סוף שנות השבעים, מערב סיני. אנשי הצוות של בית ספר שדה צוקי דוד ואורחיהם מקדישים שבועיים לסקר שטח – תיעוד ואיסוף מידע גיאולוגי, טופוגרפי, בוטאני, ארכיאולוגי ותרבותי במשבצת טריטוריאלית חדשה, כמה עשרות קילומטרים רבועים שעדיין לא סומנו במפת הטיולים. הסוקרים מרגישים כמו חיל חלוץ. ציידי מעיינות ומלקטי מסלולים, לוכדי ואדיות ובוררי ערוצים. מחוללי יישומים שנענים לרעב קולוניאלי לטֶרָה אינְקוֹגְניטָה ומעצבים אותו בעת ובעונה אחת. בבוקר חורפי מחנה קבוצת הסוקרים שעימה אני נמנה ג'יפ ירוק סמוך למאהל בדואי. עד אמש לא ידענו על קיומם של שלושת אוהלי השיער פה, אף שעל פניו נראה שהחניון בשימוש רצוף חורפים רבים. יש בו מרבצי עיזים שחורים מהודקים, משטחי אדמה מסוקלים וחלקים, קרעי ציוד ישן על עצי שיטה. כמו כן ניתן למצוא בו שני חלקי ג'ריקן ברזל, שמשמשים כשקתות לצאן, לצד קופסאות שימורים ישנות. יריעות המַקְעָד (אוהל האירוח)נתמכות בגדר אבנים, וסימני עקבות עמוקים של רכב ברוחב טנדר מגדירים נתיב נסיעה פסקני בחולות הוואדי הנידח. מיקום המאהל וסימני הלוואי שלו בזווית עתירת שמש הם עדות חד משמעית שמדובר במאהל חורף. בקיץ אין מה לחפש בוואדי הזה, ודאי לא במאהל הזה. אנו יורדים מהג'יפ ומתקרבים למקעד, המוגן מהרוח. שני גברים קמים לקראתנו, מזמינים אותנו אל המחסה ואל הגחלים. אנחנו מתחייכים: מנוחה, חום מדורה וסיכוי למידע רב ערך על הגִזרה שלנו בסקר. התה נשפת, ומן האוהל מגיח הזקן – כפיפות קלה, עור קמוט, עיניים ערניות, זקן, עבאיית חורף עבה. "הוא", אומרים לנו שני הגברים שמארחים אותנו, "הכי מבוגר בוואדי – לא רק בערוץ הזה, בכל מורד הוואדי, עד קבר השיח' שברַמְלוֹת". הזקן נראה לנו כבן שבעים. אולי נולד בעשור הראשון של המאה העשרים. הוא זוכר מתי נפתח המכרה הסמוך מחדש: בחורף הראשון אחרי המלחמה של היטלר ושל צ'רצ'יל. גם את השלג הוא זוכר: בשנה אחרי שבנו עבר ניתוח לקיבוע שבר ברגלו, שנתיים לפני "המלחמה הראשונה של ישראל" (1956). אביו, שנולד בשנה שבה "האנגלי עם הזהב" נרצח ליד קַלְעָת ג'וּנְדי (1882), סיפר לו איך ראה בשנת נישואיו השנייה את המכונית הראשונה שבאה לסיני. והיה הנמר שצד המושל הבריטי, וחלוקת המזון הראשונה של עַבְּד אל־נאצר, וליקוי הירח הגדול, והבארות שנסתמו בשיטפון. כבד ראש, זהיר, מחושב ואחראי פורש הזקן בפנינו כרוניקה לא ידועה מראש של הוואדי ושל מערכת הניקוז, של מערב סיני, של העולם. התמונה אולי חלקית, אך היא רבת שכבות ועשירה, מודעת לעצמה, והקואורדינטות תואמות, נטולות סתירות. אנחנו מפליגים איתו בסיפורי הזמן שלו, מנתבים את המסע בדרך היחידה שאנחנו, צעירים ישראלים בני עשרים וחמש, ב־1978, מכירים. הכרונולוגיה שלנו היא מסע בין נקודות ציון גיאופוליטיות, רובן משבריות, מלחמתיות: 1967, 1956, מלחמת העולם של האנגלים בגרמנים, מלחמת התורכים בבריטים, ימי התורכים שקדמו למלחמה ההיא, ולפניהם חלל הזמן הגדול. אנחנו, כאילו א־פוליטיים, חפים לחלוטין ממודעות להיסטוריה הקולוניאלית שבה אנחנו משתתפים בסיני, שואלים ורושמים, רושמים ושואלים. אנחנו מצליבים מידע לאורך ולרוחב, משווים למה ששמענו בוואדי השכן לפני יומיים ובפראן לפני שנה. אם נתרכז, נצליח למקם את הזקן בסיפור – ה"histoire" שאנו יודעים, ההיסטוריה היחידה שלנו. בה"א הידיעה.
