חדקרן: על קיומו הוודאי

ביישנית ותכולת עיניים
הג'ירפה מתה מבדידות, והסינים לא השכילו למצוא עוד אחת, בעיקר מפני שלא חיפשו. יחד עם היפאנים הם ייסדו מסחר ער באבקת חדקרן, משום שכבר היה ידוע לכול שאין כמוה תרופה פלאית לאין אונות. נכון שהמסחר סבל ממחסורים עונתיים חמורים, כי קרניים לא התגלו בכל יום ולא על כל חוף, אבל הזריזים שבסוחרים תמיד ידעו להבטיח ללקוחותיהם כי האבקה שהם רוכשים היא ג'אי לין טהור, מעולה, ובאחריות.
הסוחרים הזריזים מכולם הבחינו בפוטנציאל הטמון בספנים חיוורי הפנים, אלה שלא מתרחצים ומצמחים זקנים פראיים על פניהם: ייתכן שהמשלוח הראשון של אבקת חדקרן הגיע לאירופה יחד עם מלחיו של מארקו פולו; מכל מקום, במאה ה־14 כבר ידעו הכול שיש דבר כזה, והג'אי לין עבר הסבה מקצועית. ספנים הביאו דוגמאות של קרן, והסיפורים נפוצו עד מהרה: מדובר בחיה ביישנית, פלאית, תכולת עיניים וצחה כשלג. רק בתולות יכולות לראותה, והיא תציל כל עלמה שנקלעה לצרה. אפשר לצפות בה לעיתים רחוקות ביער, כשהקרן מסתבכת בעלווה, ואז החדקרן פונה אל העלמה בקול ילדותי ומבקש ממנה עזרה. אם תיעתר, לנצח יהיה לה לחבר. עלמות, בצרה או לא, השכילו להבחין בפוטנציאל, שכן דיווּח על מפגש עם חדקרן פירושו תמיד כי המדווחת שמרה על תומתה, למרות כל מדוחי העולם הזה ופיתוייו.
הסיפורת העממית בתקופת הרנסאנס מלאה באזכורים, מעשיות ומשלים על אודות החדקרן. אפשר לפגוש אותו במאות איורים מן המאות שעברו. אחד החביבים עלי הוא מתוך "ספר היצירה" שצויר באיטליה במאה ה־17 ובו שירת הלל למעשי הבורא. תחת הערך "חיית השדה" הוא מופיע במלוא תפארת הקרן האחת.

לווייתנים וחייזרים
יום אחד הפסיקו לראות אותו. לא בגלל שפסו בתולות מן העולם. אינני יודעת מתי דיווחו אנשים לאחרונה על מפגש עם חדקרן, אבל נדמה לי שזה קרה כאשר רעיונות דארוויניסטיים החלו לחלחל אל התודעה הציבורית, והתברר שקיומה של החיה ודאי בערך כקיומן של מכשפות מעופפות. לעיתים עוד ניסו להחיות את המיתוס. הקרקס הגדול של בארנום וביילי הציג לראווה חדקרן בוגר, לעיניהם המשתאות של אמריקנים תמימים וישרי דרך בסוף המאה שעברה. לימים התברר שנטלו תיש, עוד בינקותו, וחיברו חבקי ברזל לקרניים המתפתחות ואילצו אותן להשתזר זו בזו. מנהלי הקרקס נאלצו להודות שעשו נבלה. מדענים קודרים וזעופים הבהירו לקהל הרחב, שאין דבר כזה, חיה עם ארבע רגליים וקרן אחת שאיש אינו רואה; ודאי לא ייתכן שרק חיה זכרית כזו קיימת, כי איך יתרבו? בעזרת רוח הקודש?
ההיסטוריה של החזיונות הפלאיים – או, במלים אחרות, תולדות הדמיון האנושי – היא סיפור מרתק במיוחד כאשר מגלים כי גבולות הדמיון תחומים למעשה בגבולות הידע על אודות העולם הריאלי. הנביא יחזקאל ראה מרכבה; אנחנו רואים חלליות מכוכבים רחוקים. בשני המקרים אין לזלזל בתקפותה של חוויית הראייה. רק ההסברים השתנו מאז דיבר אדוני אל נביאיו.
והחדקרן? הוא עדיין איתנו, כפי שהיה מאז ומתמיד. הילד שעל החוף לא יכול היה לדעת שמה שעיניו רואות הוא קרן שהיתה מחוברת לראשו של לווייתן קטן. חמישה מטרים של לווייתן, ובראש – התוספת הזאת שאורכה שלושה מטרים. למדענים הוא מוכר כ־Monodon monoceros, סתם בני אדם מכנים אותו חַדְשֵן. המדענים לא יודעים לספר לנו מה תפקידה של הקרן, או מדוע רק לזכרים יש דבר כזה. הם מתקשים במיוחד מפני שהצפייה בלווייתן נדירה: הוא שוחה לו בצפון, בחוג הארקטי, ואינו מגלה עניין מיוחד במפגשים עם מדענים. השערה אחת היא, שהקרן נועדה למלחמות של זכרים זה בזה. מאכזב, אבל סביר מאוד, במיוחד בשל סימני הפגיעות בראשיהם של זכרים שאתרע מזלם להיתקל במדען.
הילד שעל החוף לא ידע זאת, מפני שהקרן החלולה ניתקה זה מזמן מגופתו של הלווייתן וצפה עד שהגיעה לחופי סין, או יפאן. גם השמאן לא ידע, אבל אסור היה לו להפגין בורות בפני תושבי הכפר. כך בורכנו בתוספת מופלאה לביבר המיתולוגי, זה שהתקיים אלפי שנים ללא הפרעות בדמיונה הקולקטיבי של האנושות. חבל שזה נגמר. כמה טוב שתמיד עוד אפשר, אם משתדלים, לראות חייזר.