היינו שלושה ישראלים, צופים בסקרנות בחגיגות הצבעוניות שנערכו בעיר דהרמסאלה שבצפון הודו ב־1989, לכבוד שובו של הדלאי לאמה מטקס קבלת פרס נובל בשוודיה. הכל היה אקזוטי: הדבקות העצומה של הטיבטים במנהיגם, הטקס הדתי על נזיריו המזמרים, כל אחד, בשני קולות (טכניקת שירה ייחודית שהתפתחה בטיבט, כך למדנו מאוחר יותר), ענני הקטורת מתנורי הקטורת הגדולים, הריקודים בתלבושות צבעוניות, כלי הנגינה שאין כמותם בשום מקום אחר. זה היה מרגש, יפה, אבל זר ורחוק; התבוננו כתיירים.
הרעיון לראיין את הדלאי לאמה לכלי התקשורת בישראל היה טבעי: שניים מאיתנו טיילו ובתיקם מצלמת וידיאו וניסיון טלוויזיוני, והשלישי, ששהה זמן מה במנזר טיבטי, ידע משהו על בודהיזם. פנינו לצריף עץ צנוע, לשכתו של המנהיג הנערץ, התגלמותו של צ'נריזיג (Chenrezig), הבודהא של החמלה, וביקשנו ראיון עימו לצורך פרסום בישראל. המזכיר המסויג הסביר כי המנהיג עסוק ועמוס. הוא לא התרשם במיוחד מהתרמילאים המוזנחים מעט. הבטחנו כי יש לנו קשרים בטלוויזיה בישראל, והוא אמר שיבדוק. עד שתקבלו אישור, הציע, אולי כדאי שתתוודעו לקהילה הגולה, כדי שתדעו מה לשאול.
עשינו כדבריו. הפכנו לתחקירנים במשרה מלאה; במשך חודש פגשנו מדי יום בכירים ופשוטי עם: איכרים, פקידים, מורים, דיפלומטים. ביקרנו במוסדות ושהינו בקריית הממשלה הגולה – קמפוס שמזכיר את מבני "הוועד הלאומי" בשנות השלושים בארץ: קטן, צפוף, בירוקרטי, אבל מלא בתחושת שליחות. המועמדים להתראיין לא התלהבו. אולי לא השתכנעו שאנחנו רציניים. השתמשנו בטריק עתיק יומין: להם סיפרנו שאנו עתידים לראיין את מנהיגם (והם השתכנעו לשתף פעולה), ובפני המזכיר התפארנו בהיקף הגדול של סדרת המרואיינים (וכך הוא השתכנע לבסוף שאנחנו רציניים וכי מוטב לארגן את הראיון).
סיפורו של טנזין, כמשל
באחד הראיונות שוחחנו עם טיבטי כבן 50, מנהל מכון המשמר מסורת טיבטית בת מאות שנים, שבטיבט שרדו ממנה רק הקליפות החיצוניות; הסינים ריסקו בכוח הזרוע את שכבת הנזירים, שבידה היה כל הידע שצברה האומה במשך הדורות. עם הסתלקותה, הסתלקה גם החוכמה. רק הפליטים בהודו יכולים היו לשחזר את החומר, לסדר את הכתבים העתיקים שהבריחו ולהדפיסם
 |
דהרמסאלה, הדלאי לאמה מברך מאמינים. בכוח הנסיבות הוא נעשה למוביל התנועה הלאומית, אך הבודהא של החמלה לא נועד להיות מנהיג פוליטי | צילום: אמנון אבישי |
מחדש, בעודם נאבקים באותה עת לברא לעצמם קרקע, לסלול כבישים ולהקים בדונים; כמו אצלנו בשנות החמישים.
"הוא לא נראה כמו הטיבטים האחרים", העיר אחד מאיתנו, "הוא אינו מחייך". בהיסוס שאלנו אותו על כך. התברר שהוא הגיע לא מזמן מטיבט לאחר 20 שנות מאסר, רבות מהן בתא מבודד. הוא מכהן כעת בתפקיד הרם, מכיוון שהגולים הוותיקים הקצו מכסה של מקומות מכובדים בממשלתם לגולים שהגיעו זה מקרוב מטיבט. כדרכם של סקרנים, ניסינו להבין מה עבר עליו בכלא. "אין חשיבות לסבל האישי שלי", אמר טנזין. "החשוב הוא שתספרו בארצכם על הסבל של עמי". התעקשנו, והוא ניאות לספר, "אבל זיכרו, סיפורי אינו אלא דוגמה, אל תעשו ממנו עניין".
בשנת 1959, עשר שנים לאחר שפלשו הסינים לטיבט, היה טנזין נער בן 17, חניך באחד המנזרים. בלהסה (Lhasa) פרצו מהומות. הסינים החליטו לסלק את הדלאי לאמה מדרכם, שכן הוא סירב לשתף פעולה עם השלטון הברוטלי. הטיבטים יצאו לרחובות כדי להגן על הדלאי לאמה הצעיר. הסינים הפגיזו את העיר ואת ההמון, החריבו חלקים מארמון פוטלה, משכנו של הדלאי לאמה, טבחו אלפי אנשים ואסרו רבבות. הדלאי לאמה נאלץ להימלט להודו, וטנזין נאסר. ימים רבים שכב שותת דם בתא מבודד, ללא טיפול. הוא שמע את צעקות המעונים, את ההוצאות להורג, בלי לדעת מה עלה בגורל משפחתו וחבריו.
"בימים הראשונים", הוא סיפר, "הייתי מוכה הלם, חלש, פצוע, מדוכא. ואז חשבתי: הסינים מנסים להפחיד אותנו, לשבור את רוחנו, לפצל את אחדותנו. אם אשבר, ישיגו את מבוקשם. הם אומרים שהבודהיזם הוא אופיום להמונים, שאינו אלא קובץ של אמונות תפלות, ושצרותינו בטיבט נגרמו על ידי האצילים ומעמד הלאמות [הכהונה הטיבטית]. ואילו הבודהיזם מלמד שמקור הסבל אינו בעולם החיצוני כי אם ברוח. עתה הזמן לבחון את התורה ולראות אם יש בה אמת. אם הבודהיזם לא יעזור לי לעמוד בייסורי, הרי אין בו ממש.
"הבודהיזם מלמד שהסבל האנושי נובע מן הניסיון הכושל להסב לעצמי אושר על ידי היצמדות לצורכי עצמי, מהצורך לספק את תשוקותי, מהאיבה כלפי מי שנראה לי כמסכן את אושרי ומהפגיעה בו. הפגיעה בזולת היא מניה וביה פגיעה בי עצמי. ההשתחררות מן הסבל תושג אם אפנה את תשומת הלב מעצמי אל הזולת, אפתח כלפיו חמלה ואמנע מלהזיק לו.
"אמרתי לעצמי: הסבל שלי קטן בהשוואה לסבל הכללי של הטיבטים, כטיפה בים. רבים נרצחו, רבים איבדו בני משפחה, רכוש ומעמד. אני צעיר, חסון, זכיתי לחינוך טוב יותר, אני יכול ליטול עלי את ייסוריהם ולהעביר אליהם את מעט הטוב שיש בי. אם אקבל עלי את הסבל, אטהר בכך גם את תוצאות המעשים השליליים שעשיתי בחיים קודמים [תפיסת הקארמה]. אין הזדמנות טובה מזו".