מבַעֲרות לאור המסע הליניארי שאליו אנחנו גוררים את הזקן הוא במורד הזמן. אני כותב "מורד", מודע לכך שהתרבות שלנו מקדשת את הזמן כמהלך חיובי במהותו. הזמן מוביל מבערות לאור, מפרימיטיביות לקִדמה, ממסורתיות למודרניות. המודרנה לימדה אותנו לחשוב על זמן כליניארי וכתכליתי, מסלול שמוביל את האנושות, עם האירופאים בראש החץ, מימים קשים, אכזריים ועתיקים לעידנים שפירים, משגשגים ומתקדמים. התפישה המודרנית של הזמן מבחינה בין זמן פגאני, זמן מסורתי (או דתי) וזמן מודרני. לפגאנים, על פי ההבחנה הזו, יש תפישת זמן מעגלית: העונות מתחברות זו לזו וחוזרות על עצמן, ולא קיים מהלך מצטבר של זמן שמוביל לכיוון כלשהו. בעולם המסורתי (שהתגלמותו החשובה ביותר היא עולם הערכים היהודי־נוצרי) הזמן מכוון לאירוע קוסמי אלוהי, שנמצא בסוף ההיסטוריה. האנושות הולכת וקרבה ליום הדין, לאחרית הימים. לפי תפישת זמן זו, בסופו של דבר ייגאלו הצדיקים והרשעים יאבדו. הזמן המודרני דומה למסורתי בהיותו בעל כיוון מוגדר, אבל תכניו והערכים שהוא מקדש שונים. התפישה המודרנית נטשה את הזמן האלוהי ומתמקדת בנאורות, בקדמה ערכית, בתרבות השפע ובחירות האישית. לחלוקה המשולשת הזו יש משמעות פוליטית ברורה. תרבויות שנתפשות כאלו שטרם עלו אל עגלת הקדמה נלכדות בדרך כלל בקלישאות שמתארות אותן כ"תרבויות שבהן הזמן עמד מלכת" וש"נשכחו מחוץ לזמן". חלקן מתויגות אפילו כ"מזכירות סגנון חיים של תקופת האבן". השיחה עם הזקן הבדואי הולכת ומתכנסת אל הנקודה שבה הוא ממצה את יכולתו להציע נקודות ציון ששייכות להיסטוריה הכפויה שאנו מביאים איתנו. אי שם בקו התפר שבין התורכים המודרנים והעותמאנים, ששלטו לפניהם בסיני, הולך ומסתתם מעיין הידע שלו. "מה היה כאן לפני התורכים?", אנו שואלים אותו. "זָמאן אל־רוֹם", הוא עונה, "ימי הרומאים". אנחנו לא מופתעים. הוא אינו הבדואי הראשון שעושה את התפנית הזו ומייחס את כל מה שהתרחש לפני האימפריה העותמאנית לרומאים. נדמה לנו שאנו מבינים מה שקורה כאן. אנו מסבירים לעצמנו שמאחר שהתרבות הבדואית איננה אוריינית, כלומר אינה עושה שימוש בכתיבה ורק במאה העשרים התחילה להסתמך מעט על קריאה, "חסרה" לה הבנה ברורה של "ההיסטוריה", והיא לכודה בתפישת הזמן הקדום כמונוליטי, קפוא ונטול שינוי. הבדואים הם, במונחים של אֶריק ווֹלף, מה שהאירופאים ביקשו לכנות "עם ללא היסטוריה". האבחון שלנו את הבדואי וחבריו נוח לנו. הוא מאפשר לנו לבודד אותם בבועה, במרחב ובזמן חסרי תנועה. הם נותרים נתינים של הזמן, בלי יכולת ממשית לקבוע את מעמדם בו. הערנים והפיקחים בהם, אנו חושבים בנדיבות, יצליחו להפוך לנתינים היסטוריים – של האימפריה ההיא ושל הממלכה האחרת, של המדינה השלישית ושל זו שהחליפה אותה.
