"חכה לטרמפ מג'יקונדו (Jyekundo, בסינית Yushu) לננגצי'אן (Nangxian) ורד לאחר ארבע שעות בצומת המוקף בצוקי סלעים הנחצים על ידי נהר. משם צעד מערבה במשעול צר במשך חצי שעה עד שתגיע לאוהל נוודים – שם ייתנו לך סוס. המנזר שלי נמצא במרחק חמש־שש שעות רכיבה. הנוודים בעמק יוכלו לכוון אותך. אני מצייד אותך בשני מכתבים: אחד לאב המנזר והשני לאבא שלי. אני לא בטוח שתוכלו לפגוש באבי, אבל אולי תוכלו לראות את כף ידו".
אלה היו ההוראות של רינפוצ'ה, נזיר בודהיסטי וחבר טוב, שנמלט מטיבט להודו בשנה שעברה. משמעות המלה "רינפוצ'ה" בטיבטית היא "היקר" והיא ניתנת בעיקר ללאמות (מורים) בדרגות גבוהות. חברי הרינפוצ'ה הוא "טולקו" — לאמה שמתגלגל מחיים אחד לחיים הבאים, נולד מחדש כתינוק ומזוהה כהמשכו של הלאמה שנפטר לפני שנים אחדות.
רינפוצ'ה, חברי, הוא בן 30. אביו הוא בן 16. לא, זו לא טעות דפוס: אביו של רינפוצ'ה בחייו הקודמים היה אכן אביו הביולוגי של חברי והטולקו הגבוה ביותר באזור. הוא בילה 25 שנה במדיטציה במערה בהרים הגבוהים והמושלגים ואחרי שסיים פרק חיים זה, נשא אשה ונולדו לו שלושה ילדים. הראשון בהם, חברי הרינפוצ'ה, הוכר גם הוא כגלגול של לאמה חשוב ונשלח למנזר שאליו השתייך אביו.
אביו הביולוגי מת כשרינפוצ'ה היה בן 13 וגלגולו החדש נמצא שנים אחדות לאחר מכן. הפגישה הראשונה בין רינפוצ'ה לאביו, בגופו החדש כילד בן חמש, נערכה זמן קצר לאחר מציאתו. בפגישתם הראשונה עזב הילד את יד מלוו כשהבחין בבנו מחייו הקודמים ורץ בשמחה לעברו. הוא קרא לרינפוצ'ה בשמו הפרטי, כקריאת אב לבנו, ושמחה והתרגשות עצומות אחזו בכל.
השניים חזרו יחדיו למנזר, והילד סירב לישון בכל מקום מלבד חדרו של בנו. "הוא אינו קרוב משפחה שלי בחייו הנוכחיים. הוא קטן ממני ב־13 שנה, ואף על פי כן אין לי ספק שהוא אבא שלי. הוא יודע עלי דברים שאף אחד אחר לא יודע. ואני אוהב אותו לא רק בגלל שהוא אבא שלי, אלא בעיקר כי הוא הטולקו הגדול של המנזר שלנו והוא גם המורה שלי".
כששמעתי את סיפוריו של רינפוצ'ה על אביו והיחסים ביניהם שנמשכים מחיים לחיים, החלטתי לבקר בטיבט ולנסות לפגוש את אביו הצעיר של חברי. השמועה על מסענו עברה מפה לפה אצל חברי ומכירי בקהילת הפליטים הטיבטים בהודו וכעבור שבועות אחדים התחוור לי שהביקור המתוכנן בטיבט יהיה מסע לאיתור קרובים ומשפחות שנותקו על ידי הכובש הסיני שביתר את טיבט לפני יותר מחמישים שנה. בתרמילי הקטן נאגרו מכתבים ותמונות שיועדו להורים, לאחים ולאחיות, לחברי ילדות ולחברים במנזר.
