפרדע אחת קיבלה את הדין ושכבה חסרת אונים בחלב. הצפרדע השנייה קפצה וקפצה וקפצה, עד שהחלב הפך לחמאה, והיא הצליחה לצאת. למרות הדיכוי הסיני המתמשך, למרות שהרגו בהם, החריבו אלפים מהמנזרים שלהם והרסו את התשתית הפיסית והרוחנית – הקהילה הטיבטית הקטנה שיושבת בגלות עושה הרבה לשיקום המצב, והם פוזיטיביים וחייכנים".
אתה מאמין ש'"קפיצת הדרך" בכלל קיימת?
"אני חושב שאין שום לונג־גום, ושכל המיסטיפיקציה סביב הנושא מקורה בכמיהה שלנו, אנשי המערב, לאיזו תשובה. לדעתי, מאחורי חלק גדול מהנסיעות למזרח ומההתנסויות בסוגים שונים של מדיטציות מסתתרת מחשבה מערבית מאוד, שקיימת איזו 'דרך' ואם נתאמץ מספיק – נמצא אותה ונהיה 'מסודרים'. אבל אין קיצור דרך ואין 'תשובה', יש רק התוויית כיוון להבנה עצמית, וכל אחד צריך למצוא אותה בעצמו.
"אני יכול להבין את מחפשי התשובות למיניהם ואת נהייתם אחרי המיסטיקה המזרחית. אני יכול להבין שזו תגובת נגד לחוליים וללחצים של צורת החיים המודרנית, שהיא לפעמים בהחלט לא נכונה. אבל התשובה לא יכולה להיות שאולה מקונטקסט זר. המציאות של אדם ישראלי מודרני לא דומה למציאות של נזיר טיבטי באסיה. הסוד הוא הגישה, לא בהכרח תרגול של מדיטציה זו או אחרת. כל אחד צריך למצוא את התשובה בדרכו, ולא בטוח שהתשובה תהיה דווקא בטקס מיסטי. אפשר להגיע אליה בדרכים רבות אחרות. ריצה בפארק, גידול ילדים ובעלי חיים ולפעמים גם סבל גופני ונפשי יכולים לקרב אל ההבנה העצמית. גם פסיכותרפיה מערבית, עם או בלי מדיטציה, יכולה לקרב אותנו אל עולם המשמעות של עצמנו, שהרי הבנת המשמעות היא העיקר".