וילנה: ירושלים של הצפון

"רחובות צרים מרוצפי אבן, אורגיה של בארוק. כמעט כמו עיר ישועית אי שם בלב אמריקה הלטינית", כך תיאר בחושניות הסופר צ'סלב מילוש את וילנה. אם מתעלמים מהשיכונים הסובייטים המכוערים שצמחו בפרבריה, הרי שהתיאור הזה נכון גם היום. בין שתי מלחמות העולם היתה העיר, שכונתה אז וילנו, בשליטת פולין. רוב תושביה היו פולנים ויהודים, שכינו אותה ירושלים דליטא או ירושלים של הצפון. היום וילנה היא בירתה של ליטא, מרבית תושביה ליטאים, ורק 20 אחוזים מהם פולנים. מהקהילה היהודית המפוארת כמעט לא נותר שריד: פסל של הגאון מווילנה, בית כנסת עגום אחד, בית קברות יהודי, וזה הכל.

וילנה (Vilnius בליטאית) היא עיר בירה שחיים בה יותר מחצי מיליון תושבים, ולמרות זאת היא נראית ומתנהגת כמו כפר קצת אקסצנטרי: נגני כינור עומדים בכל פינה, צעירים נודפי אלכוהול ניגשים לתיירים, מכריזים על עצמם כמשוררים.

המדרחוב ברובע העתיק של וילנה | צילום: myxabyxe, flickr

בניגוד לשכנותיה הבלטיות, לטביה ואסטוניה, ליטא ידעה עצמאות משלה לא פעם. ב-1236 גירשו הליטאים את האבירים הגרמנים והקימו ממלכה משלהם, ששיאה היה בשנים 1316-1341, בימיו של הדוכס הגדול גדימינאס, הנחשב גיבור לאומי עד היום. מסוף המאה ה-18- עד מלחמת העולם הראשונה היתה ליטא בידיים רוסיות, אז שבה להיות עצמאית. ב-1940 חזרה לשליטת רוסיה, עד לכיבוש הגרמני. בין 1944-41 שלטו בה הנאצים, אבל גם חזרת השלטון הסובייטי לא היטיבה הרבה עם חבל הארץ המסוכסך. רק באוגוסט 1991, אחרי עימות פיזי עם הכובש הסובייטי למרגלות מגדל הטלוויזיה, הכירה רוסיה בעצמאותה.

מרכז וילנה

רחובה הראשי של וילנה מחבר באופן ידידותי ונוח את המרכז עם מרבית אתרי העיר. במורד הרחוב נמצאת כיכר הקתדרלה, ובמרכזה כנסייה ניאו קלאסית רחבת ידיים, שבה טמונים שרידיו של הקדוש קאזימירז, הקדוש הפטרון של העיר.

על מרצפות האבן שבין הכנסייה למגדל הפעמונים הלבן שבקצה הכיכר מופיעה המילה Stebuklas, שמשמעותה "נס". הכתובת הזו נחרטה בעקבות שרשרת חיה מדהימה של שני מיליון איש, שהחלה בנקודה זו ב-1989 וחצתה את המדינה עד לטאלין שבאסטוניה, במחאה על השלטון הקומוניסטי.

כיכר הקתדרלה. בתקופת המשטר הקומוניסטי שרשרת אנושית מדהימה, בת שני מיליון משתתפים, שנמתחה עד אסטוניה | צילום: Marcin Szala

בכיכר נמצא פסל חדש של הדוכס גדימינאס, שלפי המסורת חלם כאן על זאב עשוי ברזל שיעץ לו לבנות מצודה על הגבעה. ואכן, על גבעה מעל לכיכר מתנשא מגדל לבנים אדום, הנושא את שמו של הדוכס הגדול – מגדל גדימינאס הוא השריד היחיד שנותר מהמצודה. העלייה אליו עוברת דרך חורש, שמעיינות מים מפכים בו, ומהתצפית היפה שבקצה הדרך ניתן לראות את גבעת שלושת הצלבים, שעליה לפי המסורת נרצחו במאה ה-17 נזירים פרנציסקנים. בתקופת סטלין סולקו הצלבים, אולם הם הוחזרו לכאן ב-1989. לא רחוק מהם פסל של פרנק זאפה מברונזה, הנח על עמוד ברחוב Kalinausko. שילוב מאתגר.

