כשהייתי בת 18 חייתי במשך שנה ברומא. מאחר ועבודה לא היתה לי, נהגתי לטייל
בכל בוקר ברחובות, להתפעל מהכנסיות ולהעריץ את הארכיטקטורה והאמנות. שעות הסתובבתי מסוחררת מהבניינים, מהצליל של השפה ומהאריות ששרו לי פועלי הבניין. בהשוואה לקריאות ולשריקות של יושבי הברזלים בבאר שבע, בה גדלתי, סונטות האהבה, ששרו לי פועלי הבניין הרומאים, נשמעו כשיא הרומנטיקה האיטלקית.
כשסיפרתי לג'ובאני, עיתונאי איטלקי שפגשתי באחד ממסעותי, על אותה שנה קסומה באיטליה, ועל "הקונצרטים" ששמעתי מעל הפיגומים, הוא השמיע אנחה מנוגנת איטלקית ואמר: "מי יודע כמה לבבות שבורים השאירה זאת ברומא". צחקנו ביחד. במטוס גלגלנו שיחה מלאת הומור וקסם על נושא האהבה. לואיג'י מימיני וג'ובאני משמאלי טרחו להסביר לי בלהט מדוע המאהבים האיטלקים (רק בגברים מדובר כמובן) הם הטובים ביותר בעולם. כיצד הם נותנים לאשה להרגיש את ערכה, נושאים אותה על כפיים, מפנקים אותה, מקיפים אותה ברוך, בחום ובפינוק. בידיו של מאהב איטלקי החיזור הוא ערך עליון. הוא יודע מה חשוב לה לשמוע, הוא מצטט שירי אהבה קלאסיים, מדבר על רגשותיו כלפיה ועל רגשותיה שלה ובעיקר על הקסם שביניהם.
ג'ובאני ולואיג'י נזקקו לגרמנים לשם השוואה. הם תארו אותם כקרים, נוקשים, טכניים וחסרי נשמה ורומנטיקה המאפיינים את האיטלקים. "הניסיון שלי עם מאהב גרמני היה דווקא נפלא", טענתי. ג'ובאני פתר את הבעיה בחיוך רחב ובפשטות: "הוא בוודאי קיבל את ההכשרה שלו באיטליה".
אור בעיניים
ביקשתי שיסבירו לי כיצד באה לידי ביטוי אצילותו של האוהב האיטלקי. ניצוץ נדלק בעיניו של לואיג'י. לרגע לא הספיקה האיטלקית שלו כדי להכיל את כל המשמעויות והדקויות. "האוהב האיטלקי הוא גבר יפה תואר, בעל גוף נערי, גמיש, לבוש היטב. הוא מאוהב בך ללא כל סייג, הוא רואה את יופייך, את חוכמתך, את חינך הרב, והוא אינו רואה דבר מלבד זאת. המציאות אינה רלוונטית לגביו. את גרה בארץ אחרת? נשואה? גם הוא נשוי. קתולי. עם שלוש בנות. זה בכלל לא משנה ולא קשור לאהבה הסוערת שהוא רוחש לך. הוא מוכן לעשות בשבילך כל מעשה לא הגיוני, ובלבד שיוכיח לך את אהבתו. הוא יחכה בגשם, מתחת לפתח ביתך; ישיר לך סרנדות; בכל פעם שהוא רואה אותך יכריז בהתפעמות CHE ,BELLA והוא באמת מתכוון לזה. מבט עיניו, אומר הכל".
ג'ובאני דיבר ואני נזכרתי בג'וליו. פגשתי אותו בבר של מלון, על חוף נידח באי טרופי יפהפה. רקדתי על רחבת עץ כמעט ריקה והוא ישב על הדשא, בין האור לחושך של הים, שתה יין ונעץ בי מבטים. בסביבה שבה להישיר מבט נחשב לא מנומס, לא יכולתי להתעלם מן הישירות החצופה שלו, אבל המשכתי לרקוד כאילו איני שמה לב. עצמתי את עיני והרגשתי את העיניים שלו מלוות אותי בכל תנועה. למרות נסיון ההתעלמות, השפיעו מבטיו על הריקוד שלי.
המוסיקה האטה, ראשי הסתחרר ורציתי לשבת, אבל חשתי את ידיו אוחזות בי ומובילות אותי לריקוד צמוד. חייכתי והתאמתי את התנועות לקצב. הגמישות המושלמת שלו בריקוד והרגישות שלו לכל צעד שעשיתי, החניפו לי מאוד. הוא נגע לא נגע בכעין ליטוף קליל במותני, בגבי, בצידי גופי, העביר בי רעד של התרגשות. עברתי מיד לריחוף של סינדרלה בנשף, קצת לפני חצות.
הגדולה של האיטלקים, כך חשבתי, שהם מרשים לעצמם להיות בתוך הקיטש. שם, על החוף, הרשיתי לעצמי לעצום עיניים, עם חיוך אווילי של עונג מרוח על פני.
"האידיאל הוא החיזור, לא מימושה של האהבה. אותה נגיעה קלה שמציפה באושר. כשהוא לידך הוא פונה אל החושים ואת נרעדת מליטוף ידו, עוצמת את עינייך וכולך בעולם החלומות של הרומנטיקה המתקתקה. הוא חושני, הוא סוער, הוא מלטף, הוא כל מה שחלמת עליו", התעקש ג'ובאני לפרט, ואני חייכתי וחשבתי שבקיטש הנפלא הזה כבר הייתי.
כשהתעשתתי מן הזיכרון אמרתי ללואיג'י ולג'ובאני שזה מצלצל קצת סטריאוטיפי ומכליל וגם נגוע במצ'ואיזם. הם הכחישו בתוקף, בפליאה רבה של "מה הקשר?" שניהם התעקשו שאלה פשוט אמיתות מוחלטות. השיחה קלחה בקלילות של האיטלקית רבת החן, הייחודית לגברים איטלקים בלבד. אי אפשר היה לדעת מה הם גבולות הצחוק, מה מידת החיזור ולאן השיחה הזאת בעצם מובילה.
הכמרים וקזנובה
ג'ובאני טען שמקורותיה של האהבה האיטלקית נעוצים בדיכוי הדתי של היצרים. הכנסייה הקתולית דיכאה במשך שנים את המשיכה המינית ואת האהבה. את כל אלה צריך היה להסתיר מאחורי מסיכות (קרנבל ונציה), והאיטלקים שכללו דרכים עקיפות לביטוי האהבה, עד כדי אמנות (למרות שגם הכנסייה היתה במעגל האוהבים. ידוע היה למשל שיחד עם פגישות הארכיבישופים, שעברו מעיר לעיר, השתרכה פמליית הזונות, שליוותה את האירוע). כך נוצר מתח אדיר בין הדיכוי של הכנסייה לבין היצריות.
לואיג'י טען שזו שאלה של תרבות ומסורת, ומיד נקב בשמם של גדולי הספרות כדאנטה אליגיירי, פטרארקה ובוקאצ'יו. להיות איטלקי
פירושו לצמוח על תרבות וחינוך שיש בהם
סמלים של מאהבים (קזנובה, הטרובדור)
,שירת אהבה (דאנטה, פטרארקה), שירי עם,
(SOLE MIO), סיפורים וסרטים (אהבנו כל כך). להיות איטלקי פירושו לגדול על המיתוס של האהבה הבלתי אפשרית, הבלתי מושגת, הנאצלת מכל דבר אחר. לצד אלה קיימת כל הזמן האמונה, הבלתי נלאת, שעם השקעה מתאימה של רומנטיקה וחיזור אפשר להשיג כל אשה, גם את השכנה.
דיברנו על קזנובה שהקדיש את חייו להנאות החושים, ומעולם לא ראה לעצמו מטרה נעלה יותר מחיזור אחר אשה. קזנובה היה מאוהב עד כדי טירוף חושים בכל אשה שהכיר יותר מחמש דקות, ממרחק של פחות ממטר, ולא חסך מאמץ, הון וכישרון כמשורר, מבדר ואיש סוד אינטימי, כדי להיכנס למיטתה. שמו נקשר בשערוריות רבות ברחבי אירופה, והוא אף הושלך לכלא המפורסם של ונציה. גם סיפור בריחתו הנועזת מכלא זה קשור ליחסיו האינטימיים עם אשת איש מכובד.
בשלב זה של השיחה שאלתי את עצמי אם לואיג'י יעבור להדגמה. האם יירד על ברכיו, במעבר שבין ספסלי המטוס וידקלם לי אחת מהסונטות המפורסמות של פטרארקה כדי להמחיש את התיאוריה שלו? (האיטלקים הרי לומדים סונטות אהבה בבית הספר, כמו שאנחנו לומדים תנ"ך). אבל זה היה כנראה יותר מדי בשביל עיתונאי שעוסק בפוליטיקה איטלקית או אולי התאורה במטוס לא היתה נכונה.
סופיה ומרצ'לו
המשכתי לשוחח על פטרארקה בבית קפה "פליני", בנווה אביבים. ישבתי עם יפתח, שגם לו שורשים לטיניים ועם יוסף, יהודי איטלקי חם, בעליו של "פליני", על צלחת של פסטה טובה (האוכל האיטלקי הוא אוכל חושני מאוד, שמעסיק את הסועדים בפעולות של מציצה, יניקה וליקוק שפתיים). הזכרנו את האהבה המוטרפת של פטרארקה, המשורר הלאומי האיטלקי מן המאה ה-14, ללאורה שלו. בשבילו היא היתה גן עדן, מקור השראה, ייסוריו וכאביו.
יוסף העלה את זכרם של הטרובדורים כחלק חשוב מתדמית האוהבים האיטלקים. הם היו זמרים-שודדים נוסח רובין הוד בגרסה רומנטית. בסוף כל שוד מרכבה בדרכים, לאחר שהפשיטו את הגבירות הנכבדות מתכשיטיהן, נהגו לדקלם בפניהן שירי אהבה. זה עשה את השוד מרגש, מאוד מרגש. הרי אי אפשר לכעוס על שודד משורר ופייטן.
קינחנו בעוגת האגסים והשוקולד הנפלאה של המקום. יוסף סיפר לנו על תחנת טלוויזיה פירטית שצצה בדרום איטליה בשנות השמונים. התחנה הזו הקרינה תוכנית בה עשו עקרות בית, עוטות מסכות, סטרפטיז. התוכנית היתה להיט. "מה שמדליק את האיטלקי זו הפנטזיה על השכנה שגרה קרוב. אם ההיא בטלוויזיה עשתה את זה, אז אולי גם השכנה שלי?"
"גם הכוכבות האיטלקיות", הסביר יוסף, "הן לא נשים בלתי ניתנות להשגה, כמו רקל וולש או מרלין מונרו. הן דומות יותר לאמא, לדודה, לשכנה. סופיה לורן, למשל. האיטלקי רוצה אהבה נשגבת, נאצלת, טהורה, אבל שיהיו בה תשוקת בשרים, חושניות, מתח של אסור וקצת זימה.
"המאהב האיטלקי צריך הרפתקה, אינטריגה. סקס בפני עצמו לא מעניין אותו. חשוב לו הסיפור שלפני. באהבה האיטלקית יש רגשות סוערים, רומנטיקה ועצב. חייבים להיות בה קנאה, כעס וריב, צעקות, פיוס ודמעות. באהבה ראויה לשמה חייב להיות קונפליקט וגם אם זה לא מסתיים באופן טרגי, כמו סיפורם של רומיאו ויוליה, הרי שללא המתח של הטעימה מן האסור, לא תיתכן המשיכה המחשמלת, המזינה את האהבה. זוהי אהבה איטלקית, וזה עובד", התלהב יוסף.
גם בוקאצ'יו, מחבר "דקמרון", הביא אורות וצללים על סיפורי האהבה. הוא תיאר בהומור קליל את שמחתה, יגונה, תשוקתה וסטייתה. בחווילה, בה מתרחשת עלילת דקמרון, מצאו עשרה צעירים וצעירות מפלט מאימת המגיפה השחורה, שהשתוללה בפירנצה. הם בילו בצוותא במשתה ובריקודים במשך עשרה ימים. בכל יום סיפר אחד מהם, בהגיע תורו, סיפור של אהבה, בגידה, צביעות ו/או שחיתות. מקצת הסיפורים מגוחכים ונלעגים, מתובלים בוולגריות ובתאוות בשרים, האחרים מלאים בטוהר ובאצילות. בחלקם זימות ותככים, באחרים צניעות ואושר. ישנם כמה סיפורים מעניינים על כמרים ונזירים שנוזפים בגברים על הזימה, כדי שהנשים תיפולנה בחיקם של הנוזפים.
יפתח סיפר לנו על לוקרציה בורג'ה, שנהגה להרעיל את המאהבים שלה לאחר שגמרו את תפקידם. היה לה רעל בטבעת והיא מסכה אותו ביין. מאוד הזדהיתי עם לוקרצ'יה ואני עדיין מחפשת אחר המפרט הטכני של טבעת כזו.
הסתכלנו סביב על הפוסטרים של סרטי פליני ונזכרנו בסרטי האהבה האיטלקיים. גם שם האהבה היא מעין טרגדיה איטלקית, עם הומור דק, והרומנטיקה אינה אלא סובלימציה של המין. מרצ'לו מסטרויאני מגלם דמות קלאסית של המאהב האיטלקי: עצלן כמו תרנגול בלול, אוהב את עצמו, מקפיד בלבושו, נראה טוב ובסופו של דבר מתמסר לאשה.
הלבוש הוא פרט חשוב בתדמיתו של המאהב האיטלקי. הוא הולך לעבודה יפה ומסודר. הוא צריך להראות טוב בשביל הבחורות. האופנה האיטלקית לגבר, הידועה בהקפדה על טעם מעודן, מאפשרת לו לאמץ בקלות את המראה המתאים לאוהב הרומנטי.
האיטלקי הוא מחזר בלתי נלאה. הוא יכול להתחיל בנשיקת שוקולד, BACI, שתמצאי בה בארבע שפות משפט אהבה, המתאים בדיוק לסיטואציה והשלב בחיזור בו את נמצאת. הוא מתמיד בחיזור ומנסה בדרכים שונות. הוא אינו מתייאש, עד שהוא ממיס אותך ואת נעתרת (או זורקת לו נעל בראש).
אשה ומציאות
העם האיטלקי אוהב ויודע לשיר. (סולם הדו רה מי הוא המצאה איטלקית), ושירים רבים מוקדשים כמובן לאהבה. נאפולי היא חממה של זמרים, משוררים ונאהבים. גם האריות המפורסמות מהאופרות הידועות (של ורדי למשל), אינן אלא סיפורי אהבה רומנטיים. זהו למשל סיפורה של זילדה, בתו של ריגולטו. היא התאהבה בדוכס, שהיה ידוע כדון ז'ואן גדול, הוא התחפש לסטודנט עני, כדי שלא תכיר אותו וחטף אותה. כשגילה ריגולטו את התרמית החליט לנקום בדוכס. הוא שילם לרוצח שכיר כדי שיהרוג את הדוכס, אך זילדה, ששמעה על המזימה, התחפשה לדוכס ונרצחה במקומו. הדוכס, אהוב ליבה הקזנובי, ניצל.
האהבה היא הפתרון לכאבי החיים. בעיני האוהב האיטלקי האשה שאחריה הוא מחזר היא בבואתה של ביאטריצ'ה של דאנטה אליגיירי: האשה האידיאלית, הנערצת והאהבה הבלתי מושגת שהדריכה את נשמת המשורר בגן העדן, והביאה אותו עד לכס האלוהים. אז מה הצ'אנס שלי, חשבתי לעצמי. הרי אין לי כל סיכוי למלא את התפקיד שמייעדים לי אמני האהבה האיטלקית כמושא אהבה טהורה, נאצלת ורחוקה, ו/או תאוות בשרים חושנית נחשקת ואסורה.
"רעיון האשה האידיאלית, הבלתי מושגת
(DONNA IDEALE), הינו שורש הרע של ההתייחסות הבלתי שוויונית לנשים". קרלה אמרה לי את הדברים האלה בשיחת טלפון לרומא, בה ביקשתי את תגובתה למאמר. "היא קדושה או זונה, לא משהו באמצע שהוא אנושי ומציאותי", המשיכה. "לממציא הרעיון הזה הייתי מטפטפת קצת אבקה מהטבעת לתוך הכוס. גם הוא היה בוודאי איזו וריאציה טרובדורית. אני? אני סתם רוצה שיתיחסו אלי
כאל בשר ודם, בעלת תכונות חיוביות ושליליות, רגשות מורכבים, מחשבות ותשוקות לגיטימיות. אז זה באמת כיף".
העורך ביקש ממני לכתוב מסה חושפנית על נסיונותי עם אוהבים איטלקיים. לצערי, כשחייתי ברומא הייתי צעירה מדי ונשואה מדי כדי להבין את הפיוט הממשי של הסונטות ששרו פועלי הבניין. היום, כשאני מספיק בשלה לכך, אני להוטה לכתוב על הנושא מנקודת מבט אישית של פמיניסטית ישראלית, בדיאלוג עם גברים ונשים איטלקים. או, לחילופין, מנקודת מבטם של גברים איטלקים, שבגרו והתעייפו מהכפייתיות של כובשי נשים נצחיים. או אפילו סתם, מתוך הצחוק המתגלגל של נהנתנית תל אביבית. כדי להשלים את כל אלה צריך פשוט לנסוע, בשליחות המערכת כמובן, ככתבת מיוחדת של מסע אחר לענייני אהבה איטלקית.
