תפריט עמוד

חצי האי פיליון: מתחת לעץ הזית

שתפו:

לא קשה להתאהב בחצי האי פיליון: מצד אחד רובץ מפרץ כחול שמערסל ספינות דייגים, מהצד השני רכס הרים מיוער, משובץ בכפרים קטנים. בטברנות המנוהלות על ידי נשים אוכלים תבשילים מסורתיים, שמרכיביהם מגיעים מהמטעים והשדות המקומיים ומהים האיגאי. ויש גם מתכונים

פורסם 26.2.12
לפני שנים אחדות החלטנו לנסוע לחופשה ארוכה ביוון. חיפשנו מקום שמרגיש כמו אי, אבל שאפשר להגיע אליו עם רכב. מקום קטן, שאפשר לחבוק בקלות. מקום של חופש, חופים יפים וטברנות על המים. כשהיינו צעירים, אהבנו חופשות דחוסות בחוויות, במקומות אקזוטיים. עם השנים, ככל שחיינו נהיו עמוסים במחויבויות, שינו גם החופשות שלנו את אופיין: חופשות שיש בהן מנוחה והתכנסות פנימה, בבית שהוא רק שלנו, במקום רחוק.

יוון מיוחדת בכך שהיא גם זרה וגם מוכרת. ביוון אני מרגישה בבית מבחינת הריחות, מזג האוויר, הטעמים, הצמחייה והמוזיקה. ויש בה את אותם חלקים של תחושת הבית שמתחברים אצלי רק לארץ ישראל של פעם – צנועה. לא צרכנית. מסתפקת במועט. שם מריחים עדיין גידולים חקלאיים ועשבי תיבול, שמחברים אותי לשדותיו של אבי החקלאי ולגינת הירק הקטנה של אמי.

חלון בכפר מילייס באזור הגבעות של חצי האי

כשפתחנו את המפות, וחיפשנו מקום לנסוע אליו, נח מבטנו על חצי האי פיליון (Pelion). מכר שמע שאני נוסעת, וסיפר לי שחמו האמריקאי ארנולד ואשתו היוונייה ניקי חיים שם. 24 שעות מאוחר יותר כבר נהגנו בדרך הררית הפונה מוולוס (Volos), עיר הפלך, לתוך חצי האי. היה זה ערב ראש השנה, שעת דמדומים. מימין ראינו מפרץ כחול מערסל ספינות דייגים; משמאל – רכס הרים מיוער, משובץ בכפרים קטנים. לאורך הדרך בתים טובלים בצמחייה ומטעים נושאי פרי. ועל הכל שורה תחושה מרגשת של שפע, של אדמה מיטיבה הנותנת את יבולה. לאורך הדרך ישבו דומם חקלאים קשישים עם ארגזי פרי, מוכרים את תנובתם. נסענו יותר משעה ולא דיברנו. שנינו הרגשנו את אותה תחושה מאגית: התאהבות ממבט ראשון. מאז נסענו בדרך הזאת עשרות פעמים, ובכל פעם שאנחנו מגיעים לוולוס, השער לחצי האי, אני שואלת את עצמי: האם הקסם יחזיק מעמד? ובכל פעם הנס מתרחש מחדש.

נוף אלפיני וכפרי דייגים

ארבעים קילומטר פנימה לתוך חצי האי התחיל גשם סוחף. בתוך חושך צלמוות מצאנו בקושי את המלון שבו היינו אמורים ללון. אור בוקר ראשון מצא אותנו על המרפסת, בתוך חורש ים תיכוני, משקיפים אל ים כחול, שמעליו פרושים שמים עם קשת בענן. באותו בוקר נסענו לבקר את ניקי וארנולד, שגרו בכפר סמוך. באורח מוזר, אולי בגלל שהנפש שלנו היתה כל כך פתוחה למקום ולהתרחשות, שקענו עם המארחים בשיחה שהחלה בעשר בבוקר והסתיימה אחרי חצות. החודש עבר עלינו במסע היכרות עם חצי האי, שנפרש לפנינו כל יום בעוד רובד של יופי.

