יש משהו מוזר בכתיבה על מסעות של אחרים, ודאי כאלה שלא נערכו מעולם. אבל המסע שהתרחש במוחו של ז'ול ורן ונכתב על שולחן הכתיבה שלו מרתק אותי. זהו מסע למחוזות הדמיון, הסקרנות וחוסר המנוחה של אדם שלא הסתפק בעתיד שהבטיחו לו הוריו ובעולם שעיצבה עבורו החברה שבה חי. לצד ההתפשטות הקולוניאלית של המעצמות האירופיות במאה ה־19, ובעקבות המפגש עם עולמות חדשים ותרבויות לא מוכרות, התפתח באירופה ז'אנר של ספרות מסעות והרפתקאות. ההשתלטות הקולוניאלית הונעה על ידי מוטיבציה כלכלית ופוליטית, אולם ההתפתחות הטכנולוגית בתחומי הניווט והספנות שנלוותה לכיבושים פתחה צוהר ליעדים חדשים ובלתי מוכרים לחוקרים, למטיילים ולהרפתקנים. הפרסום הרחב שניתן למסעותיהם של חוקרים כמו ריצ'רד ברטון וג'ון הנינג ספיק, בחיפושם אחרי מקורות הנילוס, שימש השראה לסוג חדש של תיירות ולכתיבה ספרותית סמי־מדעית, ששילבה חוויות אישיות בתיאורי מקומות חדשים, תרבויות, צמחייה ועולם חי. ולנוכח אמצעי התחבורה והתקשורת המוגבלים יחסית, היו כתבי העת וספרי המסע של המאה שעברה מעין מקבילה לטלוויזיה של ימינו; חלון לעולם לא ידוע.
המסעות הציתו את דמיונם של רבים. למשל, הילד ז'ול ורן (1828־1905). אביו, המשפטן פייר ורן, הכיר כנראה במשיכתו של בנו אל ארצות שמעבר לים, וכאשר גילה יום אחד שבנו בן ה־11 נעלם, חיפש אותו במזח הספינות של העיר נאנט. אולם אפילו הוא הופתע לגלות שוורן הצעיר כבר היה בדרכו להודו, על ספינת סוחר. הודעת טלגרף שנשלחה אל האונייה שמה קץ מהיר לקריירה שלו כאיש מסעות של ממש. לימודי משפטים ומדע בדיוני הספר עמוס תיאורים טכניים והסברים מדעיים, סגנון שהיה זר לאותה תקופה, וכתב־היד נדחה על ידי מו"לים רבים. על סף ייאוש פנה ורן למו"ל פייר ז'יל אטצל, שזיהה את הפוטנציאל הטמון בסגנון הספרותי החדש והוציא את הספר לאור בינואר 1863. ורן התחייב בפני אטצל לפרסם שני ספרים מדי שנה, במשך עשרים השנים הבאות. ההסכם הזה השתלם כנראה לשני הצדדים, ובעיקר לקוראים. "חמישה שבועות בכדור פורח" היה לסיפור הצלחה בצרפת, וזו עודדה את ורן לכתוב עוד ועוד ספרי מסעות בדיוניים. כחמישים סיפורים התפרסמו בסדרה Les Voyages Extraordinaires ("מסעות מופלאים"), ובהם כמה מהיותר מפורסמים: "מסע לבטן האדמה" (1864), "מן הארץ אל הירח" (1865), "עשרים אלף מיל מתחת למים" (1869), "סביב העולם בשמונים יום" (1872), "האי המסתורי" (1874) ועוד. העובדה שז'ול ורן כמעט לא יצא מצרפת עד 1866 לא מנעה ממנו לכתוב יותר משמונים ספרי מסעות ומדע בדיוני, המרתקים את הקוראים עד היום.
כדורים פורחים ועצי באובב נתחיל דווקא בדבריו של ורן עצמו, בראיון עיתונאי מ־1894: "לא כתבתי את 'חמישה שבועות בכדור פורח' כסיפור על הטיסה בכדור פורח, אלא כסיפור על אפריקה. תמיד התעניינתי בגיאוגרפיה ובמסעות, ורציתי לתת תיאור רומנטי של אפריקה. לא היו באפשרותי אמצעים לקחת את הקוראים ברחבי אפריקה אלא בכדור פורח, ולכן השתמשתי בכדור… אני עצמי טסתי פעם אחת בלבד בכדור פורח, אולם זה היה הרבה זמן אחרי שהספר התפרסם, ולמשך 45 דקות בלבד. בזמן שכתבתי את הסיפור לא היה לי אמון באפשרות לנווט בלון, אלא באטמוספירה יציבה כמו בחדר זה. כיצד יכול בלון להתמודד עם זרמי רוח של שבעה או שמונה מטרים בשנייה? זהו חלום, אולם אני מאמין שהתשובה לשאלה, אם אי־פעם תיפתר, תהיה בדמות מכונה הכבדה מהאוויר, הבנויה על עקרון הציפור, אשר יכולה לעוף למרות שהיא כבדה מחלל האוויר שהיא תופסת". כאשר ממריאים גיבורי הספר בכדור הפורח "ויקטוריה" וטסים מעל טנזניה של היום, אנו מקבלים תיאור מפורט יותר: בעלי חיים אופייניים למזרח אפריקה, צמחייה (מנגרובים, עצי באובב), תכסית של הרים וכפרים ותיאור של קבוצות אתניות שונות (למשל, שבט נימוואזי החי במרכז טנזניה). נתיבו של הכדור עבר מעל הרי הירח שבאיזור רואנדה ובורונדי, המשיך מעל מקורות הנילוס ומפלי מרצ'ינסון, הנילוס הלבן, דרום סודאן, אגם צ'אד, איזור שבטי ההאוסה פולאני שבניגריה, נהר הניז'ר, טימבוקטו, וסופו במפלי סנגל, שבחוף המערבי של אפריקה. בספר נעשה שימוש עשיר ומרשים במונחים משפות מקומיות, המתארים חפצים שונים מחיי היומיום. כשנשאל ורן על התמצאותו בנושא, השיב בפשטות: "למזלי הטוב, נכנסתי לעולם שבו יש מילונים על כל נושא אפשרי. אני רק צריך לדפדף במילון ולחפש את הנושא שעליו אני רוצה לכתוב. גם מקריאה צברתי כמות של מידע, ובנוסף – יש לי רעיונות מדעיים וסיפורים רבים בראשי".
סוסים איסלנדיים ומסעדת גורמה תיאוריו של ורן את העיר רייקיאוויק ואת הדרך אמינים למדי. מוזיאונים פתוחים באיסלנד בהם ביקרתי, כמו זה שבגלומבר, משחזרים את הבית האיסלנדי של המאה ה־19 ומזכירים את ביתם של הכפריים שאירחו את גיבורי הספר בכפר גַרְדָאר: "עברנו במסדרון ארוך ואפל שהוליך אל כל ארבעת חדרי הבית: המטבח, חדר העבודה, חדר השינה של המשפחה, והחשוב מכל – חדר האורחים. נלקחנו אל חדר זה… במקום מיטות היו שם שתי תיבות עץ גדולות, צבועות באדום וממולאות בעשבים יבשים… הדבר היחיד שהפריע לי היה ריחם הרע של דגים מיובשים… האשה האיסלנדית היתה אם לתשעה עשר ילדים קטנים כגדולים". מספר הילדים הרב אופייני לחברה האיסלנדית של המאה ה־19. בהמשך הדרך עוברים גיבוריו של ורן לאורך מפרץ פקסה (Faxa) בכפרים גוֹפוּנֶס, גרדאר, אַלְפְטָנֶס, בּוּדִיר וארנרסטפי. ורן השתמש במעבורת על מנת לחצות את "פיורד הלווייתנים" (Hvalfjordur), הנקרא כך בשל הלווייתנים הרבים הפוקדים אותו בחודשי האביב. היום נמצא במקום מפעל נטוש לעיבוד בשר לווייתנים, שהפסיק את פעילותו בשנות השמונים בעקבות לחץ בינלאומי.
בכפר בודיר, אליו מגיעים הפרופסור וחבריו ב־20 ביוני, יש היום מלון מיוחד, הבנוי על שפת הים ומשקיף אל כיפתו של הסנייפליוקל, הקרחון שמכסה את הר הגעש. המלון הוא בית עץ ישן וחורק, והופתעתי למצוא בו את אחת ממסעדות הגוּרמה הטובות באירופה. אורחים רבים מגיעים לכאן בטיסה מרייקיאוויק, לטיסה מעל הסנייפל ולארוחת ערב במסעדת המלון. לאחר הארוחה יצאתי לשוטט בחולות חוף הים. פסגתו של הקרחון נצצה באורה של שמש חצות. על הרקע הלבן של החולות הבחנתי בגוף שחור ומנוקד. כשהתקרבתי, גיליתי גופת כלב ים ובצידה חור כניסה של קליע בעל קוטר רחב; עוד קורבן במלחמה בין הדייגים לכלבי הים בחלק זה של האוקיינוס האטלנטי. הסנייפל ושער הגיהנום
כבר במאה ה־13 תואר הקרחון על ההר כביתו של ברדור – תוצר של זיווג בין טרול למלכה – מגן איסלנד מפני הרוע. יש המזהים היום את דמותו בקרחון, יש המייחסים להר כוחות מיסטיים, ומדי שנה מתכנסים באיזור אנשים המאמינים כי חייזרים אמורים לנחות דווקא שם. מכל מקום, זהו אחד משבעת מקורות האנרגיה החשובים בכדור הארץ. ורן מציין בספר את פסגת ההר, "סקרטיס", שבעזרת הצל שלה מוצאים גיבורי הספר את הכניסה אל בטן ההר. השם בדיוני ואינו נמצא בשום מקור איסלנדי. פסגת ההר מכוסה בכיפת קרח. הטיפוס על ההר אינו קשה, וניתן לביצוע היום באופנוע שלג או עם ציוד בסיסי של טיפוס קרח. מסעם של אקסל ודודו אל בטן האדמה הוא אחד משיאי יצירת הדמיון של ורן. דרך צינור ההובלה של הר הגעש הם יורדים אל עולם תת־קרקעי קסום, עד 150 קילומטרים מתחת לפני האדמה. במעמקי האדמה הם מגלים עולם קדומים, ובו חיות קדמוניות (התיאור המפורט של הדינזוארים הימיים והיבשתיים מפתיע לאור הידע המועט שהיה לגביהם בתקופתו של ורן). הגיבורים יוצאים משם בעזרת התפרצות געשית, הנושאת את הרפסודה שלהם על ים של לבה אל פתח היציאה בהר הגעש סטרומבולי שבאיטליה. גם בחירתו של ורן בסטרומבולי לא היתה מקרית: לעריכה המדעית של הספר אחראי הגיאולוג הצרפתי צ'רלס סנט קלר דוויל, שחקר את סטרומבולי.
מסתרי הזמן והחברה האידיאלית כאשר סיים פוג את מסעו והיה בטוח כי איחר ביום אחד, הרגיע אותו עוזרו הנאמן פספרטו, והסביר כי המסע נערך ממערב למזרח, ולכן הרוויח פוג יום אחד. על הרעיון העומד בבסיס הספר סיפר ורן: "ישבתי בבית קפה בפריז, וקראתי כי אדם יכול להקיף את העולם בשמונים יום. מיד עלה לי הרעיון, כי אפשר להרוויח זמן או לאבד זמן בגלל קווי אורך שונים, כך שגיבורי הספר יוכלו לאבד או להרוויח יום". בספרו "האי המסתורי" תיאר ורן קבוצה של גברים, הנמלטת מהשבי באמצעות כדור פורח, נוחתת באי שומם והופכת אותו לגן פורח. מרבית העלילה מתרחשת באי לינקולן – אי בדיוני בדרום האוקיינוס השקט. ורן תיאר בספר טכניקות מגוונות להישרדות על אי בודד, כאשר העיקרון המנחה את הקבוצה הוא ניצול של כשרונות המשלימים זה את זה.
"האי המסתורי" אינו הספר היחיד שבו מתאר ורן חברות אידיאליות, החיות מחוץ לציוויליזציה האנושית. תיאורים אלה שופכים אור על מקור חשוב נוסף לכתיבתו – ההגות הסוציאליסטית־אוטופיסטית של קלוד אנרי סן סימון ("על השיטה התעשייתית") ובעיקר זאת של שרל פורייה ("העולם התעשייתי החדש"), המאמינה באפשרות היווצרותו של "אדם חדש". את תורתו של פורייה אפשר לסכם כאמונה באפשרות כינונו של סדר חברתי חדש, שאינו מושתת על יריבות, תחרות ושנאה, אלא על כבוד הדדי, חיבה ואהבה. וכך, גם אם נראות יצירותיו של ורן במבט ראשון פשוטות ונאיביות, קריאה מעמיקה בהן מגלה תפיסה חברתית מגובשת וכן קודים נסתרים, מודלים מתמטיים מורכבים ואפילו חזיונות של שואה אקולוגית. לקריאה נוספת:
| |||||||||||||||||||||||
כשהיה בן 11 חמק ז'ול ורן לאונייה שעמדה להפליג להודו. אביו הוריד אותו לפני שיצאה לדרך, אך התשוקה למסעות לא נרגעה. כשבגר, יצא למאות מסעות הרפתקניים ברחבי העולם, מרביתם מאצל שולחן הכתיבה שלו. מסע בעקבות ז'ול ורן לכמה מהמקומות המתוארים בספריו פורסם 6.11.11 |
Array
(
)