טארוט – המפתח הסודי והדרך המלכותית

סוד המשחק
הלילה קודר, לפני יותר מאלפיים שנה, התכנסו חרטומי מצרים במקדשו של תחוֹת, אל החכמה והמדעים. החרטומים, שהיו בקיאים בתורת הנסתר ובחכמת הכשפים, ידעו שתרבות מצרים העתיקה עומדת להיחרב וניסו לשמר את הידע שצברו, להעביר את הסודות לדורות הבאים. היו שהציעו להצפין את הידע בספרים מקודשים. אחרים טענו שכדאי להקים מבנים גדולים, שתבניתם תצפין את הידע. היו שהעדיפו ללמד את עקרונות התורה לאנשים פשוטים וישרים, שלא יבינו אמנם את משמעותם, אך יעבירו אותם כמות שהם. כל ההצעות נדחו מפני שהתבססו על דברים בני חלוף: ספרים עלולים להישרף, בניינים עלולים להיחרב וטבעם של אנשים פשוטים עלול להישחת. אז קם החכם שבחרטומים טהציע להשתמש בדבר שלנצח לא יכלה מהעולם – יצר המשחק הטבוע בבני האדם. "הידע הנסתר", אמר הכהן החכם, "יישמר בציורים ובסמלים על לוחות שיופצו בין אנשים לשעשוע והימורים, והם יעבירו אותם מדור לדור עד לעידן חדש, שבו יוכלו לפענח את פשר הסמלים ולגלות שוב את משמעותם". לוחות מצויירים אלה, ממקדשו של האל תחות, הם קלפי הטארוט, שיטת החיזוי היחידה, המבטיחה לא רק את ידיעת העתיד, אלא גם את המפתח לסודות היקום והאושר.

"לילו של תחות" לא התקיים מן הסתם מעולם. הסיפור הזה הוא מיתוס, פרי דמיונם הרומנטי של אוֹקוּלטיסטים (עוסקים בתורת הנסתר) מהמאה ה-19. מאחר שמקור הקלפים לוט בערפל הדורות, מקובלת האגדה עד היום בקרב כתות העוסקות במאגיה, באזוטריה ובמיסטיקה. הם מפרשים את השם "טארוט" (באנגלית ובצרפתית Tarot ובאיטלקית Tarocchi) במילים המצריות "טא רוס", כלומר "הדרך המלכותית". אחרים טוענים שמקור השם בחילופי אותיות המלה הלטינית ROTA, שפירושה "גלגל הזמן והמזל", ויש הקושרים את הטארוט אל הקבלה היהודית באמצעות המילה העברית "תורה".

הטארוט אפופים תעלומה. ככל הנראה, שימשו בתחילה אגודות סתרים, ורק בשלהי ימי הביניים הופצו בציבור. העדות הראשונה להופעתם באירופה מצויה בצו שפרסם הסינוד של ווסטר ב-1230, האוסר על האבירים באנגליה לשחק במשחקי הקלפים "המלך והמלכה". "ספר הציורים של השטן", השם שהעניקו אבות הכנסייה לטארוט, קשור לאופיים הבלתי מוסרי של משחקים ושעשועים בכלל, אבל ייתכן שהוא מרמז למקורם של הקלפים בדתות אחרות. מאה שנה לאחר שנאסרו על-ידי הכנסייה, הביאו הצוענים את הקלפים לאירופה כאמצעי לגילוי עתידות.

החיפוש אחר המופלא
הרצון לדעת מה צופן העתיד ריתק את תשומת ליבו של האדם מאז ימי קדם ועד ימינו. כולנו רוצים לקרוע את מסך הערפל ולכוון את מעשינו כך שנוכל להימנע מתקלות ומאסונות ולזכות בהצלחה, בעושר ובאושר. האנתרופולוג הרולד טרנר, שחקר את ההיבטים החברתיים של העיסוק בעל-טבעי, קובע, שהצורך בניחוש העתיד דרוש לפעולות אנושיות החורגות ממחזור הקיום, אלה שלא נכללו מלכתחילה במסגרת לוח הזמנים וה"הסכמים" הקבועים עם הכוחות העל-טבעיים. כאשר רוצה בן שבט הזולו לצאת לקרב, מטיל המנחש, משרת הרוחות, את עצמות הכישוף על הקרקע כדי לדעת אם יהיה זה יום מוצלח ללוחמים. כשמפיק סרטים אמריקאי רוצה להפיק סרט חדש, הוא בודק אצל האסטרולוג הפרטי של החברה איזה יום מתאים להקרנת הבכורה. שיטות הניבוי השתכללו והשתנו, אבל הרצון לדעת את העתיד ולנבא את מה שיקרה משותף לאדם הקדמון, לבני יוון ורומי, לילידים תושבי אוסטרליה ולאיל ממון מניו יורק.

