בתי חב"ד במזרח הרחוק

השעה אחת עשרה בבוקר. אני מפלסת את דרכי בתוך ההמון הסואן. עשרות אנשים דוחקים אותי, ריקשות דוהרות גורמות לי להימלט לשולי הסמטה הצרה, שם אני נתקלת חזיתית בפרה עצומה וכמעט מועדת לתוך שלולית מצחינה. אני ממשיכה ללכת בחשש, מנסה להימלט מגלגלי המתכת הדורסניים של דוכן בננות נייד, לחמוק מקבצן שחש אחריי וידו בכנף בגדי ולהתעלם מקריאותיהם הקצובות של הרוכלים ההודים העומדים בעשרות החנויות שמסביב. החולצה נדבקת לגופי, החום והלחות קשים מנשוא. מרחוק אני רואה שלט של בית חב"ד ומחישה לשם את צעדיי. אני עוזבת את רחוב המיין בזאר, נכנסת לסמטה צרה עוד יותר ומטפסת שלוש קומות במדרגות תלולות. כעבור דקות אחדות אני כבר ישובה על אחד הכיסאות שם, כוס מים קרים בידי ושלושה אברכים טורחים סביבי כדי להנעים את זמני. החיוך שלהם הוא הדבר הראשון שמרגיע אותי. והשקט. אחרי שנרגעתי מתחיל אחד מהם להתפלל, ובחדר הסמוך טורחים האחרים על הכנת ארוחת הבוקר. הם מנפים קמח בעזרת מסננת חשמלית להוצאת ג´וקים, נמלים ושאר מזיקים שחדרו אליו, כדי להכין מה שהם מכנים "צ´פאטי יהודי", שוברים כמה ביצים, כל אחת לחוד ובאיטיות תוך שהם בודקים את תכולתן, וחותכים ירקות לסלט. אני מקבלת הזמנה להצטרף לארוחת הבוקר, שהכנתה תסתיים רק בצהריים, ובינתיים מביטה סביבי. שני חדרונים עמוסים ספרי קודש, תמונות של הרבי מלובביץ´, תרמילים גדולים שהשאירו מטיילים למשמרת, כמה כיסאות פשוטים, מטבחון קטנטן והרבה שלטי תעמולה, שעל אחד מהם מתנוססת הכתובת: משיח Ask Me How – Now.

להסתכל רק על הנשמה
אל הדירה הקטנה נכנס בחור מקועקע בעל מכנסיים קצרים ושיער ארוך וניגש מיד לשלושת הבחורים. אני משפשפת את עיניי בתדהמה. נדמה לי שהם מתחבקים, או לפחות טופחים זה לזה על השכם. אחר כך הוא הולך להניח תפילין. הוא אינו מוכן לחשוף את שמו בעיתון, מספיק שנספר שהוא אסיר ברישיון שישב שנתיים וחצי בכלא ההודי על עסקת סמים ועכשיו הוא משוחרר