לפני יותר מחמישים שנה נכבשה טיבט על ידי סין ובותרה לשישה מחוזות, כאשר הגדול מביניהם נקרא Tibet Autonomous Region—TAR. שאר המחוזות סופחו למחוזות סיניים אחרים. הכיבוש גבה את מחיר חייהם של כחמישית מהאומה הטיבטית, הרס מנזרים בני מאות ואלפי שנים, פגע בתרבות ובדת, חמס את האוצרות הטבעיים של טיבט והפר את האיזון האקולוגי המיוחד של הרמה הטיבטית.
השלטון הסיני מצר את חיי היומיום של הטיבטים. זרם הפליטים היוצאים מטיבט כולל ילדים הנשלחים על ידי משפחותיהם לקבל חינוך טיבטי בהודו, מה שנמנע מהם בטיבט, אסירים פוליטים לשעבר או מתנגדי משטר הנמלטים מאימי המשטרה ועולי רגל שמסכנים את נפשם במסע להודו כדי לזכות ולראות את מנהיגם הרוחני הגולה – הדלאי לאמה.
הביקור בטיבט חשף בפנינו רבדים מרגשים ועצובים של החברה הטיבטית. התארחנו אצל משפחות בעיירות נידחות, בכפרים ציוריים, אצל נוודים בשטחי מרעה רחבים. המפגשים היו תמיד משמחים ועצובים כאחד. הביקור שלי וסיפורי על חברי בהודו כמו החזיר אותם הביתה לזמן קצר; אך גם חידד את הגעגועים והשאיפה לחופש.
 |
סוסים מובילים חיטה שממנה יופק צמבה – קמח. הכיבוש הסיני הרג באוכלוסייה הטיבטית, הרס מנזרים עתיקים, חמס את אוצרות הטבע של המדינה ופגם באיזון האקולוגי של הרמה הטיבטית |
אוויר של חופש
את שמבה פגשתי בדהרמסלה (Dharmsala) שבהודו. הוא בן למשפחת נוודים מאמדו (Amdo) שבמזרח טיבט. שמבה ברח להודו כשהיה בן 19, "לנשום אוויר של חופש, לראות את הוד קדושתו הדלאי לאמה ולפעול לעצמאות טיבט". טרם נסיעתי, פנה אלי שמבה: "לא שמעתי ממשפחתי יותר מ־12 שנה. אבי ואמי הם נוודים והאוהל שלהם נמצא באזור מאצ'ו (Machu). אהיה אסיר תודה אם תוכל למצוא אותם". הדרך למאצ'ו מתפתלת כנחש בגובה ממוצע של כ־4,000 מטר, הרים מושלגים באופק הרחוק תוחמים את שטחי הנוודים המנוקדים באוהלים, בתי בוץ, עדרי יאקים וכבשים. שמש של יוני ממיסה את שאריות השלגים, ורק סופות שלג וקרח בודדות מכסות מחדש את מרבדי העשב והפרחים שהחלו לפרוח.
כשהגענו למאצ'ו, שאלנו על אחד המנזרים בסביבה. מישהו נרתם לעזרתנו ועזר לנו למצוא טרמפ לעיירה קטנה במרחק של חמש שעות נסיעה. שטחי המרעה הנפרשים מהעיירה נושקים לנהר הצהוב שמקורותיו בטיבט. היא מורכבת מרחוב אחד ובתים שמשתרעים משני צדיו. על גבעה קטנה, מאחורי העיירה, נצצו בשמש כמה ממבני המנזר.
במנזר פגשנו את טאשי, אחיו של שמבה, שהתרגש כשנודע לו שבאנו בשליחות אחיו. כעבור זמן קצר נפוצה השמועה ובני משפחה נוספים באו למנזר. שהינו במקום כמה ימים עד שטאשי וחבריו ארגנו לנו את הציוד והאוכל הדרוש לשהייה עם משפחתו.