אורכו של חצי האי כשבעים קילומטר ורוחבו כארבעים. יש בו שני אזורים עיקריים: אזור ההר הגבוה ואזור החוף. ההר הגבוה, בחלקו המזרחי של האי, מגיע לגובה של אלפיים מטר, ובחלקיו העליונים יש בחורף שלג כבד. הגידולים הם בעיקר נשירים: תפוחים, אגסים, דובדבנים וערמונים. הנוף אלפיני, למעט העובדה שהרכסים התלולים משתפלים לחופי הים האגאי במערכת ירידות דרמטיות של שלושה עד שבעה קילומטרים.

קטיף אפרסמונים בכפר קיסוס, בחלק ההררי של פיליון

כבישים תלולים וצרים מתפתלים בין הרים מיוערים, שמרושתים בנחלים שמובילים את מי השלגים אל הים. לאורך הדרכים עצים נושאי פרי. בקיץ מוכרות הנשים מרקחות תוצרת בית, שנקראות גליקה (דבר מתוק), באביב משתלטים על הנוף דובדבנים, ובסתיו – ערמונים, פטריות ועשבי תיבול.

במאה ה־18 התגוררו בהר הגבוה סוחרים עשירים, שבנו בתי מצודות מסיביים – ארכונטיקה (בתי הגבירים) – והקימו תעשיית משי משגשגת. ארכונטיקוס רבים עדיין עומדים על תלם, בעיקר בכפרים מקריניצה (Makrinitsa), ויזיצה (Vizitsa), פינקטס (Pinikates) ומילייס (Milies). חלקם הפכו לבתי קיץ של עשירים, אחרים – לפונדקים. בשנים האחרונות אזור ההר הגבוה משתנה. הכפרים מתרוקנים מצעירים, שעוברים העירה, ומאוכלסים בכפריים מבוגרים שנאחזים במקום ובעירונים שבונים להם בתי נופש.
בית אבן מסורתי בפיליון

האווירה בחלק המערבי התחתון של פיליון היא ים תיכונית טיפוסית. הגידול העיקרי הוא הזית, ובקצה הדרומי של חצי האי, הכפרים הם כפרי דייגים. זהו אזור פחות מבוסס, יותר עממי, ואולי בשל כך הוא מדבר יותר אל לבי.

המרכז של כל כפר בפיליון הוא הפלטיאה – הכיכר המרכזית. הפלטיאה תמיד יושבת על מעיין, מוצלת בעצי דולב ענקיים, טברנה נושקת לטברנה. בפלטיאה נמצאת גם הכנסייה המקומית, בה מתרחשות החתונות, הטבילות והלוויות. בימי הקיץ הטברנות בפלטיאה שוקקות חיים עד השעות הקטנות של הבוקר, בעיקר במשך חגיגות הפנגירי: מסיבות ריקודים שבהן כל הכפר רוקד, שותה, אוכל ושר. הריקודים המסורתיים נקטעים מדי פעם על ידי ריקוד סולו של אחד הגברים הקשישים, ריקוד הזבקיקו; כל הקהל כורע על האדמה במעגל גדול ומלווה את הסוליסט במחיאות כפיים קצובות. בין החוגגים ילדים רבים – נכדיהם של הכפריים, שבאים מן הערים לבלות את הקיץ באוויר הכפר.

ליד הכפר צנגראדה. הצעירים עוזבים לערים והעירונים בונים בכפרים בתי נופש

חיים סביב ים ואוכל
חודש החופשה שלנו חלף ביעף, וביום האחרון ידענו שאנחנו רוצים בפיליון אחיזה לחיים. ידענו גם איזה בית אנחנו רוצים: בית אבן מסורתי, בכפר קטן באזור הים תיכוני. בניגוד לארכנטיקוס המפוארים, הבתים באזור החוף פשוטים וצנועים: בעלי שתי קומות עם מרתף לשמן, יין, תבואה ובעלי חיים; מטבח חוץ שהוא מרכז החיים בקיץ; וחצר עם תנור אבן, שבו אופים לחם ותבשילי קדרה.

שבעה חודשים אחרי ששבנו ארצה, התקשרו ניקי וארנולד והודיעו שקנו לנו בית בכפר קטן בשם מטוכי (Metohi). בארבע השנים הבאות הבית שלנו פורק ואחר כך נבנה מחדש, עם האבנים המקוריות. בחצר הפנימית בנינו פרספיטו (בית אורחים), מטבח חוץ ותנור אבן. בחצר נטענו סוכת כרמים גדולה.