מפת בתי חב"ד במזרח

עד המשך הדיון בעניינו. לדבריו, הוא נרקב לבדו בכלא וכמעט מת שם, עד ש"פתאום ראיתי שני דוסים מגיעים לבקר אותי והרגשתי שלא שכחו אותי." מאז אותו ביקור נרקמו בינו לבין החב"דניקים יחסי ידידות קרובים. הם דאגו לבקרו ולשלוח לו אוכל כשר וגם ללמדו להניח תפילין ולתקוע בשופר, והוא מצדו לא שכח להם את עזרתם ותרם 14 אלף רופי (כ-1,400 שקל) לסעודת הודיה שהתקיימה בבית חב"ד דלהי עם שחרורו מהכלא.
אני מפרטת בחשש באוזני הבחורים הללו, לבושי השחורים, את מטרת ביקורי – הכנת כתבה למגזין "חיים אחרים". אני מצפה לכעס, למבוכה או לפחות להתנגדות מנומקת, אך נתקלת שוב בחיוך מאיר עיניים. אחד מהם אפילו שמע על העיתון, ומוסיף שאם ארצה, אוכל לראיינם בו במקום. הם שולפים מאי שם שולחן, גוררים כמה כיסאות, ומניחים לפניי מחשב נייד. לאחר כמעט שלוש שעות של דיבורים, הקרנת שלל סרטונים של הרבי על צג המחשב וקריאה מתוך ספרי קודש אני ממלמלת שעליי ללכת. הרחוב הסואן אינו קורץ לי, אבל המיטה הנוקשה המכוסה סדין ישן מפתה אותי לשוב אליה.
את הבחורים האלה ועוד רבים אחרים שבתי ופגשתי בהודו ובתאילנד בביקורי האחרון שם, שנערך בחודשי הסתיו של שלהי 2005. לכל אחד אישיות אחרת, אבל לכולם מכנה משותף – כולם הקרינו נעימות, ידידותיות ונכונות לעזור. ובכל זאת לפני כל פגישה איתם נמלאתי חשש – מה לי ולהם? האם בכלל יסכימו לדבר עם בחורה? ומה יגידו כשישמעו שאני מעיתון חילוני שמעודד "עבודה זרה"? כששבתי לישראל ראיתי בעיר מגוריי, ירושלים, לא מעט לובשי שחורים. הבטתי בהם בעניין, מוכנה לגשת אליהם מיד ולשוחח עימם בקלילות, אך הם הסיטו ממני את פניהם בבהלה ונמלטו. אז הבנתי שהדו-קיום הנפלא שנרקם במזרח בין חילונים לחרדים בכזו טבעיות יכול כנראה להתקיים רק הרחק מעבר לים.
"בא אליי מוהיקני אחד עם קעקועים ושפיצים," סיפר לי אליעזר, שלוח בבית חב"ד, דלהי, "אם מישהו אחר היה מסתכל עליו, הוא היה אומר, ´מי זה המשוגע הזה? מלא סמים, בא לאכול אותי.´ הרבי מלמד אותנו להסתכל רק על הנשמה, ולכל יהודי יש נשמה טובה."
קבלת כל יהודי באשר הוא היא אולי המוטו המוביל של שלוחי חב"ד במזרח. לא רק דתיים מגיעים אליהם; מגיעים גם סטלנים שזה עתה סיימו את הצינגלה האחרון, בחורות חשופות כתפיים במחשוף נדיב ותרמילאים מלוכלכים מאבק הדרכים שרק רוצים לאכול ארוחה חמה. החב"דניקים מקבלים את כולם בברכה כי הרבי אמר, וגם כי אינם רוצים להבריחם. "קשה לי להגיד לאנשים את האמת בפרצוף," אומר זהר דוד (35), שלוח חב"ד ברישיקש, "למשל, שאם הם הולכים ליוגה זו עבודה זרה. פעם מישהו אמר לתרמילאי משהו על זה והוא נעלב ועזב. חשוב שלא יחושו נימה של ביקורת בדברינו."

מי צריך צדיק בפרווה
שלוחי חב"ד במזרח נדרשים להפגין מנות גדושות של סובלנות ואורך הרוח לא רק כלפי התרמילאים, אלא בעיקר לנוכח התנאים הקשים שהם חיים בהם. שמוליק שבר שיא חב"דניקי כשהצליח לשרוד למעלה משבעה חודשים במיין בזאר בהודו, מקום שתרמילאים שפויים בורחים ממנו אחרי יומיים לכל היותר. הוא חי בדירה הקטנה בלב שוק הומה בתקציב מצומצם במיוחד, שלעתים לא הספיק לו אפילו לסעודת שבת כהלכתה. הרב דרור שאול (33) מבית חב"ד שבדרמקוט דרמסלה מקונן על "בעיות בריאות, תקציב, המלחמה עם פקיסטן, טלטול המשפחה וחינוך הילדים," ויעל קריפו (31) מחב"ד בגסו דרמסלה מספרת על "עכבישים בכל מקום, אין חימום, מקלחת בלי חלון ותינוקת בת 11 חודש שזוחלת בתוך כל זה."
שלוחי חב"ד במזרח אוכלים את כל סעודותיהם בבית, ולשם כך הם מייבאים עשרות קילוגרמים של אוכל מהארץ, סוחבים על גבם ארגזי שתייה ומזון ומחליפים תדיר את בלוני הגז הישנים שברשותם. חינוך לילדים – אין, חברים כמעט ולא, וגם הקשרים שהם מצליחים ליצור עם תרמילאים מסתיימים במפח נפש כשהמטיילים שבים לישראל. שליח חב"ד ברישיקש רועי אליצור (30), שהגיע עם אשתו יסכה ובנו כדי לעזור לשליח הראשי זהר דוד, אומר: "די קשה פה, בעיקר עם ילדים, ואני גם לא מתלהב מהמקום. הייתי הולך מפה אחרי יומיים, אבל בתור חב"דניק אני צריך להישאר." כדי להסביר את החלטתו הוא מביא משל על הרבי שלו. "שאלו את הרבי, איך יש לך כוח לעמוד כל יום עשר שעות ולחלק דולרים? הוא אמר – אם הייתי נותן לך לספור יהלומים, האם היית מתעייף מכך?" יעל קריפו, למרות שקיטרה, מוסיפה: "בחב"ד העניין הכי נעלה הוא לצאת לשליחות, להפיץ את המעיינות לפי הבעל שם טוב. לא לשבת בבית ולהיות צדיק בפרווה."
אכן נראה שתחושת השליחות היא זו שהביאה כמה אלפי חב"דניקים להתפרש בכל העולם, וגם דבריו המפורשים של הרבי שלהם – רבי מנחם מנדל שניאורסון. האדמו"ר השביעי לשושלת חב"ד, הידוע בכינויו הרבי מלובביץ', קידם מאוד את מוסד השליחות במסגרת הניסיון להפיץ את התורה בכל קצווי תבל. כיום פרושים בשבעים מדינות בעולם כ-2,000 בתי חב"ד (ובהם כ-4,000 שלוחים) ועוד 300 בישראל. המטרה: לדאוג לכל יהודי בכל מקום באופן גשמי ורוחני. עד לפני כ-12 שנה הוקמו בתי חב"ד בתפוצות בקרב קהילות יהודיות. התרחבות תופעת התרמילאות הישראלית הביאה את תנועת חב"ד ליוזמה חדשנית ומקורית: לפתוח בתי חב"ד גם בערים ובכפרים נידחים שהתרמילאים מגיעים אליהם. נחמן נחמנסון ומיכי יוספי נחשבים לחלוצים ולהוגי הרעיון. יוספי שוטט בהודו בעקבות התרמילאים, ופתח מרכזים שקיים בהם פעילות יהודית – חגים, קורסים, שיעורים. נחמנסון הקים יחד עם הרב יוסף ח´ קנטור את בית חב"ד בתאילנד לפני 13 שנה, ושנתיים לאחר מכן את הנציגות הראשונה של חב"ד בדלהי. כל הנציגויות התחילו בקטן; חדר אחד או שניים, קבלת שבת מצומצמת לקומץ תרמילאים, פה ושם שיעור או קורס. עם הזמן תפחו הנציגויות וגדלו. נשכרו דירות ובתים, הוקמו מקוואות ובתי כנסת, נפתחו מסעדות כשרות ואתרי אינטרנט, ובמקומות אחדים יוסדו אפילו ישיבות. היום עומדים לרשות התרמילאים במזרח עשרה בתי חב"ד בהודו, שלושה בתאילנד, אחד בנפאל, שניים באוסטרליה ואחד בלאוס, ועוד היד נטויה.
חלק מבתי חב"ד קבועים ופתוחים עבור התרמילאים במשך כל השנה (כמו זה שבבנגקוק, למשל), ואחרים נפתחים אד הוק רק לצורך חג מסוים (כמו בלאוס) או בעונת הטיולים (כמו ברישיקש, הודו). אין בית חב"ד אחד דומה למשנהו. בדלהי הוא שוכן בדירה קטנה בלב רחוב הומה, ברישיקש הוא נחבא מאחורי מסעדה במבנה קטן מוקף חצר ובבגסו הוא נמצא בקצהו של שביל מפותל בהרים. בכל בתי חב"ד ניתן לערוך קבלת שבת, לחגוג את חגי ישראל ולאכול אוכל כשר, ובחלקם מתקיימים גם שיעורים קבועים, קורסים, סדנאות ומפגשים אישיים עם השלוחים. לחלק מהנציגויות נשלח רב מלווה באשתו ובילדיו, ובאחרות נמצאים רק "בחורים" – צעירים רווקים. בנציגויות גדולות, כמו אלה שבדרמסלה, פושקר ובנגקוק, משמשות בתפקיד השלוחים שתי משפחות או יותר לצד כמה בחורים.
חלק מבתי חב"ד הממוקמים בקרב אוכלוסיית התרמילאים במזרח מהווים נציגות של תנועת חב"ד הרשמית. רבים מהם (בעיקר אלה שבהודו) משתייכים לפלג המכונה "משיחיסטי", המאמין שהרבי, שהלך לעולמו ב-12 ביוני 1994, כלל לא מת, אלא רק נעלם או הסתתר, והוא נמצא "בגופו ובנשמתו" בבית הכנסת המרכזי בחצרו בברוקלין (המכונה 770 על שם מספר הבית). הרבי בעיניהם הוא המשיח שעתיד לבוא במהרה בימינו ולגאול את היהודים עוד בדור הזה. בין שני הפלגים קיימת יריבות, אך לפי התרשמותי קיימים ביניהם גם שיתוף פעולה והיכרות קרובה. מפי אנשי זרם חב"ד הרשמי (הפלג "השפוי", על פי הגדרתו), המכיר בהסתלקותו של הרבי ובאפשרות שאינו המשיח, נאמר לי כי "המשיחיסטים אינם נשמעים לתנועה ועושים מה שהם רוצים. הודו זרוקה והם זרוקים, וזה מתאים להם." אולם היו מביניהם גם שאמרו: "אנחנו חושבים כמותם שהרבי הוא המשיח, אלא שאנחנו חלוקים איתם אם לספר על כך ברבים ואם יש לעם כוח לעמוד בדברים הללו."