מלכוד מחשבתי השכנוע הפנימי העמוק הזה הוא שאִפשר לנו, הישראלים, לשהות כמה שנים בסיני מבלי להבין את ההקשר הפוליטי, שמגדיר את הביקור שלנו – כמו כל ביקור של תיירים בתרבות "שנעצרה בזמן" – כאירוע קולוניאלי מובהק. התפישה הזו היא שמערפלת בלי הרף אתיכולתנו להבין מה ואת מי אנו רואים סביבנו במקומות כמו סיני, הרי ההימלאיה או הרי האנדים. בסיני החטאנו, למשל, את העובדה שהשינויים החשובים שעברו הבדואים במאה העשרים לא היו תמורות דרמטיות ראשונות אחרי היסטוריה אחידה, חסרת אירועים והתפתחויות. להיפך. לבדואים תמיד היו קשרים לתרבויות שכנות. הקשרים הללו התהדקו והתרופפו חליפות וכללו החלפת רעיונות ומידע והשפעות טכנולוגיות ותרבותיות. היתה ויש להם היסטוריה, כמו לאירופאים – היסטוריה בלי ה"א הידיעה, אחת מכל מיני היסטוריות. הפרשנות שלנו לתפישת הזמן של הזקן הבדואי התבססה על מה שיוהאנס פַבְּיאן כינה אָלוֹכרוניזם: הצבת קבוצה או תרבות על אופק זמן שנתפש כאחר. זמנו של האחר, על פי פרשנות זו, אחר עד כדי כך שהוא מגדיר זהות שונה מהזהות המודרנית. המהלך האלוכרוניסטי הפך לכלי מרכזי של האנתרופולוגיה הקלאסית עד שנות השמונים של המאה העשרים, והוא ממשיך להזין את ספרות המסע והטיולים, כמו גם את הצילום, האוצְרוּת, הקולנוע, וצורות ביטוי אחרות שמתמקדות באופן מוצהר באחר הפרימיטיבי והאקזוטי. השימוש במלים כ"פרימיטיבי" או "אקזוטי" כשלעצמו אינו פסול בעיני. עם זאת, כשמבינים שעצם הגדרת האחרים ככאלה מבדילה אותם ממהלך הזמן ה"מעודכן" וה"מתוקן", כלומר האירופי, רואים ששאלת התיוג אינה רק להטוט של תקינות פוליטית בדיבור. היא קובעת מעמד תרבותי ופוליטי, ויש לה השלכות כבדות משקל על מערכות היחסים בין האחר – כפרט וכקבוצה – לבין "מרכז הזמן", כלומר העולם האירופוצנטרי. פולחן, חליפין, פראות הטיסה לגיניאה החדשה, הנסיעה בטנדר החבוט אל הרמות שבלב האי וההליכה בשביל ביער אל שבט הילידים נתפשת בעיניו של אירופאי או של ישראלי כאירוע שונה לחלוטין מנסיעה למרחק דומה, שיעדה, נניח, אוקלהומה. אוקלהומה אולי רחוקה, אך היא איננה "בעולם אחר", ודאי לא "בזמן אחר". דוגמה אחרת היא המושג שארות (kinship) – המערכת התרבותית המגדירה קשרי משפחה. שארות איננה רק תולדות המשפחות. היא עוסקת במבנה תרבותי שעוצב לאורךזמן, ולכן היא מייצגת המשכיות עמוקה. דפוסי שארות כל כך קשורים לעבר העמוק, שניתן אפילו למדוד לפיהם מודרניזציה. האנתרופולוג הצרפתי קלוד לוי שטראוס, שמחקריו באזורים הטרופיים של אמריקה הדרומית הפיקו כמה מהתובנות התיאורטיות המרתקות ביותר בתולדות האנתרופולוגיה, השתמש בשארות לצורך הבחנה בין "חברה קרה" (התרבויות של צפון־מערב אירופה, למשל), שבה יחסי השארות מרוחקים ומסויגים, לבין "חברה חמה" (כמו תרבויות במזרח התיכון או בסין), שבה יחסי השארות קרובים, יומיומיים ואף לוחצים.