מגדל גדימינאס. מכאן נשקפת פנורמה מקסימה של העיר | צילום: Wojsyl, GFDL

מכיכר הקתדרלה מוביל אל תוך העיר העתיקה מדרחוב פיליאס (Pilies), העובר בליבה של וילנה העתיקה והבארוקית. בתחילת הרחוב נמצאת האוניברסיטה של וילנה, העתיקה ביותר במזרח אירופה ופנינה ארכיטקטונית מרתקת ומגוונת. אחד האתרים היפים שלא כדאי להחמיץ הוא הכנסייה הישועית היפה, כנסיית ג'ון הקדוש (St John), על חזיתה הבארוקית המרהיבה, שהוענקה לאוניברסיטה במאה ה-18.

במעלה המדרחוב, באחת הסמטאות ממזרח, ניצב מוזיאון הענבר, המוקדש לשרף המאובן, הנקרא באנגלית אמבר (amber). ענבר הוא שריד של שרף מיערות קדומים שעמדו לפני 60-40 מיליון שנה היכן שמשתרע היום הים הבלטי. הוא נמצא לאורך החופים, בעיקר בחבל הרוסי של קלינינגרד, ובתקופות קדומות שימש להסקה. בימי הביניים שימש הענבר לצרכים רפואיים, ככל הנראה בזכות הזרמים החשמליים שנוצרים כאשר משפשפים אותו. במאה ה-19 החלה הבהלה ל"זהב הבלטי", הענבר, לא במעט בזכות תעלה ימית שנחפרה בימי מלך רוסיה, שבמהלך חפירתה נמצאו שכבות של ענבר כחול כחמישה מטרים מתחת לפני הים. במשך שנים אחדות פעלו בתעלה כמה מכרות ימיים, אולם אלה נסגרו לאחר שהתרחשו בהם אסונות. רק המכרה בקלינינגרד, עיר נמל לחוף הים הבלטי, פועל עד היום. ענבר נמכר בכל הארצות הבלטיות בדוכנים ובחנויות, בצורתו הגולמית או מעובד ומשובץ בתכשיטים. רוב התוצרת שתראו ברחובות היא מאיכות נמוכה, שכן מחירו של ענבר באיכות גבוהה לפני העיבוד יכול להגיע עד אלף דולר לקילוגרם.

הנהר והעיר החדשה של וילנה | צילום: אייסטוק

מערבה מהאוניברסיטה עומד הארמון הנשיאותי, שבמאה ה-16 היה בית סוחרים. מאוחר יותר היה זה ביתו של הנציב הרוסי, ולא מעט אישים חשובים הניחו את ראשם על כרית באחד מחדרי השינה שלו, בהם נפוליאון, שעצר כאן בדרכו לתבוסה הגדולה ברוסיה, והצאר אלכסנדר הראשון.

ממזרח למדרחוב ומעט יותר למעלה, על רחוב מאירוניו, מתנשאת כנסיית אנה הקדושה (St Anna), המבנה הבארוקי היפה ביותר בווילנה. מאחורי מגדליה, הנראים כאצבעות דקיקות השלוחות אל על, מתנשאת חזיתה של כנסיית ברנרדין, שנבנתה במאה ה-16. סמוך לשתיהן, בתוך גן קטן, ניצב פסלו של המשורר הפולני הלאומי אדם מיקייביץ' (Adam Mickiewicz), מחבר האפוס הלאומי "פאן טדיאוש" (Pan Tadeusz), שכתב על ליטא: "ליטא מולדתי , כמוך כבריאות / לא ידעך איש, אלא אם כן הפסידך / כעת את יופייך ונוייך אספר / כי גליתי…".

צמד הכנסיות הסמוכות – אנה הקדושה וברנרדין | צילום: Wojsyl, GFDL

בקצה מדרחוב פיליאס נמצא שער השקיעה, היחיד שנותר מהתשעה השערים בחומת העיר. מעליו, בתוך קפלה קטנה, שוכן האתר הדתי החשוב ביותר של וילנה – המדונה הלבנה. זוהי איקונה מדהימה ומיוחדת של מריה, שהמקומיים מייחסים לה כוחות פלאיים ועולים אליה לרגל בהמוניהם. עליתי גם אני, כי כמו שאמא שלי היתה אומרת, "אם לא יועיל, גם לא יזיק".

הרובע היהודי (לשעבר)

האזור שמעבר לחומה היה עד לפני המלחמה הרובע היהודי. היהודים היוו שליש מכלל האוכלוסייה. מאחר שפרעות ת"ח ות"ט (1648-9) פסחו עליהם, הפכה ווילנה לעיר מקלט, ויהודים רבים נוספו לאוכלוסייתה. רוב היהודים התיישבו בשוליים המזרחיים של העיר העתיקה, ובמיוחד סביב רחוב זיידו של היום, שם גם הוקם בית הכנסת הגדול, אחד מכמאה בתי כנסת שהיו בעיר. הכובשים הגרמנים יצרו כאן שני גטאות: תושבי הגטו הקטן נשלחו להשמדה ב-1941, ושנתיים לאחר מכן רוכזו תושביו של הגטו הגדול ביער פנראי שבשולי העיר ונרצחו. על קיר מבנה ברחוב Rūdninkų 18 יש מפה המתארת את שני הגטאות. במקום שבו עמד בית הכנסת פועל גן ילדים, ולא רחוק ממנו עומד פסל של הגאון מווילנה. זה כל מה שנשאר מהקהילה היהודית המפוארת של ירושלים דליטא.

הלכתי לחפש את בית הכנסת היחיד שנותר בעיר, ברחוב פילימו 39. סמוך לי נעצר תייר אמריקאי, ועוד לפני שהחלפנו מילה ידעתי ששנינו מחפשים אחר אותו הדבר. לבסוף היה זה דווקא הוא שהביע בקול את תחושתי הקשה: "זה כל מה שנותר מירושלים דליטא?", הוא תמה. "איפה ההנצחה של שליש מתושבי העיר שנרצחו?". אין ספק שהוא צודק. אפילו מוזיאון השואה סגור בימים שישי עד ראשון. כיום חיים בווילנה כמה אלפי יהודים המקיימים חיי קהילה פעילים למדי. בעיר פועל מרכז חב"ד, בטלוויזיה משודרת תוכנית שבועית ליהודים, והעיתון "ירושלים של ליטא" מופיע בארבע שפות, בהן יידיש.

טירה בטראקאי, בירתה העתיקה של ליטא ומקום מגוריה של הקהילה הקראית, ההולכת ונעלמת מן העולם | צילום: Julo, GFDL
טראקאי, הבירה העתיקה

כ-30 ק"מ ממערב לווילנה, על לשון יבשה בין שני אגמים, נמצאת טראקאי (Trakai), בירתה העתיקה של ליטא ואחד מאתרי הנופש הידועים של הארצות הבלטיות בתקופה הקומוניסטית. כיום, למעט כמה מפרשיות ודייגים נינוחים, מעט דוכני תיירים עם עבודות עץ, בבושקות ותכשיטים מענבר, המקום שומם. הסיבה העיקרית להגיע לכאן היא מוזיאון קטן המוקדש לקהילה ההולכת ונעלמת בהדרגה – הקראים של ליטא. המקור האתני של הקראים, כך משערים, הוא בכת יהודית מהמאה השמינית לספירה, אולם הקהילה הווילנאית שונה. בניגוד לקראים במזרח התיכון, ששפתם היא ערבית, הקראים המזרח אירופים דוברים תורכית. ב-1400 לספירה הובאו קראים מחצי האי קרים לטראקאי כדי לשמש שומרי ראש לדוכס הליטאי ויאטוטאס. הדוכס העניק להם חופש לעסוק במסחר ולנהל אורח חיים דתי, ובכלל זה זכות לייסד בית דין משלהם. העיר נותרה מרכזם הרוחני, למרות שרבים מהם היגרו ממנה.

בשעת בוקר מוקדמת הקאראימו (Karaimu, רחוב הקראים), עומד בשיממונו. בית התפילה, ה"כאנסה", ריק, ורק הסמל הקראי – מעין קרניים הפונות כלפי מעלה, החרוט על שער הברזל, מעיד על יושביו. זקן חשדן פותח את הדלת. החלל הפנימי מזכיר בית כנסת רגיל, ולפני שורת המושבים נמצאים ספרי התורה וספרים קראיים אחרים. הכיתוב הקראי מעיד על השינוי שחל בקהילה עוד לפני השלטון הסובייטי, שבמהלכו הפכה שפת התפילה מעברית לקראית. היום נכתבת הקראית באותיות לטיניות, לאחר שבמשך שנים נכתבה באותיות קיריליות. במוזיאון שבתוך המצודה של העיר יש מעט מוצגים: כמה צילומים מעניינים, קומץ תלבושות קראיות, מעט מסמכים וטקסטים – עדות לתרבות שהולכת ונעלמת.

מפת וילנה עם כמה מהאתרים המרכזיים המוזכרים בכתבה: