אני יורד מהספינה אל עבר מושבה ענקית של פינגווינים – בפריים אחד כמיליון פינגווינים מהמין המלכותי, עם החזה הצהוב-כתום. אני הולך ביניהם אחוז התרגשות. הרגליים שלי טובלות בלשלשת שלהם ותוך כדי שאני מצלם בהתלהבות אני מחליק ומביא מופע מרהיב של פליק פלאק לאחור עם תיק הצילום והמצלמות. אני נוחת ברכות על אותה לשלשת ונצבע באדום-ורדרד או בוורוד-אדמדם. מיד קמתי והמשכתי לצלם, כאילו זה ענין יום יומי. על הריחות שנדפו ממני אין צורך לפרט, אך האנשים באותו היום לא אמרו שלום וחבר לא היה חבר. יכולתי להתנחם בעובדה שלפחות נפלתי על חרא אקזוטי.
המסע לאנטארקטיקה החל מבחינתי עם קפה על המרפסת, כשפתאום גיליתי שישנה יבשת אחת שעדיין לא הגעתי אליה. היבשת השביעית. את הגילוי הזה צירפתי לשתי תובנות ותיקות יותר – שחיים רק פעם אחת והחיים קצרים. המשוואה הזאת גרמה לי להרים טלפון ולהתחיל לתכנן את הנסיעה לאנטארקטיקה כדי לראות מראות של "פעם בחיים".
דברים שרואים שם לא רואים בשום מקום אחר (וגם חיים פעם אחת והחיים קצרים) | צילומים: משה שי
לפני הכל, טעימה מצולמת מהמסע לאנטארקטיקה –
לחצו על התמונות להגדלה:
ארוכה הדרך לאנטארקטיקה
התחלתי לחקור לעומק את היבשת המרתקת והקרה הזאת כדי להבין לאן אני נוסע. התארגנתי בהתאם, גם מנטאלית, אספתי את ציוד הצילום והצטיידתי בלבוש שמעולם לא היה לי. בניגוד לשאר העולם, אנטארקטיקה זה לא מקום שאפשר להגיע אליו באופן עצמאי.
באמצע נובמבר יצאתי לדרך הארוכה: טיסה של 23 שעות נטו, כולל שתי עצירות – במדריד ובבואנוס איירס, משם טיסה נוספת לאושואיה (Ushuaia) בדרום ארגנטינה, העיר הדרומית ביותר בעולם. מאושואיה יצאתי בשייט באונייה קווארק אקספדישנס למסע של 19 יום לאורך 6,208 קילומטר – לאורכה של תעלת ביגל המפרידה בין ארגנטינה לצ'ילה ומשם אל האוקיאנוס הפתוח עם גליו הגבוהים והמטלטלים. השייט עובר במסלול מעגלי דרך האיים פוקלנד, דרום ג'ורג'יה, דרום הורקני ועד לאנטארקטיקה, ומשם חזרה לאושואיה.
את מסלול השייט לאנרארקטיקה מלוות להקות של אלבטרוסים
ג'ורג'יה הדרומית: ויסקי לזכר שקלטון
ראיתי סרטי טבע רבים על אנטארקטיקה, סרטים שצולמו היטב וערוכים למשעי, עם קריינות מקצועית ומדויקת, אך שום דבר לא שווה בעוצמתו לעמידה על הקרח בקור המקפיא, מוקף ביופי בראשתי ופראי, כדי לעשות פורטרט לפינגווין ממרחק אפס ולראות לו את הלבן בעיניים.
עם כל הכבוד לסרטי הטבע, דבר לא משתווה בעצמתו למפגש עם פינגווינים במציאות
חודשי הקיץ באנטארקטיקה הם נובמבר עד פברואר, לכן מועד השייט נקבע ל-15 בנובמבר, תקופה בה הטמפרטורות הן בין 4 מעלות מעל האפס למינוס 10 מעלות, אם כי גם בעונה הזאת הטמפרטורות משתנות במהירות רבה ובקיצוניות לעיתים – משב של רוח מצניח את הטמפרטורה באופן מידי, וזה קשוח למדי.
אנחנו שטים בתעלת ביגל אל עבר איי פוקלנד, מושבה בריטית, שהתפרסמה בזכות המלחמה שהתרחשה כאן במאי 1982. לאחר שהחונטה הארגנטינאית השתלטה לזמן קצר על האי, שהיה תחת שלטון בריטי, הבריטים שלחו כוחות צבא שהשתלטו על האי בכוח. במשאל עם, שנערך בשנת 2013 לגבי השלטון באי, 99.8% מ-1,518 המצביעים הצביעו בעד שלטון בריטי.
עצירה באיי פוקלנד בדרך לאנטארקטיקה. החיים בבדידות כמעט מוחלטת
בפוקלנד, המשמשת תחנה מעניינת בדרך לאנטארקטיקה, יש בעיקר בעלי חוות, שמתפרנסים מגידול בקר וכבשים, וחיים בבדידות עצומה. על האי יש מושבות של אלפי אלבטרוסים המקננים על החוף ומגדלים את גוזליהם, והפינגווינים שמקדמים את פנינו רק מבשרים על מה שעוד מחכה לנו בהמשך הדרך.
היעד המשמעותי הבא, מעבר לאנטארקטיקה עצמה, הוא איי ג'ורג'יה הדרומית, אליהם אנחנו מגיעים בתום כיומיים של שיט. אלו הם שתי קבוצות של איים, שאחת מהן מורכבת מהאי הגדול ג'ורג'יה הדרומית ואיים קטנים נוספים. הישוב הגדול באי, המשמש כבירתו, הוא גריטוויקן (Grytviken) ומתגוררים בו בסך הכל שישה תושבים. בישוב הכמעט נטוש הזה ניתן למצוא חנות אחת, דואר, כנסייה, מוזיאון ומפעל ענק חלוד ונטוש מהימים האפלים שבהם עיבדו פה בשר ושומן לווייתנים.
כך נראית גריטוויקן, בירת אי ג'ורג'יה הדרומית. חנות אחת, כנסייה, מפעל נטוש ומוזיאון
במשך עשרות שנים הלווייתנים באזור נטבחו, מדברים על יותר מיליון. בשנות השישים הטבח הופסק, לא ממניעים הומניטאריים או אקולוגיים, אלא פשוט כי הלווייתנים אזלו מן הים וכמעט נכחדו. כשמסתובבים באזור עדיין ניתן לראות עצמות וגולגולות של לווייתנים זרוקות, עדות לטבח הנוראי שהתרחש שם.
מאחת התחנות ששימשה את ציידי הלווייתנים בתחילת המאה הקודמת, במפרץ בשם Stromness, יצא מגלה הארצות הבריטי המפורסם סר ארנסט הנרי שקלטון. שקלטון עמד בראש משלחת שיצאה בשנת 1914 עם הספינה האנגלית אנדיורנס לחצות את אנטארקטיקה למטרות חקר. על הספינה היו 28 אנשים, בדרך הספינה נתקעה בין קרחונים, שבסופו של דבר מחצו וריסקו אותה. במסע הישרדות בלתי ייאמן, שארך כשנה וחצי, שקלטון הצליח לחזור לג'ורג'יה הדרומית, אל התחנה שממנה יצא, והזעיק עזרה כדי לחלץ את אנשיו.
המפעל הנטוש לעיבוד שומן לווייתנים במפרץ סטרומנס, ממנו יצא שקלטון למסע לאנטארקטיקה
כל 28 אנשי המשלחת ניצלו בזכות גבורתו הראויה לציון ודאגתו לאנשיו. בשנת 1921 יצא שקלטון למסע מחקר אחרון לאנטארקטיקה, ממנו לא שב. ב-5 בינואר 1922 הוא נפטר מדום לב, כשהוא בן 47 בלבד. לבקשת אשתו, הוא נקבר ב גריטוויקן, המקום הכי טבעי לו, וקברו הפך למוקד עלייה לרגל לכל מי שפוקד את האי.
בבית הקברות הקטן שבו שקלטון קבור, כמיטב המסורת המקומית, קיימנו טקס לזכרו. איש צוות של הספינה אמר מספר מילים לזכרו, וויסקי משובח ויקר במיוחד נמזג אל הכוסות, חצי ממנו זכינו לשתות ואת החצי השני שפכנו על קברו של שקלטון, כנהוג.
נרים כוסית: טקס לזכרו של שקלטון בבית הקברות הזעיר באיי ג'ורג'יה הדרומית
אחרי ארבעה ימים שבהם חקרנו מספר מפרצים, שהם בתי גידול של בעלי חיים שחיים שם במספרים עצומים, אני נפרד מהאי היפה. אנחנו ממשיכים דרומה, לשלושה ימי שייט נוספים אל אנטארקטיקה.
היבשת ששייכת לכולם ולאף אחד
אנחנו חוצים את קו הרוחב 66.5 מעלות דרום, הקו המציין את חוג הקוטב הדרומי או בשמו הנוסף, החוג האנטארקטי (החוג הארקטי נמצא בקו רוחב 66.5 מעלות צפון). מעבר לקו הזה לא גדלים יותר עצים או צמחים, ולפחות פעם בשנה השמש לא זורחת ופעם בשנה היא לא שוקעת. כמובן שככל שאנחנו מדרימים או מצפינים יש חודשים שלמים שבהם השמש לא שוקעת או לא זורחת. כשאנחנו חוצים את הקו, החוג הדרומי כבר מורגש בכל פינה. המראה של האוקיינוס האינסופי, כשלהקת אלבטרוסים, עופות המים הענקיים, מלווים במעופם את מסלול השייט, ממכר עד כדי כך שהקור מפסיק להטריד. השמש שוקעת באחת עשרה בלילה וזורחת בשעה שתיים לפנות בוקר, וכשעומדים על הסיפון בשעה שש בבוקר, אפשר ממש לראות את הקור על רקע הים המאוד כחול. שלג מתחיל לרדת על האנייה וקרחוני ענק שניתקו מהיבשת שטים בים ומשלימים את התפאורה.
האוויר הארקטי מורגש היטב על סיפון האנייה
אלו הם הקרחונים שבשנים האחרונות מאיצים את עליית מפלס המים בעולם. בשונה מקרחון ים קפוא, המפשיר בחזרה אל תוך הים ולא גורם לעלייה במפלס המים, קרחוני יבשה, כמו אלה שיש באנטארקטיקה, עלולים להעלות את מפלס הים ב-66 מטר, מה שיגרום לאזורים נרחבים בעולם פשוט להיעלם מתחת למים.
כאשר פוגשים קרחוני הענק האלה, שהתנתקו מהיבשת, שטים בים הגדול, אין שום דרך לאמוד את גודלם, כי אין שום קנה מידה שניתן להשוות אותם אליו. בזכות מכשירי המדידה שיש על הספינה אני יכול להגיד שהקרחון העצום שראיתי הוא באורך של חמישה קילומטרים ובגובה של כמאה מטר מעל פני המים, כך שאם היו שולפים אותו מהים ומניחים על הקרקע הוא יהיה בגובה של קילומטר.
הקרחונים הצפים בים נראים כפסלים שפיסל הטבע
על הקרחונים השבורים ניתן לראות את שכבות ההיסטוריה של העולם. קרחון בצבע טורקיז הוא קרחון הדוק מאוד, ששוכב שם מיליוני שנים. שכבה בצבע חום-אדום או שחור, מצביעה על אפר וולקני שנדבק אל הקרחון בעת התפרצות געשית במשך שנים רבות.
כמות המשקעים באנטארקטיקה דומה לכמות המשקעים במדבר סהרה, כלומר אנטארקטיקה היא למעשה סוג של מדבר קפוא. אין באנטארקטיקה כבישים, אין שדות תעופה, אין אזרחים, אין בתי מלון, אין שליטים וגם אין סוסים שמדברים עברית. כשמגיעים אליה, אף אחד לא יחתים לכם את הדרכון. היא שייכת לכולם ולא שייכת לאף אחד.
קרחון גולש לים. איש לא מחתים את דרכונך בכניסה לאנטארקטיקה, היבשת שלא שייכת לאף מדינה
היא נחשבת לשמורת הטבע הגדולה ביותר בעולם, וליבשת הכי גבוהה והכי קרה. במרכז היבשת נמדדו בעבר טמפרטורות של מינוס 89.2 מעלות, אך הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה שם, נמדדה מהחלל ועמדה על 92.3 מעלות מתחת לאפס. בניגוד לקוטב הצפוני, שהוא ים מוקף יבשות, הקוטב הדרומי הוא יבשת מוקפת ים.
היבשת עשירה באורניום, זהב, פחם ונפט, ולמרות שמעולם לא נמצאה בה אוכלוסייה ילידת המקום, מדינות כמו צ'ילה, ארגנטינה, אוסטרליה וניו זילנד, טוענות לבעלות חלקית עליה. בדצמבר 1959 נחתמה אמנה (אמנת אנטארקטיקה), עליה חתומות 46 מדינות, שהסכימו שאנטארקטיקה תישאר שמורה מדעית, שבה יהיה חופש מדעי לחקור, ותיאסר כל פעילות צבאית של היבשת. כל המדינות, החתומות על האמנה, התחייבו שלא להכניס אליה צבא ודלק גרעיני, וכמובן לא לחצוב ולא להוציא מתוכה את המשאבים שהתגלו. לכאורה, כל תחנות המחקר שקיימות שם היום עוסקות במחקר אקולוגי, אך ברור לי לחלוטין שכל המדינות, ובעיקר המעצמות הגדולות, מחכות ליום שבו אולי יפור ההסכם, ואז יוכלו לשים יד על כל המשאבים האלה.
מנופי אנטארקטיקה, היבשת שאין בה תושבים אנושיים
באחד הימים של השייט עצרנו ליד תחנת מחקר ארגנטינאית. בכל תחנת מחקר כזאת יש מספר מבנים שצבועים בצבע אדום-כתום הבולט מאוד על משטחי הקרח הלבן. יש כאן מבנים למגורים, ספרייה, מועדון לשעות הפנאי עבור 18 החוקרים שנמצאים כאן למשך שנה שלמה, חנות ומרפאה. המבנים לא מחוברים במעברים ביניהם, ולעיתים, אם יש סופה קשה, לא ניתן במשך ימים שלמים לעבור ממבנה למבנה. בגלל תנאי מזג האוויר הקשים ששוררים ביבשת במהלך החורף ולא מאפשרים יציאה ממנה, המשלחות החוקרות מביאות אספקה לשנה שלמה ואף הרבה יותר, על כל צרה שלא תבוא.
תחנת מחקר באנטארקטיקה. שנה שלמה בבידוד מוחלט, לעיתים מזג האוויר לא מאפשר לעבור ממבנה למבנה
יש להם חשמל, מים חמים, אוכל וכל מה שהם צריכים כדי להתקיים. ראיתי שם הרבה מאוד חביות של סולר ומספר גנרטורים, ובניגוד למה שהאמנה מחייבת, ראיתי שם גם חיילים. אחד הדברים המפתיעים, שלא ציפיתי לראות שם, היה מקרר. אבל האמת היא שזה הגיוני לחלוטין, הרי לא תשמור יוגורט במינוס 40. למעשה, למרות שמדובר ב 18 אנשים, מהן ארבע נשים, זאת שנה מאוד בודדה לכל אחד ואחת מהם.
דוב טורף פינגווין? אין דבר כזה!
בקוטב הדרומי אין הרבה מיני בעלי חיים, אך כל מין נמצא שם בכמויות עצומות, בניגוד לקוטב הצפוני ששם חיים אלפי מינים של בעלי חיים. אין כאן דובי קוטב לבנים, כפי שרבים סבורים, והפינגווינים חיים רק בחצי הכדור הדרומי, כך שלא תוכלו לראות דוב טורף פינגווין, אין פריים כזה…
בניגוד למה שרבים חושבים, פינגווינים חיים רק בחצי הכדור הדרומי
אחד התבלינים העיקריים של אנטארקטיקה, שעושים את היבשת לכיפית ומעשירים את נופיה הם הפינגווינים. זהו עוף מוזר, שלא יודע לעוף, וגם בהליכה הוא לא משהו, אבל הוא שחיין נפלא. עד היום אני לא יודע להגיד אם זה עוף שהפך להיות דג, או דג שהפך להיות עוף.
פינגוונים מדדים בחבורה. עוף שלא עף, וגם בהליכה הוא לא משהו, אבל הוא שחיין מצוין
בעולם יש 17 סוגים של פינגווינים, והערכה היא שמספרם מגיע לכ-30 מיליון בסך הכל. שלושה סוגי פינגווינים נמצאים באנטארקטיקה. הקיסר המלכותי הוא אחד מהם. הוא מגיע לגובה של עד מטר, ואחד המראות המיוחדים הוא לעלות אל החוף ולראות אותם עם האפרוחים. אחד הדברים המעניינים אצל הפינגווינים הוא שהזכר שיורד אל הים להביא אוכל לצאצא שלו, יודע למצוא אותו ללא בעיה בין מיליון פינגווינים שכולם נראים בדיוק אותו הדבר. במחקר שעשו, חיברו לפינגווינים ג'י.פי.אס, ואחרי שהזכר יצא אל הים, הזיזו את הנקבה עם האפרוח בכחצי קילומטר. לאחר יומיים בים, הפינגווין הזכר הצליח למצוא אותם בזכות הצליל שהם השמיעו. מכאן למדו שההבדל בין פינגווין לפינגווין הוא לא במראה, כי אם בקולות.
מושבה של פינגווינים מלכותיים עם גוזליהם (בצבע חום). ההבדל הוא לא במראה אלא בקולות
לפינגווינים אין טורף יבשתי ולכן הם לא חוששים מבני אדם. אני בשבילם רק עוד עצם שזז על הקרח. אחד הכללים הלא כתובים באנטארקטיקה הוא שאסור לעמוד בין הפינגווינים למים, כי זה מלחיץ אותם. החוף הוא מקום המפלט שלהם מפני כלב הים הנמרי שטורף אותם בתוך המים. האויב של כלבי הים הוא הלוויתן הקטלן (אורקה), הטורף הכי גדול בים, שטורף גם את הכריש האימתני, העמלץ הלבן.
אל תתעסק עם קטלנים
הקטלנים האינטליגנטים מסתובבים בלהקות. כל להקה מתקשרת בדרך שונה וצדה בצורה שונה. יש כאלו שצדים גם על החוף – הם עולים עם חצי גוף על החוף וטורפים כל מה שנמצא בטווח שלהם. מהצד זה עשוי להיראות כמו ניסיון התאבדות כושל. ויש כאלו, שאם הם רואים כלב ים שוכב על קרחון, הם באים מולו, וכולם ביחד צוללים ממש לפני הקרחון על מנת ליצור גל, שהופך את כלב הים אל המים. מהרגע שהוא נופל למים, אין לו שום סיכוי לשרוד והוא נטרף בשניות.
הקטלנים (אורקות) שוחים בלהקות וצדים בשיתוף פעולה ותחכום רב את טרפם
באחת הפעמים, כשירדנו מהספינה עם הזודיאק אל המים, להקה של קטלנים צללה מתחתינו. היה לי ברור שבנפנוף קל בסנפיר הם מעיפים את הזודיאק לגובה בלי מאמץ. לשמחתי, הם לא ניסו, כנראה שלא היה להם תיאבון למנת זודיאק מלאה באנשים.
איך באים גורים של פילי ים לעולם?
באנטארקטיקה ניתן למצוא גם דובי ים, אריות ים ופילי ים. פיל ים הוא חיה ענקית, עם אף שמזכיר חדק של פיל, ומשם שמה. הזכר עשוי להגיע למשקל של עד ארבעה טון, הנקבה לכשליש ממנו.
גור של פיל ים נולד במשקל של חמישים ק"ג אך תוך מספר חודשים הוא כבר מגיע למשקל של מאות ק"ג. לרוב הם שורצים על הקרקע כמו גושי שומן ענקיים או כמו סלעים, לרוב די אדישים. אך כשפעם לא שמתי לב ואחד מהם חטף ממני בטעות בעיטה, שגרמה לו להתעורר ולשאוג עלי עם פה ענק. לשמחתי, הספקתי לצלם אותו. למרות גודלם, הם מתקדמים בזחילה בקצב מהיר יחסית, וכשחוקרים הצמידו להם מכשיר שמודד עומק, התגלה שהם צוללים עד לעומק של 1,700 מטר כדי לאכול. הסיבה לכך היא להימנע מהקטלנים שעלולים לצוד אותם.
מבט קרוב (מדי?) אל לועו הפעור של פיל ים
רוב השנה פילי הים נמצאים בים, בתקופת הרבייה הם שורצים על החוף במספרים גדולים, מנמנמים במשך שעות, אך גם עסוקים ברבייה, וכך זכיתי לראות איך פילי ים מגיעים לעולם במקום בו אין חסידות.
באחד החופים, רגע לפני שעזבתי, שמעתי לפתע שאגה רמה, שנשמעה כמו גרעפס אימתני שהשמיע ראש הלהקה, שהוא גם הגדול ביותר בשכונה הזאת. ואז אני רואה אותו זוחל בדהרה, כמו תולעת ענקית, אל עבר זוג אוהבים שמזדווג על החוף לעיני כולם. פיל הים המבוהל, שנתפס במערומיו, נכנס לנוהל של משגל נסוג זריז וברח למים, אחד אחר שהיה בתור נבהל גם הוא ודפק רוורס בלי לאותת ובלי להסתכל לאחור, שם עמדה חבורת פינגווינים נינוחה בשיחת רכילות של אחר הצהריים ואשר הצליחה להתחמק בשנייה האחרונה בלי שאף פינגווין שינה צורה לפיתה. סצנת הקנאה של הטלנובלה שהייתי עד לה, אם אני מצליח לתרגם נכון את מה שהשריף צעק לזה שברח למים: "חכה חכה, יא פושטק, אתה עוד תחזור לחוף ותראה מה אני אעשה לך…".
כלב ים מצדיק את שמו
השהות באנטארקטיקה מתקצרת בחצי יום בעקבות התראות על סופה שאמורה לפקוד את האזור, ואנחנו ממהרים להפליג בחזרה אל עבר אושואיה. כל יום של שייט מרחיק אותי עוד קצת מהיבשת הנפלאה הזאת, שארצה בעתיד לחזור אליה שוב. ענני עדשה במראה של שכבות מהפנטות, שנראים כמו ציור קוסמי, מלווים אותי על הסיפון. להקת לווייתנים שטה בסמוך לספינה, ומעל להקת אלבטרוסים דואה על זרמי האוויר.
הייתי בכל היבשות וראיתי מראות רבות של "פעם בחיים" ומבחינתי זו היבשת השביעית והאחרונה שלי. ובדרך הארוכה חזרה הדהד לי בראש המשפט שכתב נתן אלתרמן בהקשר אחר לגמרי, אך נכון גם כאן: "ישנן יפות ממנה אך אין יפה כמוה".
___
משה שי – צלם עיתונות ותיק ומוערך, בין השאר צלם מערכת של מסע אחר, הוציא לאור ספר צילומים "אומרים שהיה פה שמח", מעביר הרצאות על מסעותיו בעולם. המסע לאנטארקטיקה נערך על ידי אקו טיולי שטח.
משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:
מקסים((;