מרגע שנכנסנו לבית, השתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. בארבע השנים האחרונות בחודשי הקיץ, מיוני עד אוקטובר, אנחנו מעתיקים את מרכז חיינו ליוון. בארבעת החודשים האלה אנחנו מטפלים בבית ובגינה, מארחים את הילדים ואת החברים, ובעיקר מתאווררים מהלחץ השוחק של החיים בישראל, ונטענים באנרגיות חדשות, טובות.

מסיק זיתים ליד הכפר צנגראדה

בקיץ חיינו מתנהלים סביב הים, אליו אנחנו יורדים בבוקר ובערב. לפי כיוון הרוח, אנחנו בוחרים בין חופיו הדרמטיים של הים האגאי, למפרץ פגסיטיקוס (Pagassitikos), שכמעט תמיד שקט. בערבים אנחנו אוכלים באחת הטברנות, בדרך כלל בחבורה גדולה. בחורף אנחנו מוצאים פיליון אחרת. הטברנות ובתי הקפה (קפנאניה בלשון המקום) מאוכלסים בגברים מקומיים – יוונים ואלבנים – המרבים בשתייה. בהיררכיה של בתי האוכל בפיליון, הקפנאון הוא הפשוט והעממי ביותר. הגברים שותים בעיקר ציפורו, משקה אלכוהולי שעשוי מגפת (קליפות) של ענבים או תאנים. כשמוהלים אותו במים, צבעו הופך לבן חלבי. עם הציפורו מגישים מזטים, והיוקרה של הקפנאון נקבעת על פי איכות "הזהב הלבן" –  שם החיבה של הציפורו – ועל פי איכות וכמות המזטים, שמלווים את המשקה על חשבון הבית.

היוונים מסתפקים במועט. אין שפע וגודש כמו בשולחן המזטים הערבי. עם כל כוסית ציפורו מקבלים מזט אחד או שניים. הגברים אוכלים לאט ובאצילות. הכבוד בו הם מתייחסים לאוכל לא מפסיק לעורר בי השתאות. בסוף הם רבים ביניהם מי יזכה לשלם את החשבון.

עונות המעבר מקסימות. באביב השדות זרועים כלניות, צבעונים, סייפנים ופעמוני גשם. הסתיו הוא תקופת חסד של מזג אוויר קריר ונעים, כשבכל יום החופים מתרוקנים מעוד תיירים.

כניסה לבית בכפר מקריאצ'י. השביל מכוסה בעלי שלכת ותחום בפחי גבינת פטה

מהנשים אני לומדת את סוד קסמו של המטבח היווני. כמנהג הכפריות, אני מלקטת בשדות מגוון עשבים שהשם הכללי שלהם הוא חורטה, ומכינה מהם גלריה שלמה של מאכלים: אורז וחורטה, דג בקלה וחורטה ושקשוקה מקומית של חורטה וביצים. תופעה שמיוחדת לפיליון היא שרבות מהטברנות מנוהלות על ידי נשים. בניגוד לטברנותהגבריות, שבהן אוכלים בעיקר בשר ודגים על האש, בטברנות הנשיות אוכלים מגירפטה: תבשילים ביתיים מסורתיים. פעמים רבות התמריץ לפתיחת טברנה הוא שאיפתה של האשה לממן לילדיה חינוך אוניברסיטאי בעיר. במובן זה, האמהות היווניות דומות לאמהות היהודיות. במטבח הטברנה הנשים משתמשות בחומרי גלם שהן מגדלות במשק המשפחתי, ובדגה שבעליהן מביאים מהים. כשרוקמים יחסי ידידות עם בעלת הטברנה, אפשר לבוא לפלטיאה בבוקר ולגבש ביחד את התפריט המבוקש לערב. העובדה שקסני (זרים) כמונו כל כך מתפעלים מתבשילי הבית שלהן משעשעת ומפתיעה את בעלות הטברנה.

