חג מולד שמח, מר ורטן – מחווה למגלה אירוס הסרגל

הרופא הגדול מנצרת
ורטן נולד ב־1835 באיסטנבול למשפחה ארמנית. במלחמת קרים הוא שימש מתורגמן לקצין אנגלי, ובהשפעת המראות הקשים של המלחמה החליט להקדיש את חייו לריפוי נזקקים. בתמיכת "החברה המיסיונרית הרפואית באדינבורו" (EMMS) הוא למד רפואה באנגליה והוכשר לשליחות חייו.
"ההתחלה היתה צנועה", מספר ד"ר בשארה. "ורטן הגיע לעיר
ב־1861 והקים מרפאה ולידה חדר ובו ארבע מיטות אשפוז. זה היה בית החולים הראשון". המרפאה הקטנה לא סיפקה את ורטן, ובקיץ 1866 נסע לאדינבורו ושם תבע את הגדלת התמיכה הכספית. המנהלים התרשמו מתעוזתו ומרצינות כוונותיו ונענו לבקשה. ורטן הנמרץ ניצל את שנת שהותו בסקוטלנד להשתלמות ברפואה ואף גייס, בדרך מקורית, את העובד הראשון לצוות שלו: אחות סקוטית מוסמכת. "במסמכים שבהם עיינתי בארכיון בסקוטלנד", מספר ד"ר בשארה, "מצאתי מתועד: קלוסט ורטן ומרי־אנה סטיוארט נישאו כאן ב־2 ביוני 1867, בשעה אחת ושלושים ובאותו יום בשעה ארבע ורבע יצאו בדרכם לנצרת".
מחצר בית החולים של היום צפינו למטה אל גושי הבתים הצפופים בעיר העתיקה של נצרת. שם, במבנים שונים בקרבת השוק, התגורר ופעל ורטן במשך 47 שנות שליחותו. ב־1867 היו בבית החולים שלו שמונה מיטות, ובתחילת המאה – 40. בצמוד שכנה מרפאה, שאליה הגיעו חולים גם מלבנון, מהגולן ומהשומרון. ורטן הצליח להנחיל בנצרת רפואה מודרנית, במיוחד בקרב האוכלוסיה המוסלמית שחשדה ברעיונות זרים שלֻוו בהשכלה נוצרית. בהיותו איש חזון, השקיע ורטן מאמץ מיוחד בחינוך לבריאות וברפואה מונעת, הקים שירות של טיפת חלב והנהיג חיסון סדיר לתינוקות. הוא היה הרופא היחיד בגליל עד 1882, ומעמדו לא נפגע גם אחרי שהוקמו בנצרת בתי חולים נוספים, כפי שמעיד השם שהעניקו לו התושבים: "אל־חכים אל־כביר" (הרופא הגדול).
חלומו של ורטן היה להפוך את המרפאה ואת חדרי האשפוז הסמוכים לבית חולים מודרני. בראשית שנות השמונים של המאה שעברה הוא קנה קרקע על גבעה שוממת מצפון לעיר והתחיל בבנייה; אך כשזו הושלמה, החרימו השלטונות התורכיים את המבנים בתואנה שנבנו על קרקע ציבורית. החשש מ"השתלטות נוצרית" הוא שהביא, כנראה, לכישלון הצורב שאותו נשא ורטן עד אחרית ימיו. המבנה שהקים הפך למושב המושל התורכי של נצרת, אחר כך שימש את מושל מחוז הצפון הבריטי, והיום שוכן בו מטה המחוז הצפוני של משטרת ישראל.
ב־1903 העז ורטן לנסות שנית, ערך תוכניות חדשות לבית חולים וב־1906 רכש שטח הנמצא בראש המדרון המשקיף אל העיר, סמוך לבית הקברות האנגליקני. ורטן לא זכה לראות את המבנה שעליו חלם. הוא מת ב־1908 בביתו הסמוך לבית החולים הישן בעיר, אך נקבר ליד חלקת הקרקע שקנה, ושעליה נבנה אחר כך בית החולים. דיוקנו של הרופא מנצרת, תצלומים ומסמכים המספרים על קורות בית החולים הישן מעטרים היום את קירות חדר הישיבות; מחלונותיו נשקף קברו של ורטן.

על צמחים ורופאים בארץ הקודש
המחצית השנייה של המאה ה־19 היתה תור הזהב של גילוי צמחים לא מוכרים בארץ ישראל. בין החוקרים שאספו צמחים בארץ היו גם רופאים, שכן הרפואה והצמחים הם שני פנים של אותו מטבע, ובלימודי הרפואה הודגשה החשיבות שבתיעוד מינים חדשים.
הדרך הפשוטה והקלה לתיעוד צמחים – ייבושם, שיטוחם במכבש והדבקתם על גליונות נייר – עודדה גם אנשים שלא היו בוטנאים לעסוק במלאכה. בקרב הרופאים שאספו צמחים בארץ ייזכר הרופא הגרמני ליאונרד ראוולף (Rauwolf), ששהה באזורנו בשנים 1573־1575. האוסף שלו, המוכר כאחד מאוספי הצמחים העתיקים בעולם בכלל, שמור כאוצר יקר באוניברסיטת ליידן שבהולנד. כ־300 שנים מאוחר יותר ישב במצרים ובלבנון הרופא הצרפתי שרל גאיארדו (Gaillardot) – רופאו האישי של סולימאן פאשא המצרי, הרופא הראשי של בית החולים בצידון, ובסוף ימיו מנהל בית הספר לרפואה בקהיר. גאיארדו אסף צמחים רבים, השמורים ביינה שבגרמניה.
ד"ר לואי־שרל לורטה (Lortet) הצרפתי – רופא ופרופסור למדעי הטבע בפקולטה הצרפתית לרפואה ורוקחות – אסף צמחים במהלך סיוריו כראש משלחת צרפתית לחקר הטבע של ארץ הקודש. פאר תגליותיו הוא האירוס ההדור, שגילה באצבע הגליל ב־1880.
בסוף המאה הקודמת כתב ד"ר ג'ורג' אדוארד פוסט (Post) – רופא אמריקאי, מרצה ומנתח בבית החולים של ביירות – את ספר הצמחים המקיף הראשון על צמחי אזורנו. פוסט, שהיה גם בוטנאי, ערך מסעות לאיסוף צמחים בכל רחבי הלבנט, מצא ופירסם מינים חדשים רבים. ספרו של פוסט שימש כתנ"ך של הבוטנאים בארץ עד פרסום מגדיר הצמחים הראשון בעברית ב־1931.

ייסורי מצפון באנגליה הקרה
בספרות הבוטנית שפורסמה בשלהי המאה הקודמת ניכרת אקסטזה של ממש נוכח דיווחים על צמחים מרהיבי פרחים, שהביאו חוקרים ונוסעים מהמזרח. ב־1882 פורסם ציור צבע של האירוס ההדור שמצא לורטה בגליל, אשר מיקד בבת־אחת את ההתעניינות הבוטנית בצמחי ארץ ישראל. לדאבוננו, הפרסום הביא גם לראשית תהליך של יצוא נמרץ של אירוסים לאירופה ולהכחדת האירוסים המקומיים גדולי הפרחים.
מושפע בוודאי מהידיעות האלה, ובעקבות קשריו עם ד"ר פוסט מביירות, גילה ד"ר ורטן ב־1883 אירוס לא מוכר בגבעות שליד נצרת. פרחיו העדינים שצבעם כתכול השמים נראו בעלי ערך גנני ניכר, למרות שלא היו מרהיבים כשל אחיו גדולי הפרחים. ורטן שלח בצלים של הצמח אל חוקר האירוסים האנגלי מיכאל פוסטר (Foster), שגידל אותם בגן בוטני סמוך לקיימברידג' שבאנגליה. הצמחים פרחו שם באוקטובר 1884 ועל פיהם תיאר פוסטר מין חדש למדע, וקרא לו על שם המגלה: Iris vartanii (בעברית: אירוס הסרגל).
אירוס הסרגל אינו קל לגידול באורח תרבותי, ולרוב הוא מתנוון וגווע במהירות בתנאים שאינם טבעיים. פוסטר אכן התקשה לגדל את הצמח באקלים האנגלי הקר והגשום, ואף כתב במאמרו באופן פיוטי את התרשמותו מקשיים אלה: "אני חש ייסורי מצפון כמי שגורם למוות אכזרי, כשאני דוחק בחברי הנמצאים במרחק לשלוח לי בצלים וקני שורש. כל זאת, על מנת להשיג במעט את יופיים של אזורים חמימים ומלאי אור ולרצוח [כך במקור] יופי זה בחשיפתו לכפור, מַחֲשָךְ, קיפאון, גשמים ורוחות".
זמן הפריחה של אירוס הסרגל – בחורף המוקדם – חריג בהשוואה ליתר הצמחים הגדלים בארץ וגם לרוב מיני האירוס בעולם. הדבר בולט שבעתיים בגנים באנגליה, אליה הובא המין לראשונה ובה מצויה קבוצה גדולה במיוחד של חובבי אירוסים ידענים, המאוגדים ב"חברה הבריטית לאירוסים". כבר ב־1887 – ארבע שנים לאחר גילויו ושנתיים לאחר שנכתב עליו בראשונה בעיתונות הגננית הבריטית – פורסם בשנתון היוקרתי "Botanical Magazine" איור צבעוני של אירוס הסרגל (ראו עמ' 72). האיור הוכן מצמחים פורחים שהביא בחג המולד הכומר אובאנק מהעיר ריד (Ryde) אל העורך בלונדון.
בספרה "צמחי הבצל הזעירים" כתבה ב־1957 אליזבת לורנס, גננית נלהבת מצפון קרוליינה: "לעיתים, בשנים חריגות שבהן הקיץ חם במיוחד או החורף קפוא ממש, אני זוכה פה לפריחת צמח המצוי בגני זה זמן ללא תנאי פריחה נאותים. כמתנה בלתי צפויה נקרתה לי הנאה נדירה זו, כשמצאתי את פרחו השברירי של אירוס הסרגל ימים אחדים קודם לחג המולד. הבצל שלו מצוי בגני ללא פריחה זה שנתיים, וייתכן כי החום הקשה והמתארך של הקיץ האחרון הביא להתרחשות הנס. למרות שד"ר ורטן מהמיסיון בנצרת שלח בצלים לאנגליה כבר ב־1883, קשה מאוד להשיג את הצמח במשתלות, ורק לאחר כ־30 שנות חיפוש מצאתי סוף סוף את שמו בקטלוג צמחי יבוא".

אירוס הסרגל חוזר לנצרת
אירוס הסרגל הוא צמח שגובהו 30־50 סנטימטרים, ולו בצל העטוף בקליפות דמויות רשת. העלים, שצבעם ירוק זית, בוקעים מהקרקע לאחר הגשמים הראשונים. הם מאורכים, דמויי סרגל, מרובעים או דמויי צלב בחתך רוחב, ובקצותיהם חוד מלבין. גבעול התפרחת נושא בדרך כלל פרח יחיד. הוא פורץ מהקרקע זמן קצר אחרי הופעת העלים, ולעיתים לפניהם. צבע הפרח תכול אחיד דמוי צפחה (ללא כתמים כהים). במרכז עלי העטיף החיצוניים יש דגם לבן, ולאורכם עובר קרין דק שצבעו צהוב, הנראה ככרבולת שטוחה ומסולסלת מעט. זהו מין אנדמי (שתפוצתו העולמית מצומצמת ביותר), הגדל בישראל, בצפון ירדן ובאיזור דמשק. בישראל הוא מצוי בחבל הים תיכוני, מהרי יהודה ועד הגליל והגולן. הצמח נדיר יחסית וגדל בכמה עשרות אתרים בלבד, בבָתות פתוחות ומוארות ובכיסי קרקע בין סלעים. הוא פורח בחורף המוקדם, מנובמבר ועד ינואר. המהירות שבה עולים הפרחים מהקרקע, מראם הצנוע וצבעם העדין – תכול כשמים בהירים ובהם שמץ צהוב זורח – ובמיוחד הפריחה הסמוכה כל כך לחג המולד, הם שהביאו לחיבה המיוחדת לצמח נדיר זה.
במבצע הצלה של צמחי בר שנערך בעת הרחבת הכביש מזכרון־יעקב ליקנעם, הצלחנו למלט משיני הדחפורים פרטים אחדים של האירוס. שנים אחדות אחר כך, כשבאנו לנצרת, נכנסנו לאודיטוריום הגדול של בית החולים, המעוטר בוויטראז'ים אמנותיים. על העמודים במרכז האולם משובץ דיוקנו של האירוס בשילובי זגוגית צבעונית. ירדנו לבית הקברות, ולאחר שטמנו את הבצלים על קברו של ד"ר ורטן, עמדנו שם, בשולי בית החולים שייסד, ואיחלנו לו וגם לפרח שלו חג מולד שמח.