השנאה היא רעל לשונא
טנזין הצעיר התחיל לבלות שעות רבות ביום במדיטציה הקרויה "קבלה ונתינה" ("טון לנג"), כפי שעשה לפני כן במנזר. הוא מצא שהמדיטציה הקלה עליו: דעתו הוסחה מייסוריו, הוא הרגיש שהוא עושה דבר חשוב למען בני משפחתו ובני עמו, ושהבודהא, התורה והעדה הבודהיסטית כולה – "שלושת היהלומים" – תומכים במעשיו אלה ושמחים בהם. הוא הרגיש שפעולותיו מטהרות אותו מליקויי עבר. עתה יכול היה להתבונן בחיילים הסינים, לחשוב עליהם ולבחון את השנאה שבו.
"למדתי שהשנאה היא רעל לשונא ושמוטב להפוך אותה לחמלה", המשיך
 |
שיעור דת במקדש טיבטי בדהרמסאלה. הבודהא, התורה והעדה הבודהיסטית כולה הם "שלושת היהלומים", נשק במאבק נגד "שלושת הרעלים": בערות, חמדנות ושנאה | צילום: יעל שורץ |
וסיפר. "האומנם החיילים הללו פועלים מתוך רשעות, האומנם הם נטולי אנושיות? לא בהכרח. ייתכן שכל אחד מהם אנושי ביותר כלפי משפחתו. הם בלתי אנושיים כלפינו, כי הם סבורים שאין אנו בני אנוש. הם טועים לחשוב שמעשיהם יביאו אותם לאושר שהובטח להם, שהצדק איתם. הם הולכו שולל על ידי מנהיגים עיוורים. הם אינם יודעים שמעשיהם יסבו להם סבל בל ישוער בגלגולי החיים הבאים. הם לא זכו להכיר את התורה ולהבין את המשמעות הנוראה של שימוש באלימות. מה שמניע אותם זה הבערות, החמדנות והשנאה, אלה 'שלושת הרעלים'. הם ראויים לחמלה ולא לשנאה".
טנזין התחיל לאמן את עצמו בראייה זו. הדבר לא היה קל, אבל משהופיעה החמלה ופחתה השנאה, יכול היה להתבונן בראייה כואבת פחות. הוא דימה שבגלגולי חיים קודמים היה הוא עצמו רשע שהזיק לזולתו, שמעשים אלו פגמו ברוחו שלו ושהתוצאה הבלתי נמנעת היא הסבל הנוכחי. הוא בנה סדר יום ובו שעות ארוכות של מדיטציה, בצד פעילות גופנית ככל שהתאפשר לו בתא.
מקץ 20 שנה השתחרר. הוא הגיע להודו, התקבל על ידי קהילת הגולים שמרכזה בדהרמסאלה ומונה לתפקיד בכיר. שלחו אותו להרצות בארצות־הברית. "כשהגעתי לניו־יורק", סיפר לנו, "החלטתי לא להתגורר במלון. שכרתי חדר בביתה של משפחה סינית בצ'יינה טאון. רציתי להכיר את הסינים כבני אדם, עם ילדיהם, בחיי היומיום. הביקור הזה סילק את שארית השנאה שנשארה בי".
ישראל כמודל לחיקוי
טנזין לא היה בודהיסט־של־סלון ולא איש יחסי ציבור המשווק את ייסוריו. החמלה, שינוי הרוח, ההימנעות מאלימות, "ההשתחררות מכבלי האני" – כל אלה היו לו, כמו למיליוני טיבטים, לעקרונות חיים. לראשונה ראינו במו עינינו את הבודהיזם כאורח חיים, לא רק כתורה מופשטת. הרוח הזו ריתקה אותנו. בעשרות הפגישות שהיו לנו עם טיבטים ראינו אותה שוב ושוב; אבל לא אצל כולם.
