לפני שנים אחדות נסעתי דרומה לעזור לחברים בקטיף. שלא כמו במרכז הארץ, הפלפלים ב
ערבה גדלים בבתי רשת כפולי דלתות, הנמצאים – הפלא ופלא – בשטח ירדן. מדי בוקר היינו עולים על הטרקטורון, פונים מזרחה בדרכי העפר הלבנות, חוצים את נחל
ערבה וממשיכים מזרחה עד לבוּדקה של החיילים הירדנים. עמדת השמירה, כך נדמה, ניצבה שם באמצע הכלום רק בשבילנו ובשביל הטרקטור שהביא את קבוצת הפועלים התאילנדים שאליה הצטרפנו.
 |
אחרי הפרדה בין זכרים לנקבות, הגלמים הזכריים (שצבעם הטבעי חום) נצבעים באדום פלואורסצנטי וסופגים קרינת גמא רדיואקטיבית שמעקרת אותם |
תיקוני הגבול הקלים שבוצעו עם חתימת הסכם השלום עם השכנה ממזרח אמנם הותירו את החלקות החקלאיות מעבר לגבול, אך החקלאים הישראלים מורשים להמשיך ולעבד אותן. החיילים לקחו מאיתנו בחיוך את אישורי המעבר שקיבלו החקלאים, ובירכו אותנו לשלום. הימים היו ימי תחילת האינתיפאדה, והערבה נראתה אז רחוקה מתמיד מלב הארץ.
את עניין הדלתות הכפולות הסביר החקלאי שאצלו עבדנו: "זה חלק מהדרישות של השוק האמריקאי, שאליו מיועדים הפלפלים, בגלל זבוב הים התיכון. הזבוב אמנם לא עוקץ פלפלים, אבל זה מה שהאמריקאים דורשים, אז זה מה שעושים".
בערבה עושים זאת אחרת
השלום עם ירדן לא רק מאפשר לחקלאי הערבה לעבד אדמות מעבר לגבול. הוא גם הניב שיתוף פעולה ישראלי־ירדני בפרויקט הדברת זבוב הים התיכון בערבה (זה"ב). כמו לציפורים, גם לזבובים אין גבולות, ואלמלא שיתוף הפעולה משני עברי הגבול, לא יכול היה הפרויקט להתקיים. "בהתחלה התרגשנו מאוד", נזכר מנהל הפרויקט, קובי בג, בקשר הראשון עם הירדנים לפני כשש שנים.
המניע לפרויקט היה הרצון לשווק פרי בארצות הברית, המציבה תנאים ברורים לגבי אופן הגידול של מוצרים המיובאים לתחומה. אחד מהם הוא שעל הפרי לגדול באזור נקי ממזיקים. זבוב הים התיכון הוא אמנם עצל, איטי ואפשר להעלותו על קצה האצבע ולהתבונן בו מקרוב מבלי שיברח; אבל הוא בהחלט מזיק: הוא מטיל ביצים בתוך פירות.
 |
הגלמים נאטמים בשקיות ניילון, מונחים בצידניות מקוררות ונשלחים לישראל במטוס תובלה בו הם מוחזקים בהיפוקסיה, מחסור בחמצן, כדי לעצור את התפתחותם |
מחזור החיים של הזבוב דומה לזה של הפרפר: ביצה, זחל, גולם, וזבוב המטיל שוב ביצים. הרימות בוקעות בתוך הפרי – המשמש להן למחסה וכמקור מזון כאחד – וגורמות לרקבונו. לרבים מוכרת התופעה מהגויאבה: כבר בילדותנו אנחנו לומדים שנקודות עקיצה על פני הקליפה יעידו שהפרי נגוע בתולעים. זבוב הים התיכון פוגע במיני פירות רבים: הדרים, תפוחים, אגסים, משמשים, אפרסמונים, ענבים, בעצם במה לא.
כדי להתגבר על המזיק מרססים בשאר חלקי הארץ את הפרדסים והמטעים במלתיון, חומר זרחני אורגני הקוטל את הזבובים. הריסוס הכימי הוא זול ויעיל, אך הוא גורם נזקים סביבתיים. השוק האירופאי הוציא אותו משימוש בלחץ רשתות השיווק (קרי, הצרכנים).
בערבה עושים זאת אחרת. העיקרון, המיושם בעולם גם לגבי זבובים אחרים, דוגמת הצה־צה וזבוב הבורג של הבקר, הוא פשוט למדי: הזכרים עוברים עיקור, מזדווגים עם הנקבות, ואלה מטילות בפירות ביצים שמהן לא תתפתחנה רימות. בקיץ, משך דור הוא שלושה־ארבעה שבועות. נקבת הזבוב תטיל כ־800 ביצים בימי חייה. כמו אצל חרקים אחרים, ההפריה אינה מתרחשת עם ההזדווגות. לנקבה יש תא לאחסון הזרע, ועל פי רוב הזדווגות אחת תספיק לה לכל מהלך חייה.
פעילות מינית חסרת תוחלת
הפרויקט הישראלי־ירדני החל בשנת 1997. בינואר 1998 פוזרו הזבובים המעוקרים הראשונים בשמי הערבה, וביוני אותה שנה החל הפיזור גם בירדן. בתחילה פוזרו שניים־שלושה מיליון זבובים בשבוע. כיום מפוזרים כשמונה מיליון מדי שבוע בירדן ועוד כשישה מיליון בישראל. לדברי בג, מנהל הפרויקט, בערבה יש כיום יחס של מאה זבובים מעוקרים לכל זבוב פורה.
הפרויקט בערבה הוא השלב הראשון בניסיון לחסל את הזבוב מכאן ועד לגבול התורכי, ועם תקציב של שניים וחצי מיליון שקל בשנה הוא אפס קצהו של הפרויקט העולמי. כדי לקבל מושג: בערבה מפוזרים כאמור כ־14 מיליון זבובים מעוקרים מדי שבוע; בלוס אנג'לס מפוזרים כשמונים מיליון מדי יום. החווה שמגדלת את הזבובים ומעקרת אותם בגואטמלה מנפיקה שלושה מיליארד (!) גלמים מדי שבוע.
תהליך גידול הזבובים כולל התערבות גנטית לחיסול הנקבות והקרנה רדיואקטיבית. לכרומוזום המין של הנקבה החדירו רגישות לחום. בשלב הגידול מכניסים את ביצי הזבובים למים בטמפרטורה של 34 מעלות. את האמבטיה החמה שורדים רק הזכרים. הגלמים הזכריים, שצבעם הטבעי הוא חום, נצבעים בצבע אדום פלואורסצנטי, ששאריות ממנו ייוותרו בתוך ראשו של הזבוב הבוגר. בהמשך, אפשר יהיה לזהות באמצעות קרני על־סגול אם מדובר בזבוב מקומי או בכזה שיצא מחוות הזבובים (או שמא צריך לכנות זאת: מפעל).
אחרי שסופגים הגלמים קרינת גמא רדיואקטיבית המעקרת אותם, הם נשלחים לרחבי העולם. בבטנו של מטוס תובלה הם מוחזקים בהיפוקסיה, מחסור בחמצן, כדי לעצור את התפתחותם. הם נאטמים בשקיות ניילון המגבילות את האוויר לכמות ידועה מראש, ומונחים בצידניות מקוררות. אחרי המסע ממרכז אמריקה לארץ הקודש, נושמים הגלמים לרווחה, מועברים לחדר ממוזג ומונחים בשקיות עם מזון.
המחשבה על אודות המוטציות שעלולות לצמוח מכל העניין מעוררת חלחלה לא פחותה מהמחשבה על פרי נגוע ברימות. אבל על תועלת אחת אין ויכוח: הידוק היחסים בין ישראל לירדן |
מהגלמים המגיעים ארצה בגיל תשעה ימים, בוקעים בתוך יומיים כ־14 מיליון זבובים מעוקרים. אנשי הפרויקט מפזרים אותם מעל אזורי המגורים והחלקות החקלאיות מחוף ים סוף ועד לים המלח בשני צדי הגבול. בית הגידול העיקרי של הזבובים הוא דווקא עצי הפרי באזורי המגורים; חקלאים מקפידים לקטוף את הפרי עם הבשלתו, אבל עצים בחצרות נקטפים בצורה מסודרת פחות, ולא פעם נושר הפרי אל הארץ ולא נאסף.
פיזור הזבובים נעשה ממטוס הטס בגובה נמוך באמצעות מכונה מיוחדת: מקרר שתפקידו להקפיא את הזבובים כדי שלא יתעופפו ומערכת אלקטרונית המווסתת פיזור של 150 זבובים לדונם במהירות של מאתיים קילומטר בשעה. עד שהזבובים מגיעים לקרקע, הם מתעוררים מעלפונם הקריר (אחרת יהיו טרף לציפורים ונמלים), ופונים לפעילות מינית חסרת תוחלת. הזבוב המעוקר, אגב, מגיע מסיבות לא ברורות לבגרות מינית כביכול בתוך שניים־שלושה ימים ולא בגיל שבעה־שמונה ימים כמו זבוב פורה.
שלום עקבה, זה הזבובים
אנשי הפרויקט מדברים עליו בשכנוע רב כל כך, עד כי קשה להעלות בפניהם הרהורים בדבר חסרונותיו. מלבד ההתנגדות האינטואיטיבית להתערבות גנטית ולקרינה רדיואקטיבית, אי אפשר שלא לתהות: אולי לא רק טוב ייצא מגידול מיליארדים על מיליארדים של זבובים מהונדסים גנטית?
למרות הרושם הרב שמותירה היכולת המדעית, קשה להימנע מ
 |
עם הגיעם ארצה, בגיל תשעה ימים,
הגלמים מועברים לחדר ממוזג ומונחים בשקיות עם מזון. בתוך יומיים בוקעים מהם זבובים זכרים מעוקרים |
המחשבה שאפילו לה יש גבולות, ואפשר להטיל ספק ביכולתה המוחלטת למנוע הגעה של זבובים פוריים. המחשבה על אודות המוטציות שעלולות לצמוח מכל העניין מעוררת חלחלה לא פחותה מהמחשבה על פרי נגוע ברימות. אבל על תועלת אחת אין ויכוח: הידוק היחסים בין ישראל לירדן.
לדברי בג, יש עם הירדנים קשר מיידי בדואר אלקטרוני ובטלפון. הוא מתאר את העברת הזבובים שהירדנים מפזרים בעצמם באזורים שאליהם לא מגיע המטוס הקל של הפרויקט כ"ידידותית להפליא. המעבר האווירי קליל. אנחנו עולים מול מגדל הפיקוח שלהם, אומרים 'שלום עקבה, זה הזבובים', ומיד מקבלים אישור מעבר", הוא מסביר כשעוד מטוס קרב חולף בטיסה נמוכה ומרעישת אוזניים לאורך הערבה.
ובכל זאת, בג נלהב פחות משהיה לפני שנים אחדות. "אנחנו בסך הכל משמשים קבלני משנה של הירדנים לגידול ולפיזור הזבובים", הוא אומר. בעיקר מסיבות בטחוניות, מגיעים הירדנים לישראל ולא להיפך: השלטונות הירדניים חוששים שלא יוכלו לערוב לבטחונם של הישראלים. למרות הכל, בסופו של דבר גם נוצרים קשרים. נציג הפרויקט באילת, שעובר מדי יום לעקבה, נמצא בקשר קבוע עם המינהלת הירדנית. "זה די ידידותי", אומר בג, "הם אמנם לא הפכו לחברים שלי, אבל זה בהחלט תרם ליחסים עם הירדנים".
