ורג'ס, קטלוניה – ריקוד המוות

השעה היתה אחת אחר חצות. הטמפרטורה – שתי מעלות מתחת לאפס. ברחוב ימי ביניימי צר, תחת תאורת רחוב דרמטית, חלפה על פנינו בצעדים איטיים ובקצב אחיד פלוגה של חיילים רומאים. לא הרחק ממנה הבחנו בקבוצה של ילדים, לבושים בבגדי מלאכים לבנים, ובחבורה של מבוגרים, לבושים כבני העם העברי. אבל דבר לא הכין אותנו למראה הבא: קבוצה של חמישה רקדנים, מחופשים לשלדים מוארים, חלפה על פנינו בצעדי דילוג  קלילים, בלי להוציא מלה.
הצטרפנו אל אלפי אנשים שהתקבצו בכיכר המרכזית של הכפר ורג'ס (Verges) שבספרד, כ־150 קילומטר צפונית לברצלונה, בציפייה דרוכה לתחילתו של ריקוד המוות – טקס תיאטרלי המתקיים בכפר מדי שנה במהלך השבוע הקדוש שלפני חג הפסחא.

במהלך הטקס, המשחזר את חייו, שעותיו האחרונות וצליבתו של ישו, נהפך הכפר כולו לבמה ענקית, שעליה צועדים חיילים רומיים, אנשי דת בבגדים צבעוניים ואחרים החבושים כובעי קונוס מחודדים, וכמובן ישו, נושא על גבו צלב עץ ענקי

במהלך הטקס נהפך הכפר כולו לבמה ענקית, שעליה מוצגים חייו, שעותיו האחרונות וצליבתו של ישו. בגלל מספרם הנמוך יחסית של אנשי הכפר, הופכים רוב התושבים שחקנים ליום אחד ותורמים את חלקם להצגה הגדולה, לבושים בתלבושות מיוחדות. שורשי הטקס בתיאטרון הקטלאני המסורתי מימי הביניים, והוא היה נפוץ בימי הביניים במקומות רבים באירופה, אך ריקוד המוות בוורג'ס הוא אחד היחידים ששרדו מז'אנר זה.
בשעות הערב מתחילים להגיע אל הסמטאות הצרות של ורג'ס מבקרים רבים מיישובי האיזור וגם מצרפת השכנה. לאחר ארוחת ערב קטלאנית טיפוסית, הכוללת פּאן קון טומאטו (לחם כפרי עם שמן זית ועגבנייה), מבחר עשיר של גבינות, נקניקים ויינות מקומיים משובחים, מתחיל חלקו הראשון של הטקס. במתחם סגור (יש לרכוש כרטיס על מנת להיכנס) מוצגות סצינות מחייו של ישו, ובתום ההצגה מתאספים השחקנים בכנסייה הגדולה של הכפר ומתכוננים לחלק השני, המתקיים בסמטאות הימי ביניימיות של הכפר לעיני קהל.
קהל הצופים נראה רציני, דרוך, שותק, כאשר ממרחק נשמעים קולות נקישה של כידוני הגדוד הרומאי. בהליכה איטית ממלאים החיילים את הכיכר המרכזית, ואחריהם נכנס

במהלך הטקס, המשחזר את חייו, שעותיו האחרונות וצליבתו של ישו, נהפך הכפר כולו לבמה ענקית, שעליה צועדים חיילים רומיים, אנשי דת בבגדים צבעוניים ואחרים החבושים כובעי קונוס מחודדים, וכמובן ישו, נושא על גבו צלב עץ ענקי

ישו, נושא על גבו צלב עץ ענקי, מוקף במקורביו היהודים ובאמו מריה, כולם מבכים את סופו הקרב. את החבורה מלוות בנות ירושלים המקוננות, ואחריהן באים בדילוגים קצביים הגיבורים האמיתיים של ריקוד המוות: שלדים מוארים, שבראשם פוסע שחקן בדמות שלד גדול, המחזיק בידיו חרמש גדול שבו חרוט הביטוי הלטיני "nemini parco" – "איני חס על איש"; ובהשאלה: הזמן הולך ואוזל (עד צליבתו של ישו).
לקצב תיפופו של השלד האחרון מקפצים השלדים המהלכים ועוברים על פני הקהל, כאשר מאחוריהם צועדים בשקט אנשי דת בבגדים צבעוניים ואחרים החבושים כובעי קונוס מחודדים, נרות גדולים בידיהם. את התהלוכה סוגרת מקהלה גדולה. זמרתה מהדהדת בסמטאות הכפר, שאליהן יוצאת החבורה כולה.
הקהל שקט. זה אינו פסטיבל עולץ ורעשני. מאות אנשים ממתינים לתהלוכה בדממה, בפנים חתומות, עד כי לעתים נדמה כי אימת המוות, הידיעה כי הזמן של כולנו הולך ואוזל, נשקפת בפניהם. לקראת שלוש בבוקר, בקור מקפיא, מגיעים השחקנים והצופים אל מדרגות הכנסייה הגדולה, שם מתקיים חלקו האחרון של המופע, צליבתו של ישו.