היו צעירים, חברי "קונגרס הנוער הטיבטי" – ארגון שהוא ספק תנועת נוער ספק מפלגה פוליטית – שחשבו כי תורת אי־האלימות של הדלאי לאמה פשטה את הרגל, וכי הסינים מבינים רק את שפת האלימות. "אתם הקמתם את
 |
נוף באיזור דברמסאלה. רוב הגולים נמלטו מטיבט עם הדלאי לאמה בחורף 1959, במסע רגלי מפרך ובקור עז במעברי ההימלאיה | צילום: ליסה קרמר |
המדינה שלכם בכוח", אמר לנו מזכיר הארגון. "כשבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה, הוא ידע שבו בלילה יפלשו צבאות ערב. אילו נקט אי־אלימות, לא הייתם שלושתכם יושבים עימי היום".
הוא הכיר היטב את ההיסטוריה של מדינת ישראל. בעבר, כשהיה מורה, תירגמו הוא וחבריו קטעים מ"אקסודוס" לטיבטית והפכו אותם לקריאת חובה בבתי הספר הטיבטיים. "ישראל היא לנו מופת של אומה שהחליטה ליטול את גורלה בידיה ולחזור לארצה אחרי גלות ארוכה. גורלכם כגורלנו ואנו מנסים ללמוד מכם".
לפני שנתיים פגשנו בו שוב. לא עוד מנהיג צעיר ומיליטנטי, כי אם בעל חנות מבוגר שפרש, מאוכזב, מפעילות ציבורית. עתה סיפר, שבשנות השבעים היה לוחם בקבוצה טיבטית שניהלה מאבק צבאי נגד הסינים, בתמיכת נפאל וארצות־הברית, מתוך מחוז מוסטנג שבנפאל. המאבק נפסק כשהפסיקו הנפאלים לתמוך בו; "אבל גם מחמת מאבקים פנימיים ומנהיגות גרועה", הוסיף במרירות. "מאבק צבאי אינו עניין לחובבים".
פגישה עם נזירים לוחמניים
עמדה לוחמנית מצאנו גם אצל צעירים שנמלטו מטיבט זמן קצר קודם לכן ושהו במעין מרכז קליטה, שבו השלימו את החינוך הדל שקיבלו תחת הכיבוש הסיני בטיבט. חלקם סבר שצריך לאחוז בנשק ולהתמרד. הם לא החשיבו ביותר את אי־האלימות. היו בהם כאלה שלא החשיבו ביותר גם את הבודהיזם; אך לא היה בהם אחד שלא החשיב את הדלאי לאמה.
חזרנו למזכירו של המנהיג. הוא קבע לנו מועד לראיון ואז נפנה לשאול על אודותינו. הוא היה סקרן לגבי הרקע הצבאי שלנו. כשסיפרנו לו שאחד מאיתנו היה מפקד ביחידה קרבית, ביקש ממנו: "ברצוני שתפגוש נזירים צעירים שלנו. הם תומכים בקו אלים יותר כלפי הסינים. אתה קרוב לבודהיזם והיית לוחם. הם ישמעו לך יותר מאשר למי שלא היה לוחם".
פגשנו איפוא כ־50 נזירים צעירים. הם ידעו לא מעט על ההיסטוריה של מדינת ישראל והיו סקרנים. סיפרנו להם שאכן, בלא הכוח הצבאי לא היתה קמה
 |
הלוויתו של טופטן נאגודפ, ששרף עצמו למוות באפריל 1998, במחאה על הכיבוש הסיני בטיבט. מרי אזרחי אקטיבי, אבל ללא אלימות | צילום: אמיר ויינברג |
המדינה, אולם אלמלא הוקמו בו־בזמן גם חברה, מוסדות כלכלה, חינוך ותרבות – "כשם שאתם עושים כאן" – לא יכול היה הכוח הצבאי להצליח. סיפרנו להם על המרד הגדול נגד הרומאים, על הקנאים שסברו שיוכלו לנצח בכוח הנשק את האימפריה הרומית ועל האסון שהדבר המיט. סיפרנו על יוחנן בן זכאי, שנמלט עם תלמידיו מירושלים הבוערת אל יבנה כדי להציל את המורשת. הם התלחשו ביניהם, משווים את הסיפור לסיפורו של הדלאי לאמה.
שנים מספר לאחר מכן ביקר בארץ ראש המנזר הזה. בטיולו איתנו הוא התעניין מאוד בענייני חקלאות וצבא. שאלנו אותו כיצד מתיישב הדבר עם היותו מורה בודהיסטי, שהחמלה היא הערך העליון במשנתו. הוא צחק ואמר: "אני ממחוז קאם במזרח טיבט, משבט הקאמפה. אנחנו בודהיסטים, אבל גם איכרים, לוחמים וציידים. כל גבר אצלנו חוגר חרב, ולפני הכיבוש רבים נשאו גם רובה. כשהגעתי לגיל שמונה, הוביל אותי דודי האהוב למנזר; משפחתי הועידה אותי לנזירות, וגם אני רציתי בזאת. סמוך למנזר אמר לי דודי: המנזר הוא ייעודך ושם תתפתח בצורה הנעלה ביותר. אבל אם בבוא היום תחליט לפרוש ממנו ולחזור להיות קאמפה, תקבל ממני את הרובה ואת החרב".
גישה אחרת לאי־האלימות היתה לראש הממשלה הגולה: "מאבק ברוחו של המהטמה גנדהי, רוח אהימסה (Ahimsa), אינו מחאות מנומסות מפי דוברים במקלט בטוח, כי אם מרי אזרחי אקטיבי, גם אם ללא אלימות, של אנשים המוכנים להקריב הכל, אפילו את חייהם. למשל, אני סבור שעלינו לצעוד ברגלינו לגבול טיבט ולהיכנס אליה באלפינו. יש לצפות לכך שהסינים יירו בנו ואלפים ימותו. צעד כזה יוכל להיעשות רק על ידי אנשים שהכשירו את רוחם ומבינים את משמעות מעשיהם לעומק. אין זה עניין לחמומי מוח שטחיים". מי יודע, אולי הנזירים הצעירים ששבתו רעב השנה בדלהי, ושאחד מהם שרף את עצמו למוות, היו הראשונים בתנועה זו של אהימסה.
אי־אלימות במגרש הכדורסל
ביקרנו בכפר הילדים הטיבטי. בפנימייה, המזכירה את מוסדות עליית הנוער שלנו בראשיתם, גדלים ילדים בני שישה חודשים עד 18 שנים, רובם יתומים או פליטים שהוברחו מטיבט כדי להתחנך לפי המסורת. המנהל, בוגר הפנימייה בעצמו, סיפר כיצד ירו הסינים בהוריו לנגד עיניו, כשניסתה המשפחה לחצות את הגבול לנפאל. התגרינו בו ושאלנו: "האם ייתכן כי אי־האלימות אינה אלא סיסמה פוליטית בפי מנהיגיכם, הרי האלימות היא בטבע האדם?" הוא צחק בקול, כפי שצוחקים רוב הטיבטים, והזמין אותנו למגרש כדורסל בלב הכפר. עשרות רבות של נערים ונערות שיחקו בכמה כדורים. "יש כאן גדולים וקטנים, חלשים וחזקים, בנות ובנים", אמר. "האם אתם רואים מריבות? דחיפות? האם אתם שומעים צעקות?". הוא צדק: לא היו. "חמלה ואי־אלימות" אמר, והוסיף: "אל תטעו ואל תראו אותנו באור רומנטי מדי. גם אצלנו יש ליקויים, לא כל אחד הוא בודהיסטווה, יש מעשי עוול ושחיתות. אבל אצל רבים מאיתנו הבודהיזם הוא אורח חיים ולא רק קובץ סיסמאות".