בנגקוק: חלומו של כל חב"דניק
כמעט כל חב"דניק שראיינתי לצורך הכנת הכתבה ראה בבית חב"ד השוכן בבנגקוק את הדגם האידיאלי, כזה שיש לשאוף אליו. ואכן, גם לאחר שסיימתי את חובות התחקיר שלי מצאתי את עצמי שבה אליו מדי יום ולעתים אף פעמיים ביום, מתענגת על החברה ועל השירותים שהוא מעניק. בית חב"ד בבנגקוק (בתמונה הראשית) מתפרש על פני שלוש קומות. בקומה הראשונה מסעדה בשרית כשרה רחבת ידיים שמגישה אוכל ישראלי במחירים גבוהים במקצת ממחירי האוכל המקומי ודוכן למכירת מזון כשר; בקומה השנייה בית כנסת, לוח מודעות למטיילים, ספרייה יהודית, ספריית ספרי מטיילים וחדר לגלישה באינטרנט; בקומה השלישית חדר אוכל גדול, ובסמוך אליו גרים עם ילדיהם הרב נחמיה וילהלם ורעייתו נחמי, שעורכת שם אחת לשבוע מפגשי לימוד עם נשים.
הרב וילהלם הוא לא פחות מתופעת טבע. קשה לתאם איתו ריאיון, שכן מלבד ששת ילדיו (הגדול בן עשר והקטנה עוד תינוקת) יש לו כמאה-אלף תרמילאים על הראש מדי שנה. הוא עורך שיעור מדי ערב, מנהל את סעודות ערבי השבת והחגים, נפגש עם תרמילאים לשיחות ייעוץ אישיות, מנדב טיפים ועזרה לכל דורש, מסדר לזה כרטיס טיסה ולאחר מלווה כסף, מבקר את האסירים הישראלים בבתי הכלא, נקרא לזהות גופות של הרוגים ולעזור לתרמילאי שנפגע מסמים, ובתוך כל זה מפקח על כל הקומפלקס הזה שברשותו ועל הבחורים שעובדים למענו. הוא נחמד בצורה בלתי רגילה, נעים, נבון ושקט. הוא מקרין סמכות וכריזמה, ולמרבה ההפתעה הוא בן 32 בלבד.
הרב וילהלם מדבר בסלנג התרמילאי המקומי, ממש כמו עמיתיו החב"דניקים בהודו. הוא אינו מאיים על התרמילאים ואינו מתנשא עליהם. אנשים באים

איור: שירה שכטר

להתייעץ איתו לאחר שנפרדו מבני זוגם או, להבדיל, כשהם מתכוונים להינשא. אחד מהם, כך סיפר בשיעור שנכחתי בו, ביקש ממנו לחתן אותו עם בחורה שהכיר זה עתה. הרב סיפר את הסיפור הזה כדי להסביר לשומעיו שהוא אינו מאמין באהבה ממבט ראשון – שהוא מכנה "תאווה ממבט ראשון" – והמליץ לתרמילאים לברר על הדייטים הטריים שלהם ככל שניתן לפני שנכנסים איתם לקשר. את אשתו, נחמי, הכיר בשידוך. הוא מצהיר שזוגיות היא כמו קריעת ים סוף – ראשית יש לקרוע את הים לשני חצאים ואחר כך לשמור שלא ייפלו. מנושאים "סקסיים" כמו אהבה וזוגיות הוא עובר לדבר על התניא – ספר החסידות הסמי-קבלי של מייסד חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי (אדמו"ר הזקן), שממנו לומדים בכל נציגויות חב"ד במזרח.
אחת הסיבות להתקרבות המהירה בין החסידים לובשי השחורים לבין התרמילאים הזרוקים טמונה בעברם של החב"דניקים. שלוחים רבים במזרח הם חילונים לשעבר, רבים מהם אף ערכו טיול תרמילאי בעצמם. הרב עופר קריפו (34), שלוח חב"ד בבגסו, התחיל את תהליך החזרה בתשובה לפני יותר מעשור בזמן טיול תרמילאים בהודו. אז עוד לא היו שם בתי חב"ד, אבל במנאלי התקיים סמינר ערכים של הזרם הליטאי. "זה שטיילתי בהודו ובדרום אמריקה וגם שירתי בצבא גורם לי לרמת הזדהות גבוהה יותר עם התרמילאים," הוא אומר. "בכלל, רובנו כאן חוזרים בתשובה," הוא מוסיף ומחייך, "חב"דניק מבית היה יכול להתמודד עם זה?" אשתו יעל טיילה חמש פעמים בהודו, למדה יוגה, השתתפה בסדנת ויפאסנה ושהתה באשראמים לפני שחזרה בתשובה. "המטיילים חושבים שאנחנו דוסים," היא אומרת לי, "אבל אז אני מגלה התמצאות בכל מה שהם עושים, וזה ממש שוק בשבילם."

