יצאנו שניים, סבא ונכד, אל גבעת האירוסים הסמוכה לנס ציונה. דרכנו הובילה בתוך פרדסים שופעי פרי, אני קוטף לנכד תפוז ומבקשו לקלף, אך הוא בידיו הרכות לא יכול לקליפה. אני מלמד אותו פטנט ישן שמוכיח עצמו תמיד: נגסתי בשיני כדי להתחיל במלאכת הקילוף ונכדי נוגס אף הוא בקליפה הבשרנית ומעווה את פיו מהחמיצות. אם ישאלוני פעם מהו ישראלי בעיני אשיב: לקלוף תפוזים בציפורניים, כאשר על היד נותרת מעין שארית שומנית צהובה וריחנית. אנחנו נכנסים אל השטח שלמרגלות הגבעה. תעלות השקיה מבוטנות מתעקלות בתוך הצמחייה, ואנו בתוך פריחת האביב ש"התאבבה" (חידוש לשוני שלי) מלשון אביב בכל עוזה מלוא כל העין. מראה מדהים נגלה לעינינו: מעין שדה קרב מעוטר בצהוב, שבו מככבים פרחי חרצית משובצים בסביונים ולידם מסייעים פרחי החרדל הדהויים משהו. גם הסקרן ביותר נאלץ להשפיל מבטו מבוהק הצהוב! בין לבין מבצבצות כמה כלניות אדומות ומספר גדול יותר של פרגים ענוגים, וברקע נשמע זמזומן של דבורים העמלות במלאכת אגירת הצוף, ומעל הכל נשמע ציוץ ציפורים כמוסיקה ערבה לאוזניים. אני מלמד את הנכד לשחק ב"אוהב-לא אוהב", תוך כדי תלישת עלי הכותרת של פרח החרצית – משחק מימי ילדותנו. אני שולח יד ותולש שניים-שלושה גבעולי חמציצים ונותן לנכד לטעום. הוא יורק מלוא תכולת פיו, הטעם חמוץ לו מדי.
דרכנו הובילה אותנו במעלה גבעת האירוסים, פה ושם נקוו מי גשמים שירדו בימים האחרונים. בין מקווי המים נהלו זוג סיקסקים משחקי אהבה וחיזור. השפרצות ססגוניות של פרחי רותם קיבלו את פנינו, ולידם קידה שעירה. לפתע מפנה הנכד את תשומת לבי לפרחים בצבע סגול כהה. "נכון יפתח", אני אומר לו, "זהו אירוס הארגמן, שידע ימים יפים יותר, וכעת עליו קמלים משהו. אך לדעתי הוא עדיין אחד הפרחים המלכותיים שבטבע". לא לחינם אימץ לו בית המלוכה הצרפתי את פרח האירוס כסמל – פלר דה ליס (fleur-de-lis). מדי כמה מטרים נגלה עץ שקד בפריחתו המלבבת, זכר לימים עברו בהם נטעו כאן מטעי שקדים, ניסיון שלא צלח.
שעה ארוכה מוליך אותי נכדי במסתרי הגבעה, ובסופה אנו נושאים תפילה לבורא עולם – עשה שכף הטרקטורים לא תעלה על גבעת האירוסים, שנגע האורבניזציה יפסח על גבעה זו שתישאר ירוקה ושמורה לתמיד. איך מגיעים? לבאים מדרום: נוסעים בכביש 412, חולפים על פני נס ציונה צפונה עד למחלף ראשונים, וברמזור מבצעים פניית פרסה. מכאן ממשיכים על פי ההוראות בפסקה הקודמת. |