הוא צדק, כמובן. לא הכל נטול ליקויים. בתחילת העשור, כאשר הכיר בית הנבחרים האמריקאי בנוכחות הסינית בטיבט ככיבוש המנוגד לחוק הבינלאומי, הוא הקציב אלף אשרות למהגרים טיבטים, כמחווה הומניטרית. הממשלה הגולה העניקה כמאה מהן לפקידיה. התוצאה: משרתי ציבור צעירים ומוכשרים ביותר עברו לארצות־הברית, ניתקו מן הממשל המקומי, העבירו את משפחותיהם ואבדו לקהילה הגולה; דוגמה לקוצר רואי של קהילה שמנסה בתוך דור אחד לדלג מסדרי חברה פיאודליים לסדרים מודרניים של מינהל ושלטון, שהיו זרים לה בטיבט הישנה, הנעולה בפני העולם.
רוח הפיוס של הוד קדושתו
הראיון עם הדלאי לאמה התקיים לבסוף. הוד קדושתו (His Holiness), כפי שהוא מכונה בפי כל, היה חביב ביותר, סקרן, חם. הוא הכיר היטב את המציאות הפוליטית בישראל. שוחחנו עימו על השאלה האם משנת אי־האלימות היא בת יישום באזורנו. נקטנו את עמדתם של הקיצוניים: "הרי אין לסמוך על האויבים, מלתם אינה מלה, הם רוצים להשמיד אותנו, הסכם לא יהיה שווה את
 |
קהל ממתינים לדלאי לאמה. על צווראם צעיף הקָטָה המסורתי. קשה שלא להתרשם מדבקותם העצומה של הטיבטים במנהיגם
צילום: אמנון אבישי |
הנייר שעליו ייחתם".
הוא לא ענה ישירות לטענות. הוא שאל, ועל כל שאלה נוספת שלנו ענה באותה שאלה עצמה: "וגם אם הצדק איתכם, מה יהיה עליכם בעוד 50 שנה, כאשר היהודים בעולם יצמצמו את תמיכתם בכם, לעולם הערבי יהיה נשק גרעיני והמציאות היחידה שתכירו אתם ובניכם ונכדיכם תהיה פרי אלימות בת 150 שנה? מה תעשו אז? האם מצבכם יהיה טוב יותר?".
אי־אפשר היה להתווכח עם עמדה שאינה מנסה לשכנע, שאינה עונה כי אם שואלת. אפילו בראיון טלוויזיוני השתמש המנהיג בגישה בלתי לוחמנית.
בביקור מאוחר יותר, ב־1996, נוכחנו שוב עד כמה ספוגה מנהיגותו של הדלאי לאמה באורח החיים הבודהיסטי. צעירים טיבטים הרגו צעיר הודי בתגרת שיכורים. בתגובה, ערכו כמה הודים פוגרום־של־גמול בשכונה הטיבטית בדהרמסאלה. הטיבטים נמנעו מלהשיב וכך נמנעה התנגשות חמורה, אולם הקולות ההודיים שדרשו להחריף את האלימות הלכו וגברו. מן הסתם, תרמה לכך קנאת שכנים על ההצלחה הכלכלית הטיבטית ועל כך שהעיר הקטנה הפכה למוקד עלייה לרגל של מערביים רבים.
הדלאי לאמה ערך מסיבת עיתונאים ובה הכריז: "אנו מצטערים על אובדן חיי אדם. אנו, הטיבטים, גרמנו לאסון הזה. באנו, אלפים רבים, לעיר קטנה, והתבלטנו בה יתר על המידה. מריבת השכנים היתה בלתי נמנעת. בעיר גדולה יותר היינו נעלמים מן העין וסכסוך מעין זה לא היה מתרחש. על כן החלטנו שעלינו לצאת מדהרמסאלה ולעבור לעיר גדולה, אולי לדלהי, וכך יימנעו התנגשויות כאלה בעתיד". לשכתו הוצפה גל מחאות ובקשות מכל שכבות הציבור ההודי, שיחזור בו מכוונתו. הטיבטים נשארו בעיר, הסכסוך חוסל, אגודה מכובדת לידידות בין הטיבטים לבין ההודים הוקמה, וכל זאת ללא אלימות נגדית וללא הטלת דופי באיש.