מחזירים בתשובה?
את כל החב"דניקים שפגשתי במזרח שאלתי אם הם מנסים להחזיר תרמילאים בתשובה. שאלתי את השאלה הזו בכל מיני דרכים ונוסחים, וגם קיבלתי תשובות שונות – חלקן ישירות ואחרות מתחמקות. "חזרה בתשובה היא מילה מפחידה," טוען הרב נחמיה. "יש רבים שהתקרבו ברמה זו או אחרת, התחילו לקיים מצוות – לשמור שבת, להניח תפילין."
"זה משמח אותנו אם חוזרים כאן בתשובה," מודה עופר, הרב של בגסו, "אבל אנחנו לא יכולים להחזיר בתשובה, רק נותנים לתרמילאים מידע כדי שתהיה להם בחירה חופשית." דרמסלה ידועה בתור ה-מקום במזרח הרחוק שמחזיר תרמילאים בתשובה. הסיבה: תרמילאים שנוסעים להודו ממילא מחפשים את עצמם ונמשכים לשלל תורות רוחניות. בדרמסלה הם נשארים זמן רב יחסית, מה שמאפשר להם להתעמק בלימוד היהדות. אולי זו הסיבה שבשטח של קילומטר רבוע אחד הקימה חב"ד שתי נציגויות, וגם הציונות הדתית שלחה לשם נציגות משלה (שמכונה "הלב היהודי").
אייל (23), העוזר בניהול המסעדה של בית חב"ד בדרמקוט, גם הוא תרמילאי שהפך לשלוח של החסידות. הוא הגיע לדרמסלה לביקור, ונשאר ללמוד בישיבה של חב"ד שפעלה במקום עד לפני כמה חודשים. "קיבלתי פה אמת," הוא אומר, "כאן יש תשובות לכל שאלה, ולא מדובר בשטיפת מוח. כל מי שמגיע להודו מחפש משהו, ואנשים נכנסים לבית חב"ד ומגלים את האמונה."
שטיפת מוח או לא, זו כבר שאלה של השקפת עולם. מאות תרמילאים מגיעים לבתי חב"ד במזרח בערבי שבת ובחגים, ועוד עשרות פוקדים אותם מדי יום כדי לאכול, לשמוע שיעור או סתם לפגוש תרמילאים אחרים. דיוויד (30), שהציע לחברתו אתי הצעת נישואין בבית חב"ד דרמקוט, אומר על החב"דניקים שם שהם "לא מטיפים, לא מפחידים, לא לוחצים לחזור בתשובה." א´, תרמילאי אחר, דתי דווקא, מתלונן כי בבתי חב"ד בהודו "מדברים כל הזמן על הרבֶי, כל הזמן מתעסקים בו, וזה ממש מפריע לי." מ´, תרמילאי חילוני, חש שבתי חב"ד מנסים להחזיר אותו בתשובה. "הם מדברים על זה באופן עקיף, כל הזמן על הרבי והגאולה והמשיח שיבוא אם נתנהג בסדר", הוא מספר.
כך או כך, עשרות תרמילאים חזרו בתשובה בעקבות שהותם בבתי חב"ד במזרח. והחב"דניקים? מרוצים כמובן. ממילא הם אינם מוכנים לכנות יהודים בתואר "חילונים", אלא אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה.

עוד מידע על טיול להודו

ד"ר דריה מעוז היא אנתרופולוגית וסופרת, חוקרת תיירות ותרמילאות. ספרה "הודו תאהב אותי" (הוצאת כתר) מתאר את החוויה התרמילאית הישראלית בהודו.

המזרח הרחוק – המדריך המלא >>