אחד הזכרונות המוקדמים שלי, עוד מהתקופה שבה לא ידעתי לדבר, הוא של דבר חום ונוצתי שחולף על פני במהירות, מדגדג והולך לו. לימים אמרו לי שזה היה הסנאי, שאימץ את המשפחה שלי ואת ביתנו, בעיר אפורה אחת, בארץ קרה אחת שבה היו סנאים. כשהתחלתי לדבר, הייתי מצביעה עליו בשמחה ואומרת: כלב. כשלקחו אותי לכפר כדי לראות חיות של ממש מחוץ לדפי הספר, הצבעתי על הפרות, הסוסים, החמורים והעז השחורה האחת, וחזרתי בעליצות: כלב. רק כשגולדי, הראשון מהכלבים שהואילו לחלוק עימי את חייהם על פני אדמות, הופיע בביתנו – נרגעתי סוף סוף ולמדתי להבחין בהבדלים בינו לבין שאר הולכי על ארבע. לבד מן השנתיים הראשונות בחיי, איני זוכרת תקופות שבהן חייתי בלי כלבים. לא מפני שהם ידידיו הטובים ביותר של האדם. ידידיו הטובים ביותר של האדם הם בני אדם, רק שלעיתים קל מאוד לשכוח זאת. וזה גם לא מפני שהכלבים מבינים אותי ויש לי קשר טלפאתי איתם. אין לי ואין להם, לצערי. העיניים הנבונות מטעות, ונדמה לרומנטיקנים שבינינו כי אפשר ליצור בקלות קשר קרוב ורב משמעי עם בעלי העיניים. גם אני ניסיתי, וגם אני חשבתי לפעמים כי "למה", "איש" או "יופי" עומדים להמיר את נביחותיהם בשיחה של ממש. זה לא קרה, זה לא יקרה. הם מחכים לנו בצייתנות ולא נעלבים כשאין לנו כוח למשחקים שלהם. הם שמחים לקראתנו כאילו היינו מישהו מאוד מיוחד. הם שוכחים לנו במהירות את הכעסים, את הצעקות שלנו כשהם, נעבעך, מחליטים לפרק כרית של נוצות באמצע הסלון בערב ראש השנה. הם משפילים ראשם ארצה, ואנחנו מייחסים להם רגשי אשמה. וכל עוד הם איתנו, לעד יישארו גורים: בהתנהגותם, בצורך שלהם למצוא חן, בילדותיות שלהם. יופי יושב כעת מתחת לשולחן הכתיבה שלי, ולא יזוז משם עד שאקום. אף פעם לא אמרתי לו לשבת שם. טוב לו ככה, וסיבותיו עימו. כבר תשע שנים הוא רובץ כך, אולי מפני שלא עלה בדעתו כי אפשר אחרת. אינני רומנטיקנית, אני אומרת לו. אני יודעת שאתה בסך הכול חיית טרף קטנה ומתנהג יפה כדי לקבל אוכל וליטופים; ומצידי זה בסדר, כל זמן שאתה יודע שבגללך אני שואבת שערות מכל פינה, משקיעה הון קטן בווטרינרים, מתעדכנת בחידושי המזון המיובא בקופסאות, רצה בשדרה רק כדי שיהיה לך טוב ומקבלת בהכנעה את ביטויי הזעם שלך על הרצפה כשנעדרתי מן הבית יותר מחצי יום. כן, אני גם מנגבת את ביטויי הזעם, שתדע לך. ואז הוא מביט בי, ואני שוכחת להגיד לו את כל זה. כי אנחנו חיים בבית אחד מפני שאני, ככל הנראה, לא יכולה אחרת. כבר תשע שנים. מאז שהיה כדור פרווה בן שישה שבועות, ומיד ידעתי שהוא הכלב הכי נפלא בעולם. |
למה כה רבים מאיתנו עושים זאת לעצמם? מה גורם לנו להכניס חיה לתוך בית מסודר ולנסות לשכנע את עצמנו שזה כדאי, שזה נבון, שזה נעים? היכן בדיוק אנחנו טועים ולמה הטעות הזו גורמת נחת רוח רבה כל כך? פורסם 9.11.08 |
Array
(
)