כאשר מת מנהיג סין, דנג, שהיה אדריכל הכיבוש הסיני בטיבט, כתב עליו הדלאי לאמה ברוח מפתיעה של פיוס: "סין איבדה מנהיג גדול, ששאף לקדם את מטרותיה ופעל כמיטב הבנתו לטובתה. הוא עשה מעשים גדולים וגם טעויות רבות. טעויותיו לא נבעו מרוע, כי אם מאידיאולוגיה נוקשה שהתעלמה מצדדים חשובים בחיי אנוש".
הדילמה של הדלאי לאמה
בתום שהייתנו בדהרמסאלה (שהובילה אותנו למחויבות רבת שנים בעמותת יטי"ב), נסענו צפונה, ללדאק. לא הרחק מן הגבול הטיבטי ראינו אוהלי נוודים. היו אלה נוודים טיבטים, החיים באוהלי צמר ורועים את צאנם, ללא טכנולוגיה מודרנית, ללא מערכת חינוך, ללא אמצעים, ללא תקשורת, ללא מבקרים כמעט, בתנאים דלים מאוד. תוך כדי שתיית תה החמאה הטיבטי, שאלנו את אבי המשפחה מאין באו. הם נמלטו מטיבט לפני כעשר שנים.
איך המצב כאן לעומת המצב שם? שאלנו.
"טוב יותר. יש חופש, אין רדיפות, אפשר לחיות".
ומהו חלומך הגדול ביותר? שאלנו, מצפים לשמוע משאלות בתחום הכלכלה, הבריאות, המשפחה.
"חלומי הגדול ביותר הוא לחזור לטיבט החופשית ולנדוד בה", ענה בגאווה והחווה קידה לתמונתו של הדלאי לאמה, שהיתה מונחת בין התמונות של
 |
הבאת מים למתפללים במקדש הדלאי לאמה, דהרמסלה | צילום: הראל אילת |
בודהא על גבי המזבח המשפחתי.
תשע שנים אחר כך אפשר להתבונן באור מפוכח יותר בדילמה הקשה שבה נתונים הטיבטים והדלאי לאמה בראשם. המתינות לא הביאה עד עתה להתקדמות משמעותית בשיחות בינם לבין הסינים. זאת ועוד, המצב בטיבט עצמה הולך ומחמיר; טיבט כישות תרבותית ולאומית הולכת והופכת לחלום רחוק אל מול התהליך ההופך את הארץ לסינית במובהק.
ומכאן גם דילמה נוספת של הדלאי לאמה: הוא נחשב למופע האנושי של הבודהא של החמלה. בודהיות בדרגה הנעלה ביותר אינה עושה הבחנות. היא שוויונית ושוות נפש למושגים של אתניות ולאום, להבדלים של דת וגזע ולאידיאולוגיות פוליטיות. המנהיגים הגדולים ביותר של העולם הבודהיסטי פרשו ברובם אל עולמם הרוחני ועסקו בפרקטיקה שאין לה דבר עם לאומיות. במובן מסוים, לאומיות והגדרה עצמית לאומית עומדות בסתירה עמוקה לבודהיזם בראייתו האוניברסלית. הדלאי לאמה נעשה, בכוח הנסיבות, למוביל התנועה הלאומית הטיבטית בגולה, וככזה מצפים ממנו ש"יקדם" משהו בתחום המדיני־פוליטי. אבל הוא אינו כזה, לא באישיותו ולא באמונתו. הבודהא של החמלה עלי אדמות לא נועד להיות מנהיג פוליטי.
ואולי רוחנו קצרת רואי, והמנהיגות הפוליטית האמיתית של העולם שיבוא תבוא מעולמם של הבודהות של החמלה, ויבוא שלום של אמת על העולם.
