חגיגות ימנז'ה בסלוודור דה באיה

ז'וזה אמדו, הסופר המזוהה ביותר עם מדינת באיה הברזילאית ועם העיר סלוודור, פותח את ספרו "דונה פלור ושני בעליה" בתיאור ארבעת החברים החוגגים את חגיגות הקרנבל רגע לפני מותו של ואדיניו. הוא מספר על "הצועני מאסקריאנס, שהתקשט הוא בשלל חרוזים ססגוניים ותלה על אוזניו זוג נזמים עליזים, סלסל במיתריו, החליל והגיטרות נאנקו, וואדיניו הצטרף לסמבה בהתלהבותו המיוחדת שאפיינה את כל עיסוקיו… הוא הסתחרר בלב הקבוצה, רקע ברגליו לפני המולאטית, פיזז לקראתה וטפח בבטנו על בטנה והנה לפתע השמיע מעין נחרה עמומה, התנודד, נטה על צדו וצנח לארץ…".

תיאור שמחתו של הצועני, אותו אדם המתקשט בחרוזים ונצמד בריקודו למולאטית מקומית עד שנופל שדוד לאחר שתיית הבירה מביא במקצת את תחושת השחרור של תושבי באיה בימי הקרנבל. רבות כבר נכתב על העיר שלחופי האוקיינוס, המקום אליו הגיעו העבדים הראשונים מאפריקה אל דרום אמריקה. כאן נולדה הקפוארה, אומנות הלחימה הדרום אמריקאית, וכאן מתקיים גם מדי שנה בסוף חודש פברואר, הקרנבל המתואר בספר, אותו קרנבל הנחשב לססגוני והמהנה ביותר בברזיל. אבל כחודש, פחות או יותר, לפני חגיגות הקרנבל ההמוניות והמפורסמות מתקיימות חגיגות נוספות בעיר המעין אפריקאית הזאת שבצפון ברזיל – חגיגות היאמנז'ה.

חוף הים של סלוודור עמוס בחוגגים לכבודה של הימנז'ה

מדי שנה, ב-2 בפברואר, מתכנסים תושבי רובע ריו ורמליו (Rio Vermalho) שבסלוודור דה באיה לחגיגות הימנז'ה. לפסטיבל מגיעים אלפי חוגגים לבושים בגדי חג ובידיהם מנחות: סלסילות עם פרחים, תכשיטים, מסרקים, מראות ובשמים, אשר נשלחות על פני המים בדרכן אל האלה.

ימנז'ה היא אלת הים, השוכנת במעמקי האוקינוס. ברצונה היא מסעירה את גלי הים, וברצונה – משקיטה אותם. לברזיל היא הגיעה כחלק מאמונתם של העבדים, שהובאו לכאן מחופי אפריקה, ונשארה שמורה בלבבות יורדי הים. על פי האמונה, ימנז'ה היא אשתו של אושלה, מלך האלים, והיא מסמלת את המסתורין של מעמקי האוקיינוס. ביבשת החדשה השתלבה דמותה (כמו דמויות של אלים אחרים) בדת הקתולית ויצרה מסורת שאיפשרה לה להיות סממן פולחני, בדומה לזה הקיים בדתות אפריקאיות.

על מנת להדגיש את מעמדה החשוב, ימנז'ה מזוהה עם הבתולה מריה, אמו של ישו, ובדרך זו היא שורדת לאורך השנים וזוכה באמונם של ההמונים בברזיל. מתוך ארמונה, שבמעמקי האוקיינוס, היא שולטת על הים: מגינה על האניות, על המלחים, על הדייגים ועל נשות הדייגים. בד בבד, היא גם סמל של פוריות ונחשבת למחזירת אהבות אבודות. בימנז'ה קיימים זה לצד זה כוח רב ועדינות.

רבים שולחים אל אלת הים מנחות של פרחים

מעטים האירועים התרבותיים שמקרינים התרוממות רוח כמו זו הקיימת במהלך הפסטיבל המוקדש לימנז'ה. האנרגיה זורמת, מניעה את האנשים, מכפיפה אותם אליה. במסגרת החגיגות נערך המצעד – הטקס ברובע ריו ורמליו, שמתחיל בערב ונמשך עד סופו של היום המחרת. ההמונים החוגגים לבושים בבגדי חג מתגודדים בחוף הים ועם רדת הערב הם מדליקים נרות. כאשר השמש שוקעת נוספים ריקודים, תופים והרבה קצב, עצי הדקל שבחוף מעוטרים במנורות ובפרחים ססגוניים.

חוגגות בשמלות חג בצבע לבן

המנחות לאלה מונחות בתוך סלי ענק המועמסים על גבי סירות, שנשלחות לעומק הים. המנחות כוללות צדפים ורודים, מחרוזות, מראות יד, טבעות, צמידים, מסרקים, בובות, טלק ובשמים, לצד פירות, תירס וארוחות שלמות. חלק מהמנחות חוזר אל החוף, על פי האמונה – מה שחזר לא ניתן בלב שלם, ולכן לא הסכימה ימנז'ה לקבלו.

סלוודור דה באיה היא המוקד לפולחן ימנז'ה וחגה נחוג שם בדבקות, אולם הוא קיים בכל ברזיל, בריו סנטוס, בפורטו אלגרה ובמקומות נוספים, שם הוא נחגג ביום האחרון של השנה האזרחית, כחלק מחגיגות השנה החדשה.

מנחה לאלה. על פי המסורת, מי שמתנתו חוזרת אל החוף סימן שלא נתן אותה בלב שלם

יש שתי גרסאות לגבי תחילתה של המסורת. על פי גרסה אחת, שנת 1920 היתה שנה קשה במיוחד לדייגים, והם החליטו להקדיש יום שלם לאלת הים, בתקווה שכך ישתנה מזלם. ואכן, שלל הדייג בשנה ההיא היה מדהים, ומאז הדייגים לא שוכחים להודות מדי שנה לימנז'ה. גרסה אחרת טוענת כי הטקס הוא יוזמה של נשות הדייגים, שחששו כי ימנז'ה תיקח מהן את בעליהן. כך או אחרת, ימנז'ה נמצאת בלבבות המאמינים, בדמיון הקולקטיבי שלהם, היא חלק מהתרבות והאמונה האפרו-ברזילאית, כפי שאפשר להיווכח כל שנה מחדש, כשאלפי מאמינים יורדים אל החוף ואיתם מתופפי בטוקדה (סוג של תיפוף אפרו-ברזילאי). כדבריו של משורר סלוודורי, "כל אחד יודע כי בפברואר הפרחים גדלים בים…".

___

איתן דביר – מדריך בחברת איילה גיאוגרפית