יצאנו למאהל של משפחתו של שמבה ישובים על אופנועים הנהוגים בידי חבריו הנזירים של טאשי. במהלך השעות שנסענו חצינו נהרות ושטחי מרעה, ניווטנו בין עדרים של יאקים וכבשים ונמלטנו משיני כלבי הרועים הטיבטיים האימתניים שדלקו אחרינו. על כרי המרעה האינסופיים נפרש לפנינו חלק מהקיום המחזורי של הנוודים שהיאק עומד במרכזו: הוא משמש כבהמת משא, חלבו משמש לשתייה, חמאה וגבינה, בשרו משמש למאכל, שיערותיו משמשות לטוויית אריגים, עורו לתפירת שקים, זנבו כמטאטא, קרניו לעיטור וגלליו הם האמצעי היחידי כמעט לבעירה שחומה הוא עצום. היאק ניזון מהעשב הצומח על כרי הדשא וכתמורה משביחים גלליו את הקרקע. אכן, בהמה אקולוגית.
כשהגענו לשטחה של המשפחה גילינו בית בוץ קטן הצמוד למכלאת יאקים המגודרת בגדר בוץ וגללי יאקים. הבית היה חפור כחצי מטר בתוך האדמה וכמטר ושבעים מעל. בתוכו הוא מחולק לחדר אחסון קטן וחדר נוסף שבמרכזו התנור שמוזן בגללי יאקים יבשים לבערה, ומסביבו מרוכזות פרוות כבשים לישיבה ולשינה. דצ'ן וינגצ'ן, אמו ואחותו של שמבה, יצאו אלינו מופתעות. אביו של שמבה נפטר לפני שלוש שנים ממחלה פתאומית, ושמבה לא ידע זאת.
שהינו עם משפחתו של שמבה כשבוע. קמנו יום־יום לשגרת הנוודים: חליבת בוקר של נקבות היאק ואחר יציאה למרעה וחביצת החלב לחמאה ולגבינה ואיסוף העדר בערב. בין לבין יצאנו לבקר את קרוביו של שמבה הגרים באוהלים בעמקים שמסביב.
ברוב חלקי טיבט הנוודים עדיין לובשים את הבגדים המסורתיים, אוכלים את אותו אוכל כלפני מאות ואלפי שנים, שרים ומספרים את הסיפורים והשירים ששמעו מהוריהם ורועים את עדריהם על אדמות אבותיהם. אך לא הכל נשאר כשהיה. בעקבות הכיבוש הסיני עוברים הנוודים לאמצעים מודרניים כמו שימוש באנרגיה סולרית לתאורה באוהל. משפחות רבות מחזיקות אופנועים בנוסף לסוסים, רוב הגברים אימצו מנהגים סיניים כמו התמכרות לעישון סיגריות ושתיית אלכוהול מרובה והפיקוח הסיני האכזרי על הילודה בטיבט גורם לכך שחלק מהמשפחות אינן רשאיות להוליד ילדים כבעבר. כתוצאה מכך משתנה חלוקת הנטל: לא כל המשפחות יכולות לשלוח חלק מהילדים למנזר ‐- לעתים אין מספיק ילדים שיעזרו בעבודות המאהל וברעיית העדרים.
עזבנו את מאהל המשפחה בחזרה לעיירה רכובים על סוסים כשבתרמילנו מכתבים ותמונות. כשחזרנו להודו, ישב שמבה ימים שלמים עם המכתבים והתמונות. "זאת המשפחה שלי ואני מתגעגע אליה. לא ידעתי אפילו שאבי נפטר ולא יכולתי להתפלל ללידה מחדש טובה בשבילו. כשאני מסתכל בתמונות אני מזהה רק את אמי ואחד מאחי. כולם גדלו והשתנו, נולדו להם ילדים שאני לא מכיר ורובם נראים לי זרים — מחיים אחרים שהיו לי פעם".
 |
ילדי נוודים טיבטים באזור טנגצ'ן. ברוב חלקי טיבט הנוודים לובשים את הבגדים המסורתיים, אוכלים את אותו אוכל כלפני מאות ואלפי שנים, שרים ומספרים את השירים והסיפורים ששמעו מהוריהם ורועים את עדריהם על אדמות אבותיהם |
דלתות הבית ודלתות הלב
חברי ניימה נולד למשפחת חקלאים בכפר קטן במחוז קנזי (Kanzi, בסינית Kardze) שבמזרח טיבט. כשהיה בן ארבע, הגיעו שוטרים סינים לחפש רכוש שהוסתר על ידי הוריו בימי המהפכה התרבותית. במהלך החיפוש רצחו השוטרים במכות את הוריו ודודתו. הילדים הושלכו לרחוב וביתם ורכושם הוחרמו. אחותו הגדולה, שהיתה בת 19 באותם ימים, הפכה לאם המשפחה ואחיו בן ה־17 לאב. ניימה ואחד מאחיו הבוגרים אומצו על ידי אחד המנזרים שהחלו לפעול לאחר המהפכה התרבותית. אחותו הצטרפה למנזר נשים. ניימה ואחיו נמלטו מטיבט להודו לפני 14 שנה ומאז הם חיים במנזרים בדרום הודו.
כשהגענו לכפרו של ניימה, חיפשנו את בית אחותו. ילדי הכפר הובילו אותנו למבנה קטן שכלל שלושה קירות בוץ ויריעת פלסטיק. בתוך המבנה שחולק על ידי יריעות פלסטיק לשלושה חדרים קטנים גרים האחות דולקר, בעלה ושלוש בנותיהם והאחות הנזירה רינצ'ן. פגשנו אותם מחוץ למבנה, עוסקים כולם בבניית בית חדש שנראה כשאר בתי הכפר. כשנודע להם שבאנו בשליחות אחיהם שבהודו, נפתחו בפנינו דלתות הבית ודלתות הלב. התמונות של ניימה ואחיו עברו מיד ליד ומכתביהם נקראו שוב ושוב.
במהלך שהותנו בבית המשפחה סיפרו האחיות על תלאותיהן. דולקר סיפרה לנו איך כשאחיה הקטנים רעבו ללחם היא בישלה להם מרק מחגורת העור שלה ועל שכניהם שפחדו להושיט להם עזרה מאימת הלשנה למשטרה. דולקר התחתנה רק לאחר שלכל אחיה הקטנים היתה קורת גג מעל לראשם.
למחרת נסענו כולנו לעיר הקרובה כדי לטלפן לניימה. כשהצלחתי לאתר אותו, מסרתי את שפופרת הטלפון לדולקר. השפופרת הוחזקה במשך דקות ארוכות אך גרונן של שתי האחיות נחנק מדמעות ושני הצדדים בילו זמן רב בבכי ובצחוק ללא מלים. השיחה הסתיימה בבקשתה של דולקר לאחיה: "אל תחזור. מסוכן לך פה. הדבר החשוב ביותר לנו הוא הלימודים שלכם במנזר. אנחנו ניפגש כשהשמש תזרח מעל טיבט והלילה הארוך ייגמר". כששאלתי אותה לפשר הדברים אמרה לי דולקר שמסוכן להזכיר את שמו המפורש של הדלאי לאמה בטלפון. "אך כל הטיבטים יודעים שכשהוא יחזור לטיבט, תחזור גם השמש לחיינו".
בדרך חזרה לכפר חלפנו על פני הבית שהיה בית הוריהן. רינצ'ן פרצה בבכי. היא סיפרה שבכל פעם שהיא עוברת שם היא נזכרת איך ראתה את הוריה מוכים למוות, לכן היא משתדלת תמיד לעקוף את המקום. ואז היא ניגבה את דמעותיה ואמרה: "אבל עברו יותר מעשרים שנה מאז. היום, שנים אחרי שהסינים לקחו לנו את ההורים, הבית והנעורים, אנחנו בונים את ביתנו מחדש והוא יהיה הבית הכי גדול בכפר. הדאלאי למה עוד יחזור לטיבט, ניימה ודורג'ה יחזרו איתו ונוכל לאחות את שברי חיינו".
התמונה האסורה
כשעזבנו את קנזי, תפסנו טרמפ למניגנגו (Maniganggo) בדרך שמעבריה צוקי גרניט גבוהים ומושלגים. מדי כמה שעות הופיעו כפרים לאורך הנהר הגועש. ירדנו באחד מהם. מצאנו נקודה מושלמת לאוהל, ליד הנהר, עם נוף מרהיב מסביב. לאחר שנטענו את אוהלינו הגיעה רוח ו"שיטחה" את האוהל שלנו. אחרי כחצי שעה הופיעו שני מקומיים — דורג'ה, טיבטי כבן ארבעים, וחברו הנזיר. הם הפצירו בנו ללון בביתם, ואנו נענו בין חשד וספק בכוונתם ובין ההכרה שמזג האוויר הקר והרוח החזקה יהפכו את הלילה לסיוט. נשארנו בביתו של דורג'ה ארבעה ימים.
ביתו, כבתי רוב הטיבטים הכפריים במזרח טיבט, בנוי משתי קומות. בקומת הקרקע נמצאות החיות: הסוסים, היאקים והכבשים, והקומה השנייה, אליה מובילות מדרגות עץ מאמצע האורווה, היא קומת המגורים. ברוב הבתים החדר המעוצב ביותר הוא חדר התפילה, המכיל את ספרי הקודש הבודהיסטיים, תמונות של מורים גדולים, פסלים וכס מיוחד השמור ללאמה, במקרה שיבוא לבקר. ברוב הבתים באזור מונחת תמונה גדולה של הדלאי לאמה על הכס. הצגת התמונה אסורה על פי החוק הסיני אך במזרח טיבט החוק לא נאכף בקפידה. ב־TAR, לעומת זאת, אנשים נאסרים או נקנסים בחומרה אם יש בביתם תמונה כזו.
אשתו של דורג'ה היתה ילדה כשהסינים הגיעו לארצה. היא הופרדה ממשפחתה ונשלחה לחינוך מחדש בתוך סין וקיבלה הכשרה ברפואה סינית ומערבית. כעבור שנים הורשתה לחזור לארצה ומאז היא מטפלת באנשי הסביבה. כרוב הטיבטים שחונכו תחת מערכת החינוך הסינית, היא אינה יודעת לקרוא ולכתוב טיבטית אך יודעת סינית. את רוב זמנה הפנוי היא מעבירה בצפייה באופרות סבון סיניות בזמן סיבוב גלגל התפילה הטיבטי שבידה.
דורג'ה מגדל שעורה, אחד המזונות העיקריים של הטיבטים. בשנים האחרונות נכרתו כשבעים אחוז מהיערות הקדומים של טיבט ונשלחו אל תוך סין, והכריתה נמשכת במקומות מסוימים עד היום. רבים מהנהרות הגדולים של דרום־מזרח אסיה מקורם בטיבט. כריתת היערות פגעה קשות באקולוגיה העדינה של טיבט ומעריכים כי חלק מהשטפונות ששטפו את דרום־מזרח אסיה בשנים האחרונות נובע מכך שעמקים והרים שהיו פעם מיוערים הם עתה שטחי הצפה ללא יכולת לעצור, לספוג ולנתב את זרימת המים.
לאחר השטפונות החליטו הסינים לשתול מחדש עצים בעמקים הללו, אך כשהועברה הפקודה לדרגים המקומיים, הכריח השלטון המקומי את החקלאים לנטוע עצים (שהם לא עצי פרי) על חלק מהאדמות שלהם. כתוצאה מכך נפגעה יכולתם של חלק מהכפריים לפרנס ולהאכיל את משפחותיהם.
בנו הראשון של דורג'ה הוא גאוות המשפחה. הוא נשלח לפני כעשר שנים להודו ללמוד באחד מהמנזרים של הדלאי לאמה. מדי כמה שנים מגיע מכתב ממנו המועבר ידנית על ידי נוסע מזדמן. המכתבים מכילים לרוב ניסוחים לקוניים על כך שהכל בסדר ובדרך כלל לא מכילים פרטים. השולחים יודעים שמכתבם יכול לסכן את הנמענים ואת הבלדרים ולכן נמנעים מלדווח על מצוקותיהם.
 |
כפר טיבטי. על הגגות מונחים לייבוש גללי יאקים, המשמשים חומר בערה ומסייעים לשמור על חום הבית |
האב, הבן והרוח הטיבטית
כשהגענו למנזרו של חברנו הרינפוצ'ה, קיבלו את פנינו עשרות נזירים. השמועה על הגעתנו הגיעה באופן מפליא לאב המנזר, טנרב. לאחר מכן הובילו אותנו למקום מושבו של הגלגול החדש של אביו של חברנו. הטולקו, בן 16 בזמן כתיבת שורות אלו, לא יכול היה לראותנו. בגיל 14 הוא נכנס לבידוד כדי לתרגל מדיטציה ויסיים את תקופת המדיטציה המסורתית של שלוש שנים, שלושה חודשים ושלושה ימים בעוד כשנה וחצי. רק המורה שלו רשאי לראותו בתקופה זו כדי לסייע לו בהתפתחותו הרוחנית ולספק לו מזון.
הבאנו לו מהודו צעיפי ברכה לבנים וכדורים שבורכו על ידי הדלאי לאמה, תמונות של בנו (חברנו הרינפוצ'ה) ועלה בודד מעץ ההארה שבבוד גאיה (Bhod Gaya) שבהודו (העץ שתחתיו הגיע בודהה ההיסטורי להארה). המורה שלו נכנס למערה ומסר לו את המנחות. כשיצא הוא אמר לנו: "עברו לצדה הימני של דלת הכניסה למערה וחפשו את הגומחה בקיר". חיכינו כדקה ליד גומחה שנחצבה בסלע ולפתע יצאה ממנה כף ידו של הטולקו ומסרה לנו צעיפי ברכה מסורתיים, שרוך לקשירה שבורך על ידיו ותמונה שלו יושב על כס ומאחוריו תמונתו מחייו הקודמים.
הטיול במזרח טיבט אינו טיול קל. מקומות רבים אינם בנויים למטייל הממוצע – לטוב ולרע. ההשחתה של הכיבוש ניכרת כמעט בכל מקום. גם מי שאינו בקיא בהיסטוריה של הכיבוש יכול לראות בבירור שהדברים בטיבט אינם כשורה. אפשר לחוש את זה באוויר. פעמים רבות חשנו שכאב האנשים נוגע בנו יותר מדי ורצינו לברוח משם. אך למטייל המערבי חשוב גם לראות מה קורה בטיבט ולספר על כך בחזרתו. וחשוב גם לתת לאנשים את התחושה שהם לא נשכחו – שיש בחוץ אנשים שאכפת להם.
בימים שבהם שהינו במנזר, שוחחנו עם טנרב על המשמעות של האמונה והביטחון במורה הרוחני. טנרב אמר שאחד מהמרכיבים החשובים ביותר בהתפתחות הרוחנית הוא היכולת לסמוך ולהאמין ללא סייגים במורה וביכולתו לכוון את התלמיד לדרך להארה. בלעדיו אין כמעט אפשרות להתפתח.
בכל המפגשים שלנו עם הטיבטים בטיבט נתקלנו באמונה בלתי מתפשרת בדאלאי למה ובדאגה לשלומו ולבטחונו האישי. הכיבוש הסיני אכן הצליח לשנות ולדכא את הסביבה החיצונית בטיבט, אך את הלב הוא לא הצליח לכבוש. מבעד לכאב והדיכוי נראה כי הסינים איבדו לפחות את הקרב הזה.
הערת המערכת: מחשש לחייהם, לחירותם ולבטחונם של המרואיינים, שובשו שמות המרואיינים בכתבה ונמנענו מלפרסם את תמונותיהם