ניחוש העתיד, אמנות עתיקת יומין המשמשת צרכים אנושיים אוניברסליים, תפסה מקום חשוב בהתפתחות הדת והמדע. בטכסי קורבנות בתרבויות עתיקות רבות השתמשו בחלקי החיה שהוקרבה לחיזוי העתיד. ניבוי על ידי בדיקת העצמות של הקורבן (אוסטאומנסיה), שיטה שהיתה נפוצה בחברות פרהיסטוריות ובתרבויות המזרח הקדום, עדיין רווחת בחלקי עולם שונים. אפשר ללמוד זאת מדיווח מפורט של סר ריצ'רד ברטון מטכס דתי בסִינְדָה שבעמק האינדוס בשלהי המאה ה-19, ומתצפיות שערך עומר כייאם מור בטכניקות הניחוש של ציידים לקטים אינדיאנים בלברדור. אבל, ככל הנראה, הכבד הוא שהרשים יותר מכל את מגידי העתידות בגודלו הרב, בצורתו המעניינת ובשפע הדם. החיזוי על פי כבד הקורבן (פאטוסקופיה) היה פופולרי האשור ובבבל, בסין הקדומה וברומא. תבניות חימר של כבדי כבשים שהתגלו בבבל העתיקה מעידות על אבחנות אנטומיות מדוייקות. דגם ברונזה אטרוסקי, ששרד בפאצ'נציה שבאיטליה, מלמד שהמנחשים שמו לב במיוחד לוורידים ולמרקם הכבד. העדר חלק או פגם בולט נחשבו כסימן מבשר רעות: לכבש שהוקרב טרם מותו של אלכסנדר הגדול היה חסר "ראש הכבד", ולשני השוורים שעלו כקורבן בבוקר הירצחו של יוליוס קיסר היה פגם בלב. כל תופעות הטבע – משינויי מזג האוויר (ארומנסיה) ועד למעוף הציפורים (אורניתומנסיה) – נעשו אורים ותומים המעידים על חפצו של האדם למצוא רמזים לעתידו.

מלכת המדעים
האסטרולוגיה, אמנות החיזוי של מאורעות על פני האדמה בזיקה לגורמי השמיים, נולדה בבבל. היוונים העניקו לעולם את האסטרולוגיה האישית, אך היו אלה הרומאים שהפכו אותה לאופנה חברתית. "יש רבים", מספר ההיסטוריון הרומאי אמינוס מרצלינוס, "שאינם מעלים על דעתם להתרחץ, לסעוד או להופיע בציבור לפני שבדקו, על פי חוקי האסטרולוגיה, את מקומו של מרקיורי ואת מצב הירח". המאה ה-2 לסה"נ קיבץ האסטרונום הדגול תלמי מאלכסנדריה את הידע האסטרולוגי של העולם העתיק בארבעה ספרים, "הטטראביבלוס". במשך דורות רבים היתה האסטרולוגיה "מלכת המדעים" וחלק בלתי נפרד מהאסטרונומיה. מדענים כגלילאו גליליי ויוהנס קפלר היו אסטרולוגים נלהבים. אייזיק ניוטון, אבי הפיזיקה המודרנית, וקרל יונג, מראשוני הפסיכולוגים, התעניינו באסטרולוגיה. יונג, שהצביע על קיום קשר פסיכוקינטי בין האדם לסביבתו, שיער שלתת-מודע יש קשר כלשהו לתבניות צירופי המקרים. הוא כינה אותם "אירועים סינכרוניים", וחקר את שיטות הניחוש השונות, במיוחד את ה"איצ'ינג" הסיני והקלפים.

הקשר הצרפתי
ייתכן שהקלפים נולדו באגודות סתרים נוצריות או יהודיות, ואפשר שנוצרו אי שם במזרח, במצרים או בהודו, והובאו למערב על-ידי האבירים ששבו ממסעי הצלב, אך הפופולריות שזכו לה בחוגי האצילים באירופה מקורה בחצר המלוכה הצרפתית. ב-1390 היתה אודט, פילגשו הנאה והמסורה של המלך שארל ה-6, מודאגת מהתקפי הדיכאון שלו. כדי להקל על סבלו נהגה לקרוא באוזניו, לשיר ולנגן בנבל. היא שמעה שבפריז מדברים על משחק חדש, שהביאו הצוענים, הכולל קלפים מוזרים, חלקם ממוספרים ועל חלקם מופיעות תמונות של מלכים ומלכות מהמזרח. היא הזמינה חפיסת קלפים, וביקשה לקשט אותם ולצייר עליהם את דמויותיהם של המלך ואנשי חצרו. התפעלותו של שארל מן המשחק באה לידי ביטוי בדין וחשבון הפיננסי של חצר המלוכה, המגלה כי האוצר שילם הון עתק תמורת "שלוש חפיסות של קלפים שצוירו במלאכת יד". עד מהרה רכשה כל משפחה פריזאית לפחות חפיסה אחת של "קלפי החצר", ועסקי הקלפים שגשגו. השמועה על ההתעניינות האופנתית בקלפים העתיקים הביאה לחצר צוענייה צעירה, שהציגה את עצמה בפני אודט, וביקשה לגלות לפילגש המלכותית היבטים אחרים של מערכת הקלפים. היא נטלה בידה את החפיסה המלכותית, בחרה תריסר קלפים, ופרסה אותם לפניה על השולחן. הצוענייה השמיעה באזני אודט הנדהמת סודות אישיים, שהיו ידועים רק לה ולמלך, ממש כאילו קראה מספר פתוח. המידע התייחס לא רק לעבר ולהווה, אלא גם לאירועים צפויים בעתיד, שאכן התרחשו זמן קצר לאחר הביקור. אף שהצוענייה יעצה לה לא לגלות את יתרונם החדש של הקלפים, לא עמדה אודט בפיתוי, וגילתה את הסוד למקורביה. כל חצר המלך החלה להיעזר בקלפים כדי לחשוף מעשי קשר ותככים, לגלות פרשיות אהבים חשאיות, ולתכנן מהלכים פוליטיים.

בינתיים, מעבר לתעלת למאנש, זכו הקלפים לפופולריות דומה בחוגי המלוכה ובין כתלי המנזרים באנגליה. ב-1558, כשעלתה לשלטון אליזבת ה-1, הפכו הקלפים לאמצעי עזר מקובלים לתכנון העתיד. ג'ון די, יועצה הנאמן של אליזבת ומיסטיקן בעל שם, מצא בקלפים רמזים לעליית האימפריה הבריטית. באותה עת גילה בקלפים דייוויד ריסיו, יועצה של מלכת סקוטלנד, את גורלה של המלכה. שטיח קיר מפורסם, שנשתמר עד ימינו, מראה את המלכה, שהוצאה לאחר מכן להורג, נועצת עיניים מלאות חלחלה בקלפים מבשרי הרעות שפרס לפניה ריסיו. בתקופה מאוחרת יותר חדלו הקלפים לשמש לניבוי, ואיבדו אט אט את משמעותם המיסטית.

בעזורים האחרונים, בעקבות העניין הרב שהתעורר בתרבויות אחרות, בתורות אזוטריות עתיקות ובפאראפסיכולוגיה, גילו רבים שוב את המסרים הסמליים של הקלפים. לדעת העוסקים בקריאת הטארוט, גילוי כשרונות אישיים חבויים וסיכויים לאושר רגשי ולהצלחה מקצועית וכלכלית צפויים למי ש"יודע לשחק את קלפיו כהלכה". זאת ועוד, הידע והחכמה הטמונים בקלפים מעניקים לתלמידים שקדניים ומסורים סיכוי רב ערך לנצח בכל סיבוב של משחק החיים.

גביעים וחרבות
כיום מוכרות כמה וכמה מערכות, שונות בעיצובן, של קלפי הטארוט. המערכות הידועות ביותר הן "הטארוט הקלאסיים", המבוססים על חיתוכי עץ מהמאה ה-18, קלפי הטארוט האזוטריים של "מסדר שחר הזהב", הקלפים המצויירים בסגנון מצרי עתיק של "כנסיית האור" וחפיסת הטארוט היונגיינית. על פי האמונה המקובלת אין לקנות את הקלפים, אלא לקבלם במתנה; יש לעטוף אותם בפיסת משי או להניחם בקופסת עץ; לטפל בהם רק ביד שמאל; לקרוא בהם רק בימי חול ואיסורים שונים ומשונים נוספים. חפיסת טארוט מכילה 78 קלפים, שרובם זהים לקלפי משחק רגילים, אך 22 נושאים סמלים צבעוניים שהיו פופולריים בימי הביניים, דיוקנאות של קיסרים, אפיפיורים, נזירים, עושי להטים ושדים. ייתכן שמלכתחילה היו קלפי הצמונות מערכת נפרדת, אבל מקובל להניח שכבר בעבר הרחוק שולבו יחדיו.

הקלפים הרגילים (ה"מערכת המשנית") מחולקים לארבע סדרות: גביעים, חרבות, מטות ומטבעות. בתרבויות רבות, במזרח כבמערב, מקובל לראות בהם חפצים מאגיים. ככל הנראה, סימני הסדרות של הטארוט הם הסימנים המקוריים של סימני קלפי המשחק. הקלפים בכל סדרה – גם הקלפים הממוספרים וגם קלפי החצר – קשורים כולם לאחד מתחומי החיים: תחום הרגש, תחום החשיבה, תחום המעשה ותחום היצירה. אלה, וצירופיהם, מתארים את כל המאורעות שיכולים להתרחש בחיי היומיום ואת האנשים המעורבים בהם. השואל בקלפים מערבב אותם, מסדר בערימה, ו"חותך" את הערימה שלוש פעמים. הקורא בקלפים מניח אותם על השולחן בפריסה שנבחרה לצורך הקריאה. בחירת הפריסה (Spread) נעשית על פי אופי השאלה ומידת הפירוט הנדרשת בתשובה. בכמה מהפריסות נהוג להשתמש בקלף מזהה (Significator), המסמל את השואל או את האדם המתואר בשאלה. הפריסות השונות – "הצלב המיסטי", "פרסת הגורל", ה"פריסה הקלטית", ה"פירמידה הגדולה" ועוד – כוללות מספר משתנה של קלפים, המונחים בסדר קבוע ומתארים מאורעות ומצבים בעבר ובעתיד. המהדרים נוהגים לקיים את קריאת הקלפים בחדר אפלולי, מואר בנרות ואפוף קטורת, כשהקורא יושב בגבו צפונה והשואל מולו וגבו דרומה.

קלפי התמונות ("המערכת המרכזית") משקפים שיטה סמלית שלמה שנחשבה בעבר כמפתח לנסתר ולהבנת טבעו האמיתי של האדם, היקום והאלוהים. אפשר להבחין בהשפעות קבליות, גנוסטיות, ניאו-אפלטוניות ואחרות, שתרמו לעיצוב הסמלים שאופיים דתי ואזוטרי בעליל. הצוענים, שעסקו בהגדת עתידות כמקצוע, בחרו לוותר על קלפי המערכת המרכזית מפני שמשמעותה מורכבת ומסובכת לדרישותיו של הלקוח הממוצע. על פי תפיסתן של מספר אסכולות העוסקות בחקר הנסתר, זוהי מערכת המסוגלת לעצב מחדש את אופיו והתנהגותו של האדם, ולהביאו למעמקי התודעה ולשליטה במאורעות.

הדרך אל האושר
בדתות רבות מקובלת ההשקפה שבבני האדם טמונה היכולת להתפתחות רוחנית ולמעבר למצב קיום גבוה יותר וכן הכוח להשתחרר מהשפעות חיצוניות וממעצורים פנימיים. המצב הזה מכונה בדתות השונות "הארה", "נירוונה", "התמזגות עם האל", "דרגת המכשף" ועוד. מיסטיקנים רבים רואים בקלפי ה"מערכת המרכזית" של הטארוט אמצעי למדיטציה ולהדרכה מאגית של האדם בדרכו ממצב הקיום היומיומי ועד להארה. כל קלף מתאר שלב שהאדם צריך לעבור, מערכת של סימני דרך במסע האזוטרי אל האושר הנצחי.

חוקרי הטארוט ג'וזף קמפבל וריצ'רד רוברטס טוענים שקלפי ה"מערכת המרכזית" נוצרו בהשפעת האלכימיה. שלא כבתדמית שיצאה להם בעת המודרנית, היו האלכימאים טרודים קצת פחות במציאת אבן החכמים, ההופכת מתכת נחותה לזהב, אלא יותר בפיתוח שיטה דתית – היפוך המתכות הארציות לא היה אלא סמל להפיכת האדם לברייה מושלמת יותר באמצעות החקירה של האפשרויות הגלומות בטבע. "המדע והמיסטיקה לא טיפסו בנתיבים נפרדים אל ראש ההר" – אמר האסטרונום האמריקאי טימוטי פרייס – "אבל ההר עודנו מתנשא ממעל ופיסגתו עדיין אפופה עננים".