אז מה אוכלים? בהתחלה מזטים: תמנונים בתחמיץ, צזיקי (יוגורט עם מלפפונים), קלמרי מטוגן, סלט יווני, שעועית לבנה מבושלת, איקרה, פשטידות קישואים ותרד. למנות המרכזיות מגישה כל בעלת טברנה את תבשיליה המיוחדים. הטברנות באזור ההר הגבוה מתמחות במאכלי כבש וחזיר, הטברנות באזור החוף מתמחות במאכלי דגים. באותן טברנות שאנחנו פוקדים חדשות לבקרים נוצרו קשרי רעות ביני ובין בעלות הטברנה, והן הסכימו לארח אותי במטבחיהן וללמד אותי את רזי המטבח היווני. הן חלקו איתי את סודותיהן המקצועיים בסבלנות ובנדיבות.

בסתיו משתלטים על הנוף והמטבח המקומי ערמונים, פטריות ועשבי תיבול
הקואופרטיב עשה לניקי חשק
בכל קיץ מתקיים בזגורה (Zagora) פסטיבל תפוחים, שבו מוכרות הנשים את המרקחות הביתיות שלהן. לפני חמש שנים החליטה קבוצה קטנה של נשים להקים קואופרטיב, לייצר ולמכור את הריבות במשותף. היום מונה הקואופרטיב כמאה נשים, ויש בבעלותן מפעל לייצור ריבות, בית הארחה, מרכז כנסים ובית קפה באחת הפלטיאות היפות של זאגורה.

החוויה המעצימה של הקמת הקואופרטיב עשתה לניקי חשק להקים עסק משלה. היא לקחה קפנאון נחשל שהיה בבעלות חמותה, והפכה אותו למסעדה מעולה. ניקי בת ארבעים בערך, נשואה ואם לשניים. יש לה חיוך מקסים, שבעזרתו היא מנהלת בטקט אך ביד רמה את הגברים שמרבים לשתות בטברנה.

שקשוקה של עשבים ירוקים
ביוון צומחים בחורף כעשרים סוגים של עשבי בר טובים למאכל, ששמם הכולל הוא חורטה. כדי להכין את השקשוקה בארץ, יש להמיר את החורטה בחוביזה, ארגולה, חמציץ, רשד, מנגולד, תרד וגרגיר נחלים.
החומרים:
כמות גדולה מאוד של עשבי בר למאכל
4 בצלים
שמן זית
כף רסק עגבניות
מים
2 ביצים לכל סועד
מלח ופלפל לפי הטעם
אופן ההכנה:
1. מגרדים על פומפייה שני בצלים וקוצצים שני בצלים נוספים.
2. מאדים את כל הבצל בקצת שמן זית.
3. מוסיפים כף רסק עגבניות ואת העשבים הירוקים, ומבשלים עד שכל המים שיוצאים מהעשבים מתאדים.
4. מוסיפים מים עד שהעשבים הירוקים מכוסים, ומבשלים בסיר מכוסה על אש בינונית כשעה, עד שהמים מתאדים שוב.
5. שוברים על העשבים שתי ביצים לכל סועד, מתבלים במלח ובפלפל, מכסים, ומבשלים כעשר דקות.
אפשר להכין את העשבים יום מראש, ולמחרת לחמם, לשפוך את הביצים, ולהגיש.

פרחי הקישואים של ליצה
בין ההר הגבוה למפרץ יש אזור של גבעות, שם שוכן הכפר היפהפה ניאוחורי (Neohori). על אם הדרך, תחת עצי דולב ענקיים, מנהלת ליצה זה שמונה שנים טברנה צנועה ואיכותית, שמיום פתיחתה לא היתה סגורה אפילו יום אחד. שני בניה של ליצה, שלומדים באנגליה, חוזרים בקיץ לכפר ועוזרים לה בטברנה. בעלה מעבד גן ירק, שתנובתו משמשת אותה בבישוליה. באחת הפעמים שביקרתי בטברנה הזמינו אותי ליצה ובעלה להשכים קום, וללכת איתם לגן הירק המשפחתי לקטוף את פרחי הקישואים ברגע שהם נפתחים לאור החמה. כשחזרנו למטבח הכנו מהם את התבשיל הבא:

פרחי קישואים עם אורז ופטה
בארץ אפשר להשיג פרחי קישואים בחנויות ירקות מובחרות, בעונת הקיץ.
החומרים (לארבע מנות):
4 קישואים גדולים
4 בצלים
2 עגבניות
2 פלפלים ירוקים (צרים וארוכים) לא חריפים מזן שושקה
כוס אורז מבושל חלקית (כ־5 דקות)
200 גרם גבינת פטה מגורדת
פלפל ואורגנו לפי הטעם
4 כפות שמן זית
מעט מים

אופן ההכנה:
1. מגרדים על פומפייה גסה את הקישואים, הבצלים והעגבניות.
2. קוצצים דק את הפלפלים הירוקים ומוסיפים לתערובת.
3. מוסיפים את האורז, הפטה, הפלפל, האורגנו וארבע כפות שמן זית ומערבבים היטב.
4. ממלאים את פרחי הקישואים בכף תערובת לכל פרח, ומקפלים את עלי הכותרת בצורת שתי וערב, כך שנוצרות חבילות קטנות ואטומות.
5. מניחים את פרחי הקישואים הממולאים בשכבה צפופה בתחתית הסיר.
6. מזליפים קצת שמן זית על הפרחים, מוסיפים מעט מים, ומבשלים כעשרים דקות בסיר מכוסה, עד שהאורז מוכן. אם צריך, מוסיפים תוך כדי בישול מעט מים לדפנות הסיר.

חייה הכפולים של תיאה
בקצה הדרומי של פיליון נמצאים שני כפרי דייגים שאסור להחמיץ – קוטס (Kottes) ואיה קיריאקי (Agia Kiriaki). משך שנים רבות היה האזור מנותק משאר חלקי האי בהיעדר כבישים, והתחבורה התבססה על נתיבי הים. לכן יש בו עד היום תחושה של אי.

מקורם של תושבי הכפרים הוא משבטים ולאכיים בבלקן; הם נראים אחרת משאר תושבי פיליון ומקיימים ריטואלים מיוחדים. לתיאה התוודענו באופן יווני טיפוסי. חורף אחד טיילנו לאורך נמל הדייגים של קוטס, כשלפתע ראינו בלונדינית כבת חמישים יושבת על מרפסת בית, כאילו יצאה מעיתון אופנה צרפתי. שאלנו אותה היכן אפשר לשתות קפה, והיא הסבירה שהטברנה שלה פתוחה רק בקיץ, אבל היא תשמח לארח אותנו לכוס קפה בביתה.

בחורף תיאה גרה בעיר וולוס, ומנהלת חיים עירוניים לכל דבר. כשמגיע חודש מאי, עוזבים תיאה ובעלה את העיר ומגיעים לקוטס, שם הם חיים, דגים ומבשלים כל הקיץ. בעיבורו של קיץ קשה לזהות בתיאה את האשה הזוהרת שאני פוגשת לפעמים במדרחוב בוולוס.

חסילונים עם פטה
החומרים (לארבע מנות):
חצי קילוגרם חסילונים
מעט שמן זית
1 בצל
3 עגבניות
מלח, פלפל ואורגנו לפי הטעם
כוס קוביות פטה
אופן ההכנה:
1. מקלפים ומנקים היטב חצי קילוגרם חסילונים.
2. קוצצים את הבצל.
3. מקלפים ומרסקים את העגבניות.
4. במחבת גדולה משחימים במעט שמן זית בצל קצוץ אחד.
5. מוסיפים את החסילונים ומטגנים דקה או שתיים, עד שהם מוורידים.
6. מוסיפים את העגבניות, המלח, הפלפל והאורגנו. מביאים לרתיחה.ֿ
7. ממש לקראת ההגשה מוסיפים למחבת כוס קוביות פטה. ממשיכים לבשל עד שהפטה חמה (כשלוש דקות) ומגישים עם לחם כפרי לבן.
אנה ותיאה בבית קפה שהן מנהלות בכפר מילייס

ניקולטה אשת לפידות

בכל מקום חוץ מאשר בכפר יווני היתה ניקולטה צומחת למנהלת בכירה, פוליטיקאית, אולי אפילו שרה. היא אשה זריזה, בעלת מענה לשון חריף וחוש הומור עוקצני, קומוניסטית לשעבר. אשת לפידות. ניקולטה מנהלת את הטברנה שהיתה שייכת להוריה בכפר ארגלסטי (Argalasti).

