תפריט עמוד

כל בוקר בשעה שבע אנחנו מתעוררים לצלילי שירי שנחאי שמגיעים אלינו מאולם ההתעמלות באוניברסיטה. ביומיים הראשונים שלנו בדירה בסין, כשעוד היינו עצלנים ולא רצינו לקום מהמיטה, היינו בטוחים שלאחד השכנים פשוט יש טעם רע במוזיקה. אבל כשבבוקר השלישי אותם השירים העירו אותנו שוב, קמתי מהמיטה, השקפתי דרך החלון והופתעתי לראות שעל מרפסת אולם ההתעמלות שפונה לדירה שלנו רקדו, בזוגות או לבד, כשלושים נשים מבוגרות, מגיל חמישים ומעלה. השירים התנגנו ברמקולים והגיעו עד אלינו לקומה ה-13. מאז, כל בוקר אנחנו עומדים ליד החלון וצופים בנשים המבוגרות כשהן חוזרות על אותן תנועות ריקוד שבלוניות, בלי כל קשר לאופי השירים, שנעים משירי שנחאי של שנות השלושים ועד ל-I'm Out of Love של Anastasia.

הסינים מאמינים בתזונה נכונה, וכל דיאטנית תגיד לכם שתזונה נכונה דורשת פעילות ספורטיבית יומית. לכל סיני יש שגרת התעמלות יומית, ובינתיים נראה שהם לא סוטים ממנה, גם לא במהלך סוף השבוע. הריקודים הסלוניים הם גרסה מודרנית של טאי-צ'י – בנוסף לרקדניות ראינו בתוך האוניברסיטה קבוצות נוספות של נשים מבוגרות שעשו טאי-צ'י עם מטפחות, מניפות או חרבות. אנחנו דואגים להתרחק מהמתעמלות עם החרבות: הזקנות ביותר שרדו את המהפכה הקומוניסטית והזקנות פחות שרדו את מהפכת התרבות, כך שלא רצוי להתקרב אליהן כשהן חמושות.

סוג ההתעמלות משתנה בהתאם לגיל ולמין. גברים צעירים, למשל, משחקים כדורסל. מאחורי אולם ההתעמלות יש שני מגרשים ועליהם 16 סלי קליעה. מסביב לכל סל מתקבצים עשרה עד עשרים שחקנים ומשחקים קליעות. נראה שזאת פעילות מנדטורית, שכן אחרי שמונה וחצי בבוקר המגרש ריק לחלוטין. אחרים עושים הקפות מסביב למגרש או משחקים מסירות עם כדורגל. בנות כמעט ולא רואים על המגרשים, ועדיין לא גילינו מה צורת ההתעמלות שלהן. גברים מבוגרים עושים או טאי-צ'י (בלי עזרים) או אתלטיקה קלה על מכשירים. ובסופי שבוע עתודאים עושים תס"חים במדים מלאים על מסלול הריצה מאחורי אולם ההתעמלות.

את התוצאות רואים בשטח – רוב הצעירים מאד שריריים ונשים זקנות, על אף שהן נראות שבריריות, עשויות מברזל. אחרי שבוע שבמהלכו צפינו ברקדניות הבוקר, החלטתי שגם אני צריך להיכנס לתלם. לפני שהתגייסתי הייתי שלוש שנים בכושר קרבי: אני יודע איך להסדיר נשימות, מה זה חומצת חלב ואפילו איפה נמצא שריר התאומים. שלשום יצאתי לקמפוס הישן של האוניברסיטה. מדובר בחמישה בניינים חצי-מערביים חצי-סיניים שמקיפים אמפי עם מסלול ריצה יפה ומקצועי. אחרי מאה מטר נזכרתי במורה לספרות שלי מהתיכון שלימדה את "אנטיגונה" ואת ההסברים שלה על הובריס. הרגשתי את ההובריס חוסם לי את קנה הנשימה עם כל צעד, אבל המשכתי לרוץ כי נגה ישבה באמפי וצילמה אותי. אמנם אנחנו כבר נשואים, אבל יש גבול לבושות שאתה יכול לעשות מול אשתך הטרייה. כשסיימתי הקפה צעדתי לאט ובאיפוק לעבר נגה (בעיקר בגלל שכאב לי, אבל גם בשביל הפוזה) והודעתי לה שמאותו רגע ההתעמלות שלנו תתמצה בצפייה מהמרפסת ברקדניות. נגה, שעיקר הזיכרונות שלה משיעורי ספורט כוללים כדורים שפוגעים לה בראש, הסכימה מייד.

לכתבות נוספות של אור גראור:

ימים ראשונים בסין »

השכונה שלנו בסין »

המורה לאנגלית »

הסופרמרקט »

אמנות סינית מודרנית »

חוויות קלינריות בשיאמן »

סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: