אני יושב על הספות הנפלאות במוזיאון לתולדות האמנות. הספות ניצבות מול תמונות הענק ומאפשרות למבקר לשקוע לתוכן, להטות את הראש לאחור ולצפות בתמונות הגדולות תוך האזנה למדריך הקולי. וינה יודעת להתענג על המוזיאונים האימפריאליים שלה. מי שמתחזה לאימפריה הרומית הקדושה (תואר שהחזיקו בו ההבסבורגים שנים ארוכות), מי שמתחזה לעריץ נאור, מי שמתחזה לקדמה, צריך גם לאסוף הוכחות לטענותיו. האמנות הופכת במחוזות האלה של אירופה למושג מופשט. גתה מדבר על זה, קאנט מתפלסף על זה. האמנות היא אידיאל, לא עובדה של יומיום כמו ברנסנס של רומא וכנסיותיה. בית הבסבורג אסף אמנות מכל אירופה כדי להפגין את מעמדו כאימפריה. קראו עוד: וינה היא מוזיאונים עד הקצה. גם הקליניקה של פרויד, למשל, בברג-גאסה מספר 19 הופכת למוזיאון. כאן לא משלמים עבור המוצגים עצמם אלא עבור האווירה. כשברח מפני הנאצים לקח פרויד את חפציו ורק מעטים מהם הוחזרו לכאן בידי אנה, בתו, עם פתיחת המוזיאון. כמו בכל המוזיאונים של וינה, גדולים כקטנטנים, גם כאן מלווה אותי מדריך קולי צמוד. הגברת הנחמדה שבמכשיר היא זו שאחראית על האווירה עבורה אני משלם. בחדר ההמתנה, ככה מספרת הגברת במכשיר, נולד החוג הפסיכואנליטי. בחדר הייעוץ אפשר לראות תמונה של הספה בה"א הידיעה, היא הספה שעליה נולדה המאה העשרים. גם היא נמצאת היום בלונדון. באחד החדרים על מסכי טלוויזיה קטנים, אנה פרויד מציגה סרטי וידאו ביתיים של משפחת פרויד היוצרים תחושה כמעט אינטימית. אני משתהה. מנסה לספוג את האווירה המדומיינת, ומהרהר על פרויד, היהודי שהיגר עם משפחתו ממורביה אל הכרך הגדול. ההיסטריה הנשית ואחר כך פשר החלומות שימשו אותו כדי לנקב חור במוסכמות הבורגניות של וינה במפנה המאה. התרבות, הדת, האמנות, כולן מקבלות משמעות חדשה דרך הפריזמה הפרוידיאנית. לא עוד אמנות יפה, תרבות גבוהה, דת טהורה. המציאות האמיתית היא דווקא זו המודחקת. מתחת לפני השטח רוחש התת-מודע. קריית המוזיאונים של וינה שוקקת חיים בשבת אחר הצהרים. אני כותב על מין ספסל שכיבה ירקרק, אחד מרבים, הפזורים בחצר קריית המוזיאונים ומלאים בווינאים הרובצים בשמש, כשברקע מנגן לנו די ג'יי מוזיקת פופ קצבית. התערוכה במוזיאון ליאופולד עוסקת בסקנדלים הווינאים של מפנה המאה. בקלימט, שילה, קוקושקה ואחרים. הם מחפשים אחרי האמת הערומה, טוענת התערוכה – "נודה וריטס", כשם ציורו של קלימט שהוא ציור של אישה בעירום פרונטלי. התערוכה עוקבת אחרי הסקנדלים השונים שעוררו החבר'ה האלה. העירום המיני המפורש החסר את העידון הקלאסי. ביטול ההבדל בין המינים ושובו של ההרמפרודיט. בנייתו של הבניין בלי הגבות, כפי שכינה פרנץ-יוזף את בניין לוס, הבניין המודרני הראשון בווינה, שהמונים נהרו אליו כדי לשזוף עיניים בכיעור בהתגלמותו – בניין בלי גמלונים מעל החלונות. עוד עוסקת התערוכה בדמותו של האמן כקדוש מעונה. שילה מצייר את עצמו כסנט סבסטיאן, גרשטל מצייר את עצמו כישו בכבודו ובעצמו. מרטירים בשם באמנות. כאלה הם ציירי המחאה של וינה במפנה המאה וכאלה הן שערוריותיה. אין עוני, אין דיכוי מעמדי, מגדרי או גזעי. הרצון לחופש לובש את דמות האמנות הטהורה. שוב אותה אמנות טהורה שמאפיינת כל כך את התרבות של וינה, ששורשיה בייבוא האימפריאלי של אמנות איטלקית למחוזות הצפון. כלשון המוטו החרוט מעל הכניסה של בניין הססציון, מקדשה המרשים של תנועת היוגנדשטיל במפנה המאה: "לכל תקופה האמנות שלה, ולאמנות – החירות". עכשיו זה כבר מתחיל להסתדר לי בראש. המחאה שלהם היא מחאה של ילדים בורגנים טובים, ילדי שמנת וקונצנזוס. על הספסל הירקרק בחצר של קריית המוזיאונים, אני נהנה מן הסיפוק שבתובנה הזו, כמו אחרי פיצוח של חידה קשה. בצד השני של החצר נמצא מוזיאון נוסף, בניין הבנוי אבן שחורה, וקרוי בפי הווינאים בשם החיבה "מומוק", הוא ה"מוזיאון לאמנות מודרנית". בקומה העליונה של המוזיאון אוסף של אמנות מודרנית מהמאה העשרים. בקומות שמתחת, תערוכות זמניות של נובו-ריאליזם צרפתי של שנות השישים וריאליזם אמריקאי של שנות השבעים. אני אוהב את הריאליזם. יש בו משהו מחויב ופשוט, כן וישיר. אחרי שאני נהנה מהתערוכות האלה, אני מוסיף לרדת מטה, אל המרתף של המוזיאון, שם נמצאת תערוכת קבע, ומתברר שכל מה שראיתי למעלה, לא היה אלא הקדמה, נקודות ציון שביחס אליהן ניתן למקם את וינה של המרתף של מומוק. במרתף נמצאת תערוכה של קבוצת האקציוניזם הווינאי של שנות השישים, גם היא קבוצה של אמני אוונגרד כמו חבורת הססציון במפנה המאה, היוצרים אמנות שנועדה להרגיז את הבורגנות. איך מרגיזים בורגנות בשנות השישים? באמנות של קקי ופיפי, סאדו-מאזו ועיסוק אובססיבי בגוף. הכל נראה כל כך אפל שאני מאבד אוריינטציה וכבר לא בטוח מי כאן הרעים ומי כאן הטובים. אולי זה הבורגני הקטן שבי שיוצא פתאום החוצה. אני מתפתה להבין את האקציוניזם האלים הזה, פעם נוספת, כתמציתה של וינה, כסימפטום למה שמסתתר בכל המרתפים שלה. כלומר, אם זה מה שעושים אמני האוונגרד, מה יעשו השמרנים והניאו-נאצים. הבניין האולטרה מודרני הזה, מתפרש לי פתאום מחדש לאור מה שאצור במרתפיו, ונעשה גם כן אפל ומפחיד. |
יום חדש בארמון בלוודר. אני בא לכאן בציפייה לראות ארמון בארוקי מפואר ותערוכה של תמונות אמנות משלהי המאה ה-19 ומתחילת המאה העשרים, את שילה ואת קלימט ואת קוקושקה כמובן. וזה מה שאני מוצא בקומה הראשונה של המוזיאון, תמונות הנוף העדינות של קלימט, שילה עם אחת מהמאהבות שלו, ואת קוקושקה כמובן. אבל כשאני עולה לקומה השנייה, להמשך התערוכה, מודיעות הכרזות (שעד כה התעלמתי מהן באלגנטיות), על תערוכת "אוסטריה החדשה". חשבתי שזה יהיה סתם אוסף של תמונות שחור לבן לכבוד חגיגות החמישים לעצמאות האוסטרית המחודשת, שיפריעו לי להתרשם מהארמון הבארוקי שבאתי לראות, ומהאמנות המשובחת של מפנה המאה. הדגל האוסטרי האדום-לבן-אדום מוביל את המבקרים בין החדרים השונים של התערוכה, החל מהולדת אוסטריה בסוף מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו אנו. בצד אחד, אם כן, נמצאים עדין שילה וקלימט וקוקושקה, אבל בצד השני קריקטורות אנטישמיות ארסיות ושאר מבשרי חורבן אוסטריים. אחר כך באים הנאצים וקוטעים בצעידתם הברווזית בטלוויזיה את מהלכו של הדגל האוסטרי שהופך אפור, מושפל ונעדר לאורכם של שנים או שלושה חדרים, ומתחדש רק עם שחרורה של אוסטריה מידי הנאצים. ברגע הראשון אני חושב שהצירוף הזה לא הולם, לא ראוי. אבל אז אני קולט שלמרות הפטריוטיות השופעת של התערוכה הזו, והלאומיות השוצפת מכל פינה, השילוב הזה עובד באופן מדויק. גם אני בעצם נפלתי קורבן לאשליית האמנות כשהיא לעצמה והעבר הקפוא, בעוד שכאן האמנות נזרקת לתוך קונטקסט היסטורי, כדי שלא תוכל להתעלם. זה קרה באותו זמן ובאותו מקום, וכזו היא אוסטריה: ארמון בארוקי מפואר של נסיך הבסבורגי, אמנות מרדנית ממפנה המאה, אנטישמיות, פאשיזם ואנשלוס נאצי. אני מציץ מהמרפסת המפורסמת עליה עמדו האנשים החשובים והציגו לאומה את החוקה החדשה. אבל כשאוסטריה שוחררה ונולדה מחדש ב-1955 קשה כבר לשמוח בשמחתה. בשביל כמה מאיתנו זה כבר היה מאוחר מדי. מאוחר מדי, כי כמו שקל לראות במוזיאון היהודי בווינה, אין פה כבר יהודים. האוצרים נזהרים מאוד מקלישאות. הם הולכים על המופשט, על היחסי, על הפוסטמודרני. כך קורה שבכל המוזיאון היהודי של וינה יש רק שני מיצבים מינימליסטים עד אבסורד וחלל אחד שהוא ארכיון פתוח לציבור, בלי שטרחו לבחור מתוכו את המוצגים הראויים להצגה ולצרף להם הסבר כלשהו. כאילו הם מבקשים להגיד בכך: יש פה יותר מדי, וזה מבלבל גם אותנו, ואין לנו מושג מאיפה להתחיל להתייחס לעבר של וינה, אין לנו נקודת אחיזה, והוא גם לא הולם כל כך את מוצרט ובטהובן ופרנץ יוזף הקיסר שאותם אנו משווקים לתיירים, אז הנה, הכל כאן, נסו לפענח את זה בעצמכם. הכל מינימליסטי עד אבק, פירורים פירורים של משהו שאיננו ובקושי רב זוכרים אותו. היהודים הם רוחות רפאים, היהודים בעצמם הם מיצב. רציתי לבכות במוזיאון היהודי של וינה, מין קלישאה שנראתה לי הולמת באותו מקום ובאותה שעה, אבל במקום זה רק עצוב לי לראות את ההעדר, עצוב על זה שריק כאן מכדי שיהיה עצוב. אני מתרגש דווקא בבית הכנסת הקטן והמאופק שצורתו צורת תיאטרון קלאסי, ניצול יחיד של ליל הבדולח. המסורת הקולית היא ירושה של חזן מפורסם שאפילו מלחינים לא יהודים היו באים לשמוע את קול זמרתו, ומתגשמת כאן במקהלה של ארבעה גברים. הארכיטקטורה של המחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה צריכה לחמוק מבעד לפרצות של האיסורים המגבילים שהוטלו על בניית בית הכנסת. בית הכנסת הראשון שאני מבקר בו במרכז אירופה. פיסת געגועים. בשבת שאחרי אני תר אחרי בית כנסת אחר, לשם הגיוון, ברובע ליאופולדשטאט שכמו האיסט אנד וכמו הגטו היהודי ברומא, מצטרף לפאזל של מחוזות זיכרון מטושטשים. יש שם אגף אחד ששרד מבית כנסת שנשרף בליל הבדולח. בתוכו פועלת היום ישיבה של אגודת ישראל. אל השארית הזו מחובר בניין מודרני, קונסטרוקציה של מתכת וזכוכית שתופסת את מקומו של בית הכנסת הישן ומאכלסת בתוכה את מוסדות "עזרה". מבט על המבנה הזה עוזר לי להבין מה זה אומר שבלילה אחד נשרפים כל בתי הכנסת של העיר. איזו אימה. ממול יש מאפייה כשרה עם תפריט שתלוי מחוץ לדלת וכתוב בעברית. אני חולף גם על פני ביתו של ויקטור פרנקל, הפסיכולוג שהמציא את הלוגותרפיה במחנה ריכוז, שאת ספריו בלעתי בשקיקה כמתבגר. כאן הייתה הקליניקה שלו עד לגירוש למחנות, אומר השלט התלוי בחזית. אחר כך אני תועה אל המרכז הספרדי ומהסס לרגע אם לבחור בבית הכנסת הבוכרי או הגרוזיני הצמודים זה לזה. לבסוף אני בוחר בבוכרי, ומשתתף בקבלת שבת של המהגרים היהודים החדשים בגטו הישן של וינה, עד שנמאס לי מהנוסח הלא מוכר הזה, וגם מהאיש שצועק ברוסית באמצע התפילה על כולם להפסיק לדבר, ואחר כך ממשיך ומדבר עם כולם. אני מטייל בפרטר-שטרסה, הרחוב הראשי של הרובע. מי טייל פה בערבי שבת של קיץ לפני מאה שנה? איפה היו פה תיאטרוני היידיש המפורסמים? וניחוח הטשולנט? וקולות התפילה? מחוז זיכרון עמום ונשכח. אנטי-מוזיאון. אני והמחברת שלי מהרהרים כך הרהורים קצת אוויליים על קפה, בבית קפה וינאי. אני כותב כאן כמעט רק כדי לכתוב, נופל שוב למלכודת האמנות הטהורה, הסטרילית, אמנות שנכתבת בבתי קפה וינאיים של מפנה המאה, זה כל כך מפתה במולדת האמנות לשם עצמה. |