כשהיתה בת ארבע, החליטו הוריה לייעד אותה להיות ממשיכת הטברנה, ואת בתם השנייה לשלוח ללימודים בעיר. אחותה של ניקולטה חיה כיום באתונה ונשואה לרופא; ניקולטה מיטיבה למלא את ייעודה כבעלת טברנה. היא מצויה בפוליטיקה הכפרית, ברכילות, באינטריגות, ידה בכל ויד כל בה. בגלל אופיה הסוער, הטברנה שלה נעה בין ימים שהאוכל שמימי לימים שהתבשילים מקדיחים במקצת. אבל כשהיא במצב רוח טוב, אין שנייה לה.

כבש בסגנון פריקסה
החומרים (לארבע מנות):
מעט שמן זית
קילוגרם של כתף כבש
2 כוסות בצל לבן קצוץ
מלח ופלפל לפי הטעם
קילוגרם עלים ירוקים (חסה, תרד, חמציץ, מנגולד והרבה בצל ירוק)
לרוטב:
2 ביצים
2 לימונים
אופן ההכנה:
1. חותכים את בשר הכבש לחתיכות.
2. מחממים מעט שמן זית במחבת גדולה ועמוקה, ומשחימים קילוגרם של כתף כבש, חתוכה לחתיכות.
3. מוציאים את הכבש המושחם מהמחבת ומניחים בצד.
4. מוסיפים למחבת שתי כוסות בצל לבן קצוץ, ומטגנים כשמונה דקות.
5. מחזירים את הכבש למחבת, ומתבלים במלח ובפלפל.
6.מכסים את הבשר במים ומבשלים על אש נמוכה כשעה וחצי, עד שהבשר רך.
7. שוטפים היטב קילוגרם עלים ירוקים (חסה, תרד, חמציץ, מנגולד והרבה בצל ירוק). בתום שעה וחצי של בישול הכבש, מוסיפים למחבת את העלים הירוקים ומבשלים כחצי שעה נוספת. מקפידים שיהיו במחבת נוזלים במהלך כל הבישול.
8. מכינים את רוטב הביצים והלימון (אבגולמנו): מפרידים שתי ביצים. את החלבונים מקציפים במזלג עד שהם הופכים לקצף מוצק. מוסיפים את החלמונים לקצף החלבונים, עם מיץ משני לימונים. מוסיפים את הרוטב לתוך המחבת, תוך כדי שמערבבים אותו במהירות בנוזלי התבשיל. מגישים מיד עם קערת אורז לבן.

_____

תודה לשותפתי למסע הקולינרי, סילבי, בעלת הטברנה בארגלסטי

המנזרים התלויים של מטאורה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מצפון יוון

הגשרים של מחוז זגוריה, צפון יוון
הגשרים של מחוז זגוריה, צפון יוון

בימי השלטון העות'מאני, זכה חבל זגוריה בצפון יוון לפריחה. הטורקים העדיפו שלא להשחית את זמנם בקרבות באזור הפראי והנידח. במקום זאת, הגיעו השלטונות להסכם עם תושבי זגוריה והעניקו להם, תמורת ...

עודכן 10.8.24

יעקב שקולניק | צילומים: יעקב שקולניק

טיול ג'יפים אביבי ביוון ההררית
טיול ג'יפים אביבי ביוון ההררית

טיול ג'יפים ביוון ההררית מוביל אל לב האזורים הכפריים היפים ביותר, בין פסגות מושלגות, קניונים עמוקים, בריכות מים צלולות, נחלים שמעליהם גשרי אבן עתיקים, רועים המוליכים את הצאן למרעה, מוזיקה ...

עודכן 10.8.24

מערכת מסע אחר אונליין | צילומים: גל גלילי ונועם תדהר

ריביירת האולימפוס בצפון יוון
ריביירת האולימפוס בצפון יוון

גם למי שטייל ונפש ביוון פעמים רבות מחכות הפתעות משמחות. בין הר לים, בצפון יוון, נמתחת ריביירת האולימפוס, מקום מושלם לנופש ולטיולים באזור ירוק ושופע מים, עם מנזרים תלויים, כפרים ...

עודכן 10.8.24

ברוך גיאן

שתפו: