נערה דנית העפילה לפני כמה שנים אל קן חסידות שניצב על גג ביתה והצמידה מכתב לרגלה של אחת מן החסידות בקן. החסידה הלבנה נושאת המכתב נדדה לאפריקה ועוררה את תשומת ליבו של צעיר ממוצא הודי.
הוא הצליח ללכוד אותה, מצא את המכתב, קרא אותו והשיב עליו. הוא הצמיד את תשובתו לרגלה של החסידה ושחרר אותה. עם בוא האביב שבה החסידה אל קינה, על גג הבית בדנמרק, ועימה מכתב התשובה. כך החלה התכתבות סוערת בין הצעירה הדנית לבין הכותב ההודי. במהלכה של חליפת המכתבים התאהבו בני הזוג, ובסופו של דבר נישאו ואפילו הולידו ילדים.
הסיפור הזה הופיע לפני כמה שנים בכתב העת NATURE במסגרת מאמר עוקצני, שעסק בקשר שבין הצמצום ההדרגתי במספר החסידות הלבנות שמקננות בגרמניה, לבין הירידה במספר הזוגות שמולידים בה ילדים (ההקבלה אכן מפתיעה ומדויקת אם כי אין להסיק ממנה מסקנות מרחיקות נדוד).
עד לפני כמה עשרות שנים, מראה של קן חסידות במקום הגבוה ביותר בכפר, בדרך כלל על ראש מגדל הכנסייה, היה מראה כמעט מובן מאליו באירופה. החסידות התרגלו לחיים לצד בני האדם ונחשבו למביאות מזל טוב. בשנים האחרונות חלה הידרדרות במצבן של החסידות ברחבי העולם ומספר החסידות הלבנות החיות בעולם כיום הולך וקטן. הגגות המודרניים מקשים על הקינון, ביצות שיובשו באזורי המחייה השונים של החסידות הקטינו את הספקת המזון שלהן, וחוטי טלפון, חשמל ואנטנות למיניהן הביאו סכנות בלתי מוכרות לעופות. במקומות שונים ניצודו חסידות לצרכי מאכל ואף כחיות שעשועים. כמה מינים הוגדרו כפגיעים, בעיקר באפריקה ובאסיה, ומינים אחרים נמצאים בסכנת הכחדה.
מספר הזוגות המקננים של החסידה הלבנה נאמד כיום בעולם בכ-128 אלף ומספר הפרטים נאמד בכ-680 אלף. משערים כי בארבעים השנים האחרונות, פחת מספרן ביותר ממחצית. החסידות הלבנות מקננות בעיקר באירופה, אבל לעיתים נדירות גם באזורי החריפה והמעבר בנדידה באפריקה, כמו איזור קניה או דרומה של אפריקה, וכן בשולי אזורים אחרים בגבול מסלול הנדידה, כמו ישראל. באירופה פחת מספר החסידות הלבנות המקננות במאה ה-20 בצורה חדה: בהולנד, למשל, פחת מספרם מכ-500 זוגות מקננים ב-1910 לכ-5 בלבד ב-1985. בגרמניה צנח המספר מכ-9,000 זוגות בשנות השלושים לפחות מ-500 ב-1987, ובדנמרק, שם התגאו בשנת 1890 ב-4,000 זוגות, היו ב-1989 פחות מ-12. בחלקים שונים של מזרח אירופה, לעומת זאת, באופן בלתי מוסבר, גדלו האוכלוסיות המקננות באופן משמעותי.
מזל טוב
סביב החסידות נקשרה תמיד הילה של מיסתורין, שגם כיום, בתום שנים רבות של מחקרים ומעקבים, עדיין לא פגה. החסידות, ובעיקר החסידה הלבנה, תופסות מקום נכבד בפולקלור ומופיעות אינספור פעמים בסיפורי עמים מרחבי כדור הארץ.
החסידה נחשבה כראויה להערצה עוד במצרים העתיקה. אריסטופאנס, מנהל הספרייה באלכסנדריה במאה השלישית, טען שחוק אלוהי קדמון פקד על החסידות לכלכל את הוריהן מיד לאחר שתלמדנה לעוף. אגדות אחרות מספרות שהחסידות הצעירות מאפשרות להוריהן להניח את צווארם העייף על גופן בזמן הנדידה, ואם למרות זאת התעייפו ההורים יתר על המידה, נושאים אותם הצעירים על גבם. בארצות רבות הפכה החסידה לסמל הנוסעים.
אריסטו מציין שבאיזור תסאליה ביוון, מצמצמות החסידות את השרצת הנחשים ושאלמלא כך לא היה מתקיים שם יישוב. לכן היוו ציד או פגיעה של חסידות באיזור זה עבירה על החוק, שדינה מוות. באמונה הנוצרית מסמלות החסידות צניעות, זהירות, תום ומתינות. הן קשורות למריה ויתכן שזהו אחד המקורות של האמונה העממית המייחסת לחסידות את הבאת התינוקות. המקרא אוסר על אכילת בשר חסידה, אך הרפואה העממית בתקופת התלמוד גורסת כי מרת החסידה מרפאת את עקיצת העקרב.
באזורים שונים מברכים על בואה של החסידה, המבשרת את האביב ומביאה מזל טוב. החסידה משמשת גם כסניטרית של הסביבה: היא מנקה את השטח מחרקים ומנחשים ובמצרים ובמרוקו היו מודים להן על השמדת המזיקים בשדות.
החסידה חשובה לאפריקנים מזה שנים רבות בכך שהיא משמידה חרקים מזיקים ומווסתת, מאז "מכת מצרים", את "מכות חגבי הארבה", מכות המופיעות באזורים סמוכים לאזורי תפוצתה העיקריים באפריקה. אצל האירופאים, ובעיקר בגרמניה, נפוצה האמונה שחסידה המקננת על גג הבית היא ערובה נגד שריפה ופגיעת ברק. השבטים הגרמנים הקדומים האמינו שהחסידה היא ציפור קדושה. בכפרים רבים באירופה ראו בהיעדרן של חסידות בחודש מאי סימן למזל רע.
האגדות האירופאיות על הבאת התינוקות לעולם מתייחסות לחסידה הלבנה, אך מתברר שהמיתוס הזה קיים גם באפריקה. ביבשת זו מתייחסים באהדה רבה לחסידה החבשית, "המבשרת בבואה את תחילת עונת הגשמים". על חשיבותה של החסידה החבשית באפריקה כתב ליינס עוד ב-1925: "אם החסידה החבשית אינה מביאה תינוקות בנים, לפחות היא תביא עימה את הערך הרגשי של הגשם".
אחת המדריכות בספארי בקניה הסבירה פעם לילדים שהדריכה, שהחסידות שפגשו נמצאות בדרכן לדרום היבשת. אחד הילדים שאל אותה בתמיהה מדוע החסידות, החוזרות לאירופה ולישראל באביב, אינן מביאות עימן תינוקות שחורים.
מתהדרים בנוצותיה
באפריל 1988 צפיתי וצילמתי באיזור שדה-בוקר ברמת הנגב חסידה לבנה שבמרכז הכנף שלה היתה נעוצה חנית שאורכה כ-120 סנטימטרים. היא התגלתה לעיני לפנות-ערב בשדה-צין. כיוונתי לעברה את הטלסקופ שהיה בידי ומיהרתי למדרשת שדה-בוקר הסמוכה כדי להביא מצלמה. כדי שהחסידה "לא תלך לי בינתיים לאיבוד" ביקשתי מחוקרת אוסטרלית שעבדה באותו שטח ש"תשגיח" עליה עד לשובי. כשחזרתי למקום, כמה דקות לאחר מכן, נעלמו החסידה והחוקרת. זמן מה לאחר מכן הצלחתי לצלם את החסידה פעם אחת, ולמחרת היא המשיכה בנדידת האביב שלה בחברת כ-5,000 חסידות נוספות, שנחתו ללינת לילה באיזור. נראה היה שפצע החנית הגליד.
בתאילנד נוהגים לצוד את החסידה פשוקת המקור האסיאתית, וגם בפקיסטן, בפיליפינים ובהודו צדים כמויות גדולות במיוחד של חסידות. באפריקה נערך ציד של חסידות ועופות אחרים, בעיקר כחלק מטכסי התבגרות בקבוצות אתניות שונות. ציד ומרדף אחר עופות נועד להשיג נוצות לקישוט תלבושות קרב, לטכסי הבגרות. יש סברה שטוענת שציד החסידות באפריקה מתגבר בשנים האחרונות בשל רעב שנגרם בתום שנות בצורת.
חלק ממיני החסידות חיים בלהקות וחלקם, לבד. רובם ניזון מדגים ומחסרי חוליות, אך יש הניזונים מבעלי חיים יבשתיים, כגון, יונקים קטנים וחרקים. החסידה הלבנה (Ciconia ciconia) ממשפחת החסידתיים (Ciconiidae), היא אחד העופות הבולטים בין החסידות בארץ והעוף המפורסם ביותר באירופה. היא זכתה למעקב מדעי שיטתי כבר מאמצע המאה ה-19, ובשל קרבתה לאדם עקבו אחריה יותר מכל ציפור אחרת. גובהה מגיע ל-115 סנטימטרים, מוטת כנפיה המירבית ל-2.2 מטרים ומשקלה ל-5.4 קילוגרם. היא אינה החסידה הגדולה ביותר, אך היא שכיחה בישראל וקלה לזיהוי. היא ניכרת בניגודי צבעיה השחורים והלבנים ובמקורה האדום הישר.
החסידות הלבנות מפורסמות בקשרי הזוג הקבועים שלהן לאורך שנים רבות. יש הטוענים שהחסידות שומרות על נאמנות בנישואין לכל החיים, כמו העגורים והאווזים, וזאת למרות שבעונת האביב, חוזר הזכר אל אותו הקן שבו שהה בשנה הקודמת באירופה, לבדו. בת זוגו, בדרך כלל אותה בת הזוג של השנה הקודמת, מצטרפת אליו מאוחר יותר.
בנדידת החסידות אין סדר וארגון כמו בלהקות שקנאים, עגורים או פלמינגו. כל אחת מהחסידות נודדת כחלק בלתי נפרד מהטורים האינסופיים שעשויים לעבור בשמי ישראל. בנדידתן מעל ישראל, הן מבשרות אצלנו את סוף הקיץ, החל מסוף יולי, כמו פריחת החצבים. עם חזרתן לאירופה, הן מבשרות את בוא האביב, יחד עם הסנוניות. דיוק הופעתן הרשים אפילו את הנביא ירמיהו שאמר "גם חסידה בשמיים ידעה מועדיה".
החסידות משתמשות בכושר הדאייה (תעופה פסיבית) שלהן בתעופה. מאז 1987 נספרו בארץ מדי סתיו כ-140 אלף עד כ-240 אלף פרטים החולפים מעל שטחה של ישראל בנתיבי מישור החוף והבקע הסורי-אפריקני. במיצרי הבוספורוס שבתורכיה נאמדו אף כ-370 אלף פרטים, החולפים מעליהם מדי סתיו. על מספרן הרב של החסידות החולפות בארץ בסתיו מעידות להקות שבהן נמנו כ-30 אלף חסידות לאורך כ-45 קילומטרים ובחזית רחבה של כ-15 קילומטרים. מספר הפרטים הנודד בישראל באביב מרשים אפילו יותר. בתחילת שנות ה-80 נספרו בנדידת האביב בישראל כ-310 אלף חסידות לבנות בדרכן חזרה לאזורי הקינון. יותר ממחציתן חלפו מעל עמק בית-שאן.
על מספרן של החסידות הלבנות באזורי החריפה ידוע פחות. מספר החסידות החורפות במזרח אפריקה ובדרומה מוערך בכ-460 אלף. חריפת החסידות הלבנות בישראל היא תופעה חדשה שהחלה לאחר הקמת המדינה, כנראה לא מסיבות ציוניות, אלא בשל כרייה מלאכותית של בריכות דגים ומאגרים לגידול דגים. כיום חורפות בישראל כמה אלפי חסידות מדי שנה.
תחת מעקב
באמצע המאה ה-19 נלכדה בירושלים חסידה לבנה שהיתה, כנראה, העוף הראשון שעקבו אחריו מעולם. עדי כסף נמצא סביב צווארה, ובו היה מכתב מאוקטביה, הרוזנת הצעירה מגצן שבשלזיה (כיום פולין). במכתב היה מידע על מקום קינונה של החסידה והבעת רצון ללמוד על מסלולי הנדידה שלה. מכאן ואילך החל איסוף מידע שיטתי על האוכלוסיות הדוגרות ועל נתיבי הנדידה שלהן, מאירופה לאפריקה. אבי הטיבוע בטבעות אלומיניום למטרות מדעיות, שהחל ב-1899, היה מורה דני בשם מורטנסן. אחריו פעל תינמן, שייסד ב-1901 את תחנת הטיבוע רוסיטן, בפרוסיה המזרחית דאז.
בישראל החל להיאסף מידע על טיבוען של חסידות לבנות בשנות ה-30. שתי החסידות המטובעות המפורסמות ביותר שנמצאו באזורנו סומנו בתחנת רוסיטן וניצודו ליד עכו ובקרבת דמשק ב-1909. לכידתן היתה מהעדויות הראשונות לכך שהחסידות נודדות דרומה, דרך אסיה הקטנה, סוריה ומישור החוף בישראל ואינן חוצות את הים התיכון.
בסוף שנות ה-80 חלה התקדמות חשובה בחקר נדידת העופות בישראל, עם התחלת השימוש בדאון ממונע, שאיפשר להתקדם באיטיות עם להקות החסידות ולמפות בדייקנות את גובה התעופה בתרמיקות (זרמי אוויר חמים העולים מהקרקע) ואת קצב התקדמותן. מממצאי המעקב הראשוניים הסתבר שהחסידות נודדות מדי יום כ-10 שעות בממוצע. בתנאי אקלים טובים מגיעה מהירותן לכ-60 קילומטרים בשעה, ובתנאים גרועים היא יורדת לכ-20 קילומטרים בשעה. כך הן מסוגלות לעבור ביום אחד ממזרח-סיני ועד לגבול לבנון, מרחק של כ-550 קילומטרים. הן נודדות בדרך-כלל בגובה של כאלף מטרים ובתנאים מסויימים הן מטפסות בתרמיקות לגובה של כ-3,000 מטרים.
התנהגות החסידות והעופות הדואים האחרים בסקרי הצפייה ובמחקרו של יוסי לשם מן החברה להגנת הטבע הביאה לקביעת מגבלת הטיסות למטוסי הקרב של חיל האוויר הישראלי ובמהלך הנדידה כונו שטחי המעבר "אזורים מוכי או מוגני ציפורים" (אמ"צ). עד לתחילת שנות ה-90 נמצאו בישראל יותר מ-200 טבעות של חסידות, שרובן הגיעו ארצה מאירופה. המעקב אחר חסידות לבנות רבות נוספות נעשה בשיטת קריאת הטבעות ממרחק, מבלי ללכוד או לחפש חסידות שמתו בדרכן. הסתבר שבהשפעת האקלים, ובעיקר בהשפעת רוחות בריזה מהים התיכון וסופות "שרקיה" (רוחות מזרחיות חזקות), משתנים נתיבי נדידת החסידות מעל ארצנו. עוד הסתבר, שלכל אחד מהעופות הדואים, כמו השקנאי המצוי או החסידה הלבנה, יש גובה תעופה ונתיבי נדידה מועדפים.
שימוש במשדרי-רדיו ובמשדרי עקיבה לווייניים היה הצעד הבא במחקרי החסידות, לאחר שהשיטה נעשתה נפוצה ומקובלת במחקרים קונבנציונאליים בעופות וביונקים, בין השאר גם בישראל. בהמשך למחקרו של לשם על נדידת העופות הדואים, ביוזמתו ובשיתוף מדענים מגרמניה, נערכו ניסויים בלכידה ובבדיקת עומס המשדר על שלוש חסידות לבנות. הן נלכדו בישראל לאחר שסנוורו אותן באלומת זרקור על צמרות עצים ותפסו אותן ברגליהן. לאחר שהותקן להן משדר קטן החל מעקב אחריהן. ממצאי המעקב הראשוניים הראו שנדידת עופות, וחסידות בפרט, היא רק חלק מאורח חיים דינמי של מעבר שכיח ממקום למקום והיעדר מחויבות לאיזור חריפה מסוים. הוברר מעל לכל ספק שבנדידת הסתיו ובחורף מרבות החסידות לשוטט באזורי החנייה, החריפה או בנקודות המעבר שלהן בדרכן ליעדיהן.
בסתיו 1993 הותקנו משדרי לוויין זעירים על גופן של שתי חסידות בגרמניה, מזרחית לברלין, ועל שתיים נוספות בישראל, בעמק בית-שאן. במעקב אחר ארבעת החסידות הסתבר שאלה שיצאו מגרמניה נדדו לסודן ולצ'אד שבאפריקה דרך לבנון, ישראל, סיני ומצרים. אחת החסידות שהתה בסודן במשך כחודש וחצי ובדצמבר 1993 הגיעה לדרום היבשת. המעקב אחר החסידות הלבנות הישראליות היה מרתק לא פחות: הן בילו את החורף בישראל ונדדו צפונה באביב. אחת החסידות חצתה בדרכה את מצרי הבוספורוס והגיעה לאיזור קייב שבאוקראינה, מרחק של כ-2,600 קילומטרים מהקן שלה בישראל.
נשיפות חיזור
בערבית ובתורכית נקראת החסידה הלבנה לקלק (Bu-Laqlaq) או (leqleq) בשל מנהגו של הזכר להפגין את נוכחותו באיזור הקן בזקיפת צוארו מעלה ובהקשת מקורו במהירות תוך הפשלת ראשו על הגב. כך זזה עצם הלשון ונוצרת תהודה טובה יותר של ההקשות התכופות. זכר החסידה השחורה, לעומת זאת, משמיע במהלך החיזור קולות נשיפה. רק לעיתים נדירות מקננות החסידות על הקרקע. בארץ היו מאז שנות החמישים כמה נסיונות נפל של קינוני חסידות. הקינון המוצלח הראשון היה בבאר-טוביה ב-1973, וכמו לאמת את דברי ספר תהילים, "אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה", בנו החסידות את קינן במרומי ברוש ואפילו גוזל אחד התפתח שם. מאמצע שנות ה-70 קיננו חסידות בהצלחה בבאר-טוביה ובמרכז הזואולוגי (הספארי) ברמת גן. רוב הקינונים המוצלחים בישראל החלו משנת 1977 ברמת הגולן, כשהחלו חסידות לקנן ברמת-מגשימים, ולאחר מכן בקרבת ישובים אחרים בגולן. ב-1990 קיננו בישראל בהצלחה לא פחות מ-10 זוגות שהפריחו גוזלים, בעיקר ברמת הגולן.
קשיי הישרדות
הביולוגיה של החסידה הלבנה ידועה יותר מזו של העופות האחרים בעולם בשל קרבתה למשכנותיו של האדם ובשל המעקב המדעי רב השנים אחרי הפרטים המטובעים הנודדים. לעובדה זו היו גם השלכות מרחיקות לכת על שמירת הטבע של המין. הסיבות לירידה המתמדת באוכלוסיות החסידות הלבנות ברוב אירופה אינן נהירות דיין לחוקרים. בכל מקרה ברור שהן קשורות להרס אזורי האכילה והקינון ולייבוש של ביצות ומקורות מים באירופה. באיזורי החריפה גרמו הצמצום במקורות המזון, בעיקר בשל בצורות מתמשכות וכן השימוש בחומרי הדברה לירידה נוספת במספר החסידות הלבנות. חסידות נפגעות מקווי מתח-גבוה, מרכב וממטוסים ובשל זיהום סביבתי באזורי החריפה והקינון כאחד. בעיה נוספת היא הציד הלא מבוקר.
מנקודת ראות אקולוגית, עיקר בעיות הקיום של החסידות הלבנות הן באזורי החריפה באפריקה שם אורבים להן ציד, תחרות על מזון ותחרות על אתרי לינה. בשנים האחרונות ניסו להשיב חסידות לטבע בשווייץ, בצרפת ובהולנד, שם כבר נעלמו ולאזורים אחרים, כמו גרמניה שם פחת מספרן באופן דרמטי. איכלוסן מחדש של חסידות לבנות צעירות בשווייץ, לאחר שנלקחו מקינים באלג'יריה, נחשבת להצלחה גדולה, אך קיימת מחלוקת בין החוקרים ביחס להכרחיות ולכדאיות של האיכלוס מחדש של פרטים שמוצאם מרוחק מאוד מאיזור ההשבה.
נסיונות איכלוס מחדש כאלה, חלקם מוזרים מאוד, נעשים כבר כמה עשרות שנים. בשל הדימוי הטוב של החסידות כמביאות מזל ותינוקות ניסו תושבים בכפרים רבים ברחבי אירופה, שהתהדרו בעבר בקיני חסידות, להחזיר אליהם את העוף הנודד. אין זה מקרה שהחסידות המיובאות מאלג'יריה וממקומות שונים ורחוקים אחרים סרבו להסתכן ולנדוד לאפריקה ונותרו צמודות לקיניהן באירופה גם בחורף. מה שלא התבהר עדיין לגמרי הוא, אם המזל הטוב הכפוי והלא נודד הזה מצליח עדיין להביא בכל זאת אושר, הצלחה וילדים כמו פעם.