לכן אין פלא שלזמן המודרני יש ביטוי גיאוגרפי: יש לו מקומות. זהו זמן הקדמה, כלומר הזמן האירופי. זו הסיבה שמסעות גיאוגרפיים יוצרים בנו את התחושה של חציית אזורי זמן לא רק במובן הפיזי של חציית קווי אורך, אלא גם ובעיקר במובן של מגע עם פריפריה, שנתפשת כמתקיימת באופק זמן אחר. לכן אין פלא שהאנתרופולוגיה המסורתית, הבלתי מודעת לעצמה, אהבה כל כך את הכתיבה בגוף שלישי רבים ובהווה. "הנוּאֶר הוא עם שכל תרבותו ממוקדת בבקר", כתב האנתרופולוג הבריטי אוונס־פריצ'ארד ב־1940 על השבט שחקר במעלה הנילוס בסודן. מורו ורבו, רדקליף־בראון, טען 34 שנה קודם לכן ש"לתושבי איי אנדמאן [Andaman, קבוצת איים באוקיינוס השקט; ד.ר.] אין כלל תפישה של ההיסטוריה". אמירות נחרצות וכוללניות כאלו יכולות היו להיכתב רק בידי כותבים שמשוכנעים שהם נמצאים בטריטוריה שמאכלסת זמן אחר, קבוע ונטול שינוי. המפנה הרפלקסיבי הרפלקסיביות האנתרופולוגית מכירה בהשתנות תפישת הזמן של האחר ומעודדת גישה שוויונית יותר לזמן. היא מייצרת פרשנויות אחרות, מתוחכמות יותר, ל"בורות" בתולדות הזמן שהפגין הבדואי מהוואדי. האנתרופולוג רֶנאטוֹ רוֹזאלדוֹ חקר בשנות השישים את המנהג של ציד גולגלות בשבט האילוֹנגוֹט במחוז סָרָוואק (Sarawak) שבבורניאו. מטבע הדברים, חֵקֶר מנהג שבזמן עבודת השדה כבר היה נתון בדעיכה עמוקה היה כרוך בהתמודדות של האנתרופולוג וגם של מספקי המידע שלו, בני שבט אילונגוט, עם העבר. שאלות של זיכרון והשכחה של העבר, הבחנה בין תקופות ונכונות לחשוף מידע הפכו ללב עבודתו האתנוגרפית והתיאורטית של רוזאלדו. הוא גילה שמושאי המחקר שלו, בניגוד אליו, זוכרים אירועים מן העבר – כולל ציד גולגלות וכיבושי היפנים, הספרדים והאמריקאים – באמצעות מקומות יותר מאשר תאריכים. הוא מצא גם שתקופות של ציד גולגלות אינטנסיבי ותקופות של הפוגה בציד נזכרו ונשכחו (או הוזכרו והושכחו) כחלק ממאבק פנימי בשבט. העובדה שזכרונם של בני השבט שונה מזה של האירופאים, אין משמעה שהם חסרי היסטוריה או חסרי תחושת זמן. הזיכרון ההיסטורי של האילונגוט איננו כרונולוגיה פשוטה. אירועי עברם אינם מסודרים ברצף ליניארי, אבל גם התבנית המעגלית של הזמן הפגאני לא מתאימה להם. עבורם ההיסטוריה – גם היחסים בינם לבין עצמם וגם יחסיהם עם האימפריות הפולשות – דומה לרצף אירועים שמציפים ונסוגים. בהתאם לכך גישתם להתפתחות היסטורית אינה כאל מהלך ברור ועקבי של התפתחות. זו תפישת זמן שמזכירה תנועת גלים בקרבת החוף יותר מאשר זרימת נהר אחידה, כמו בתפישה האירופית. קריאת תיגר על הסדר הכלכלי פרייס מתקשה לדובב את בני שיחו לדבר על אירועי הפסי טן. הם מסבירים את סירובם להיפתח בכך שהידע על התקופה ההיא הוא סודי, ושעצם הדיבור עליו בפני זרים ועצםכתיבתו עלולים להקפיאו, לבטל את תקפות הגרסאות או להחליש את כוחן. פרייס לא מרפה, ומגלה בהדרגה שהרגישות נוגעת במיוחד להסדרי השלום שנכרתו במאה ה־18 בין השלטון ההולנדי לבין מנהיגי העבדים המורדים של הסרמאקה. להולנדים, שהכוח שהחזיקו באי היה מוגבל, לא היה סיכוי למגר את המורדים באמצעים צבאיים. הם חששו שמצב של מרד מתמשך (המורדים ברחו לג'ונגלים ויכלו להמשיך להתקיים שם זמן ארוך) יהיה קריאת תיגר ואיום על הסדר הכלכלי של המושבה. כדי למנוע זאת הם ניהלו משא ומתן עם המורדים והגיעו להסכם עימם, כולל חלוקת אדמות לחלק ממנהיגיהם. הסכם השלום הפך במידה רבה לבסיס יחסי הכוחות הכלכליים והפוליטיים בתוך הסרמאקה עד היום, שכן צאצאי המשפחות בעלות הקרקעות עודם המעמד הגבוה מבחינה כלכלית ובעלי הזכויות להנהגה פוליטית. חוסר העניין של בני השבט לפרוש את סיפור הפסי טן בפני האנתרופולוג קיבל משמעות אחרת. הוא לא נבע מעמימות פגאנית לגבי היסטוריה סטאטית לכאורה. להיפך. השתקת העבר נועדה למנוע דיון פוליטי פנים שבטי עכשווי. הדוגמאות הללו מחזירות אותנו אל ההתחלה. תרבויות שאינן כותבות אינן בהכרח חסרות היסטוריה. הן גם לא נטולות הבנה לכרונולוגיה עמוקה. גם בלי ללמוד בגיל צעיר את ההיסטוריה הקאנונית על פי הדגם האירופי, זו שמקדשת המשכיות ומעצבת תפישת עולם של התקדמות, של זמן חיובי, תרבויות לא אורייניות מודעות מאוד לחשיבות העבר. קו פרשת המים שאותו מבקשת המודרנה לחדד, בין בעלי ההיסטוריה וחסרי היסטוריה, מתגלה כחמקמק. בכל מקום יש שימוש פוליטי בעבר על ידי אנשים שמפרשים אותו כדי להפוך את ההווה למובן, נסבל ובעל משמעות. זוהי סיבה אחת חשובה, אם כי לא יחידה, לכך שהאנתרופולוגיה והאנתרופולוגים סיגלו לעצמם בעשורים האחרונים צניעות רבה יותר באשר לתפקידם כמתווכים וכמורי דרך ב"מסע בין הזמנים". המסע הזה, אחרי הכל, חוצה אולי פחות קווי זמן משהורגלנו להאמין. |
הזמן בתרבות המערבית נתפש כמוביל מפרימיטיביות לקדמה, ממסורתיות למודרניות. הזמן של תרבויות אחרות, השונות מאיתנו, נלכד בדרך כלל בקלישאות, שמתארות אותן כ"תרבויות שבהן הזמן עמד מלכת" ואת אורח חייהן כ"סגנון חיים של תקופת האבן". אבל העובדה שבני תרבויות אחרות זוכרים אחרת מאיתנו אין משמעה שהם חסרי היסטוריה או חסרי תחושה של זמן עודכן 2.9.17 |
Array
(
)