תפריט עמוד

ויז'ן קווסט – טקס חניכה אינדיאני במדבר

לשרוד לבד במדבר, בלי עזרה חיצונית או תמיכה חברתית, ללמוד לשאוב כוחות מהסביבה ומעצמך - זהו שיאו של טקס חניכה אינדיאני עתיק. סיפורה של ישראלית שהשאירה את הבית מאחור ויצאה למסע חיצוני, ובעיקר פנימי, במדבר ביוטה

מה גורם לאדם לעזוב יום אחד את ביתו החמים והמוכר ולצאת לבדו אל מרחבי הטבע הפראי? ויז'ן קווסט (Vision Quest) – טקס החניכה האינדיאני עתיק היומין, הרחיק אותי אלפי ק"מ מביתי וילדיי אל המדבר במערב יוטה. זהו סוג של טקס התבגרות שקיים בהרבה תרבויות עתיקות, ולמרות שהוא מתנהל באופן שונה בכל תרבות קיימים קווים מקבילים. בטקס זה אצל האינדיאנים, הנער המגיע לבגרות עוזב את ביתו וכפרו ויוצא כדי לגלות את עצמו, כוחותיו ותכונותיו הייחודיות. הנער יוצא כשרק בגד לגופו ועליו לשרוד את קשיי הדרך, הבדידות והפחדים.

עוד על טיולים רוחניים כאן

אנשי הכפר והמשפחה אינם יודעים מי יחזור חי מהמסע הזה ויותר מכך אינם יודעים מיהו זה שיחזור. אנשי הכפר מוכנים לשלם את המחיר הכבד כדי לדעת שכל מי שחי ביניהם יש לו יעוד. אם אותו נער חוזר חי, כבר ברור לו מיהו, הוא מודע לכוחותיו ולמגבלותיו. הוא מחובר לחייתי ולפראי שבתוכו ויודע לסמוך על החושים והאינסטינקטים שלו. הוא למד לחיות באחדות עם עולם החי והצומח סביבו.

אדם כזה לא ינוהל בחייו המתפתחים על ידי פחדים וחוסר משמעות. אדם זה יודע את ערכו והליכותיו בעולם. בתרבות המערב ידוע שאנשים רבים עושים את חשבון הנפש לגבי מיהם ומה יעודם בעולם בשעת משבר קשה או על ערש דווי. לא רציתי לחכות לאף אחד מאלה וכתרפיסטית ותיקה בטבע, שנוכחת לדעת כל פעם מחדש מהי עצמת הטבע, החלטתי כאדם בריא ושלם – לארוז.


זריחה במוניומנט ואלי שבשטחה של שמורת שבט הנאוואחו | צילום: אייסטוק

חלק גדול וחשוב מהמסע עבורי היתה עצם העזיבה. המחשבה להיפרד משני ילדים רכים היתה קשה מנשוא ומצאתי צורך גדול בשכנוע עצמי שאהיה אדם ואמא טובה יותר עם החוויה הזאת. אותם שכנעתי עם הבטחות למתנות.

אחרי כ- 30 שעות טיסות ונסיעות הגעתי לעיירה שכוחת האל קורטס (Cortez). אל תחפשו אותה במפה כי לא תמצאו… וכך, בנוף אינדיאני קסום של אבן חול אדומה וקקטוסים פזורים נפגשנו, שבעה משתתפים ושלושה מדריכים. מדובר בתכנית המבוססת על המסורת האינדיאנית, אך מלווה בתהליך פסיכו-רוחני מעמיק.

הסדנה בנויה משלושה ימי הכנה במקום מסודר ואז יוצאים אל השטח הפראי לעוד שלושה ימים ביחד. לאחר מכן יציאה ל"סולו" – ארבעה ימים לבד ללא מזון, ולבסוף שלושה ימי התאקלמות והפנמה.עברנו שלושה ימי הכנה, שכללו "סווט לודג'" – טקס אינדיאני שבו נכנס החניך לבקתה דמויית איגלו קטן מבוץ, בחשכה מוחלטת ולרוב ללא בגדים. במרכז יש גומחה ולתוכה מכניסים מידי עשרים דקות גחלים לוהטות. על הגחלים שופכים כל העת מים וכך המקום והאוויר מתמלאים באדים. יושבים ללא אוויר כשהגוף מופקר לחום ולחושך, ובמצב הזה לא נותר אלא להתפלל. וכך מצאתי את עצמי בתהליך "חונק" של תפילה והזדככות. בימי ההכנה ביררנו ממה אנו רוצים להיפרד בתוכנו ואיזה התנהלויות, התנהגויות וחלקים אמורים לגווע במהלך הטקס.

יצאנו מדי יום אל הטבע הפראי לבד, מצוידים במשימות שונות. אחת מהן – חיפוש המקום בטבע המעניק תחושת הזנה. במשימה זו משוטטים בטבע עד שמגיעים למקום שבו אנו מרגישים מוגנים, המקום בו אנו בחיבור אל ההזנה והביטחון בתוכנו דרך הסביבה. משימה אחרת היא מציאת המקום שמהדהד את הפגיעות שלנו. השהות והדיאלוג עם המקומות הללו בטבע עושים עבודת עומק נפלאה.

רגע לפני היציאה לשטח המדריכים הזכירו לנו שאנו הולכים "למות" כפי שהיינו עד היום ושלא ניתן לדעת איך או מי יחזור. "ניתן עוד להתחרט!" הם אמרו. פסענו כולנו לתוך החוויה. חלק מהטקס הוא הרשות לאפשר לעצמנו להתאבל על מי שהיינו עד היום, ולהחיות את החלקים השונים שבמהלך השנים הכנסנו ל"שק" מכיוון שהיו לא מקובלים, פראיים, לא התאימו לקודים החברתיים, עוררו יותר מידי ביקורת. (הפראות, הפגיעות ובעיקר המופלאות שלנו).

כאישה שחיה לבד ומנהלת עסק ומשפחה ללא קשיים מיוחדים, גיליתי פתאום שהחלקים החלשים והפוחדים שאינני מכירה כלל מחיי היומיום התעוררו והגיעו למימדי ענק. הדיאלוג בין האישה ה"כל יכולה" לבין ה"ילדה/אשה/נזקקת" היוו חומר טוב לחשיבה ולצמיחה, ובעיקר אנושיות וחוויית שלמות. הערגה לילדים הלכה וגדלה עד לכדי בכי, בחילה וחולשה. במצב זה ארזתי את התרמיל ויצאנו להרי ה"מאנטי לאנטיס" (Manti Lantis Mountains) ושם לערוץ בשם "קניון המסתורין".

כל אחד מאיתנו היה מצוייד בכל מה שנדרש לעשרה ימים כולל אוכל וכלים לקבוצה. אנו סוחבים תרמיל כבד מאוד, הרגשתי שיש עלי 50 ק"ג. סחבנו ציוד מחנאות, כלי בישול, גז, אוכל, ציוד אישי ולא מעט ציוד חורף.


צילה של הכותבת על אדמת המדבר. בשקט שמסביב החושים דרוכים והשמיעה מתחדדת | צילום: ליה נאור

אני אולי חלשה נפשית, אבל בריאה גופנית ויודעת ללכת – עד לרגע שבו אני מהדקת את חגורת המותן של התרמיל. גבי מתכופף ל-90 מעלות ואני מצליחה ללכת בקושי 100 מטר, עד כי הקבוצה צריכה להאט ולהתקדם בקצב שלי. כל פסיעה מעבירה זרמי כאב ברגלי ורק אחרי חצי שעה שבה אני מיואשת לגמרי, אני מבינה שחגורת המותן עוצרת את זרימת הדם לרגליים. אני משחררת באנחת רווחה ומכאן והלאה כל כובד המשקל הוא על הגב. וכך אנו מהלכים באיזור יפהפה של הרי אבן חול בצבעי אדום-חמרה ולבן עם ערוצים מכוסים יער פנדרוסה ואורן. הקניונים הפכו לתערוכת פיסול עוצרת נשימה של סחיפה. זוהי אדמתם של האינדיאנים שנקראים בפוליטיקלי קורקט Native Americans.

ואכן ניתן לדמיין את קריאת הלוחם לדהירת סוסו ולראות את זקני הכפר סביב המדורה. המערב הפרוע קם לחיים! אני מבחינה בנוף הנפלא רק ברגעי עצירה מועטים מכיוון שאני הולכת כפופה לגמרי. אחרי כשעתיים של הליכה קשה הדמעות מתחילות לזלוג. כבר לא אכפת לי מה יחשבו. האישה החזקה שהכרתי נעלמה לחלוטין והתמסרתי לגעגועים, רחמים עצמיים ואומללות, או בלשונם – "הקליפה נסדקה".

קרוב לבייס קמפ המדריך מראה לנו את העקבות והגללים של דוב שחור שחי באיזור. אם זה לא מספיק בהגעתנו אנו מקבלים תדרוך לגבי פומות (אריה ההרים), עקרבים, נחשים ארסיים ומיני חיות אחרות. הלילה מביא עימו גשם שוטף וקור עז. לא הצטיידתי מספיק בבגדים חמים (חשבתי על מדבר…), קר לי ואני די אומללה ובעיקר מאבדת שליטה! אין לאן לברוח. במצב הזה, למרות שאני מעולה בניווט, איני מוצאת אפילו את האוהל שלי!

הגישה של המדריכים לחוסר אונים שלנו היתה מרכיב חשוב: המדריכים אינם מנחמים או מעודדים ומבקשים כך גם מאיתנו. הרעיון הוא להיות פגיע וחשוף, כמה שפחות הגנות כך יותר טוב. הם מכבדים את מי שאנו ומה שקורה בלי שיפוט או הדחקה.

אני שוכבת באוהל ומקללת בחצי צחוק את הרגע בו נרשמתי למסע. מה היה חסר לי? אני נזכרת בסיפור המיתולוגי של "אינאנה", האלה האשורית המולכת על השמים והארץ ובוחרת לעשות מסע ולרדת לשאול. למה? כי אין שלמות בלי המפגש עם החלקים הפחות נעימים בחיים כמו החושך, הפחד והנזקקות. הלילה היה סוער. כל משב רוח קל באוהל הקפיץ אותי. פגשתי באותו לילה את כל היצורים האימתניים ואוכלי האדם שנבראו.

התעוררתי לבוקר של גשם שוטף ושאלתי את עצמי מה עוד יכול לשבור אותי? הרגשתי שאני מתה, ועדיין לא התחיל ה"סולו". כאן החלה תפנית כשנזכרתי בסיפור של ד"ר סוס על הורטון הפיל ששמר על הביצה עבור מייזי הציפור הנוטשת והעצלנית. ברגע שהבנתי שהגעגוע קשור בעיקר לאשמה, החלטתי לא לסחוב אותה יותר. אני מתחילה להיות נוכחת ורוח השמחה וההרפתקה חוזרת לנשוב בעורקי.

אני כותבת לילדי:
אמא יצאה למסע
שולחת לחישות רכות של אהבה עם הרוח,
אל האזניים הוורודות הקטנות.
אמא במדבר,
מנתבת את העננים אליכם לחיבוק וחיזוק ברכות אוהבת
מזרימה את המים לשטוף את הדמעות, הגעגוע והחשש מפניכם הרכות.
מבקשת עבורכם את היכולת להקשיב לרוח,
לחבוק את הענן,
להרגיש את המים ולהתנחם בנוכחותם.
כי אמא יצאה למסע
אך מעולם לא עזבה.


"אמא במדבר, מנתבת את העננים אליכם" – מתוך מכתב שנכתב מלב המדבר לילדים שנשארו הרחק בבית | צילום ליה נאור

ביום השלישי בבוקר אנו מפסיקים לאכול ויוצאים לחפש (כל עוד כוחנו במותנינו) את המקום שלנו לסולו. זה הזמן שנבלה לבד בטבע. אני מוצאת מקום קסום ועתיק על מחשוף סלע ענק של אבן חול אדומה, כל הנוף פרוש לפני. השמש מציצה מבעד העננים ומצב הרוח שלי טוב, מרגישה מוכנה לצאת ואולי גם לחזור…

בערב יש שיחת בטיחות: סכנות בעלי חיים, שטפונות, פציעות, קדחת מערות. אנו מצטיידים בערכות חירום, שמיכת מפלט, משרוקית ושקית קטנה של פירות יבשים במקרה ונצטרך להציל את עצמנו או מישהו אחר. בסוף השיחה אנו מתכנסים לטקס האחרון לפני היציאה – טקס האש. כל אחד התבקש עוד בבית לחשוב ממה הוא נפרד – תכונות, צורות חיים, אנשים ועוד, ובאופן סמלי כל זה נזרק כאן לאש, לא לפני שאנו יודעים לומר איך כל אלה עזרו ותרמו לנו עד היום בחיינו. בסיום הטקס שתיקה מוחלטת.

בבוקר אנו נקראים למעגל שמסמל את הכניסה למימד אחר, לעולם תחתון. המדריכים מזכירים לנו שהכניסה לתוך המעגל היא כניסה אל מימד אחר, מקום בו לא נפגוש אנשים, ונחווה אחרת את הסביבה ואת עצמנו. מעמיסים ציוד וכל אחד הולך לדרכו.

אכן יש תחושת כניסה לעולם "אחר". אני מתקדמת לאט בגלל החולשה מהצום ומשקל התרמיל. סביבי שקט שלא חוויתי מעולם, החושים דרוכים והשמיעה מתחדדת. פתאום שמעתי את הרוח בעצים ולכל עץ צליל אחר במגע הרוח. גיליתי שעכבישים עפים, או לפחות קופצים למרחקים עצומים, שפרפרים למרות העדינות עסוקים בטירוף ושנמלים יוצרות בקן פתח מטעה לפתח האמיתי.

וכך ביליתי שעות בהתבוננות וקרבה אל עולם החי והצומח. פתאום יש דיאלוג מופלא עם הטבע, זמן לשכב על הגב ורק להתבונן בעננים, להיות עירומה, מסורה לאדמה ולשמש הרכה והמלטפת. שיערתי לעצמי שאם ההכנה היתה כה קשה אולי הסולו יהיה קל וכך קרה. התפללתי שהשיעורים שלי יהיו רכים וכך היה.

קולות המדריכים מהדהדים: "הניצחון האמיתי הוא להיות מובס", "אמרו כן להכל!", "הכל הם יחסים; היו כל הזמן ביחסים, עם כל מה שמסביב", "היו כמה שיותר חשופים ופגיעים"…

הופתעתי מכך שלא הייתי רעבה כלל. אני מסוג האנשים שאין להם בלקסיקון "לא הספקתי לאכול". הייתי מלאה מהתהליך ומהדיאלוגים. כתבתי מכתב אל האדם האחרון שיכול להבין או לכבד את התמצאותי כאן, היה דיאלוג עם הרוח שלחשה לי – אל תרדמי, השארי ערנית…

הייתי בדיאלוג עם כל דבר שנקרה בדרכי ושמעתי הרבה דברי חוכמה. מידי לילה הופיעו חלומות שהביאו תובנות מופלאות ושמשו מראה מדוייקת למקומי בחוויה. כמו בלילה הראשון לחוויית הבדידות כשנכנסתי לאוהל וסגרתי אותו הרמטית. חלמתי על הזוג שהשאילו לי את האהל, הם באו לומר לי שהם החליטו להישאר נשואים ומאוחדים אבל ללא מין, תשלומי חשבונות ושיחות עומק. בחלום אמרתי להם שאי אפשר להיות באחדות ואינטימיות בלי להיות בחלקים פחות שמורים וכך המסר החד היה – לא תוכלי באמת להתאחד בטבע אם את כ"כ סגורה ושמורה באוהל. זאת היתה הפעם האחרונה שישנתי באוהל.

הימים הבאים היו באווירה מסתורית ומקודשת, עם טקסים שהמליצו שנעשה, מכתבים לאחרים משמעותיים וחוויות מפחידות ומרגשות. אחד הטקסים האלו נקרא טקס אכסניית המוות (death lodge), בו אתה מדמיין את ההזדקנות והמוות שלך ומחכה לראות מי יגיע להלוויה ומה יאמר… למרות הספקנות זה היה מפתיע ומרגש. מצאתי את עצמי מתפללת עבור אנשים יקרים לי, ולאחר מכן גם עבור אנשים שלא אהבתי. הרגשתי שהטקס מביא למקום של השלמה, חמלה ושלום (כן, כנראה כמו על ערש דווי).

תמיד טענתי שהחיים זה הדיאלוג בינינו לבין המחשבות שלנו, בטבע הרעיון הזה כל כך מחודד. צלילי הרוח משטים בי ומקפיצים אותי כל פעם מחדש ואני נוכחת לראות שהשכל מתרגם את הקולות לאיומים רציניים על חיי. וכאן אני שוב מזכירה לעצמי שרוב הפחדים, המחסומים והקשיים הם תוצר החשיבה שלי ואינם קשורים לאמת כלשהי או למציאות.

פעמים רבות החשיבה גולשת למה אעשה כשאחזור ואני מחזירה עצמי אלפי פעם בשעה "להיות נוכחת", כאן, במה שקורה, גם אם זה משעמם, ולמה שעוד צריך להתגלות.

הלילה האחרון הינו טקס ה"ערות", בו אנו אמורים להישאר ערים כל הלילה, ומכאן בדרך שמאנית,לעבור למימדים נוספים. אני מכינה את מעיל הפוך ושק השינה, ועולה למחשוף ממנו תצפית פתוחה לירח ולכוכבים ומחכה ללילה. מה קורה בלילה כזה? תצטרכו להתנסות כדי לגלות!

• • •

לא קל לחזור מהפראות ומהשקט למציאות הרועשת, שיש בה כל כך הרבה ניתוק מהחושים. בעיקר קשה להביא את הגילויים והמתנות חזרה לאנשי "הכפר", שלא יודעים ולרוב אינם רוצים לדעת את שפת ה"מסע". אבל קושי אף פעם לא עצר אותי, וכך אני מצאתי את עצמי יממה אחרי שחזרתי יושבת ליד המחשב, לפנות בוקר. גשם קל יורד בחוץ, החלונות פתוחים לרווחה ואני מופתעת לשמוע כה הרבה קולות מגוונים של ציפורים, ממש פה אצלי בגינה.

———————
לייה נאור – מובילה מסעות מודעות במדבר וחוקרת תהליכי טרנספורמציה חיוביים בטבע.
מלמדת תרפיה בטבע במסגרות שונות.

 

לאן נעלמו הכוכבים?

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

  1. קרינה רוזנבאום הגיב:

    לייה, כתבת מקסים ומרגש. קראתי בשקיקה את מילותייך. יש בי רצון עז כבר כמה שנים לקחת תיק ולצאת למסע לבדי. הדברים שכתבת חיזקו אותי ונטעו בי אומץ. תודהעל המקום שלך בעולם.

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מארצות הברית

המסע לאגם מונו – 'אגם האחות' של ים המלח
המסע לאגם מונו – 'אגם האחות' של ים המלח

אגם מונו שבקליפורניה סימן את המסע החמישי של נועם בדין לאגמי-מלח ברחבי העולם ב-17 שנים האחרונות. האגמים הללו, החבויים באגנים סגורים, הם סמלים לחוסן ושבריריות. הם מקבלים מים מתוקים ממקורות שונים אך אין להם מוצא לאוקיינוסים או נהרות. ...

חשיפה כפולה 2: אפסטייט ניו יורק – על התערבות, אכזבות והפתעה לא צפויה
חשיפה כפולה 2: אפסטייט ניו יורק – על התערבות, אכזבות והפתעה לא צפויה

בדרכם לפסטיבל כדורים פורחים בצפון מדינת ניו יורק, אורית ורפי ניפגשו עם להקת אופנועני הארלי דייוידסון מדוגמים להפליא, קשוחים למראה. ליד אגם ג'ורג' הם חיכו וחיכו לבלונים, אך מזג האוויר למרבה האכזבה הפריע ומנע את החגיגה. הם ניסו ...

חשיפה כפולה 1: דיאלוג בהרי הסמוקי
חשיפה כפולה 1: דיאלוג בהרי הסמוקי

מדור חדש: אנחנו אורית ורפי, בני זוג מכרכור, בני חמישים וקצת. שנינו מצלמים, והצילום הוא חלק בלתי נפרד, ואפילו משמעותי, מהטיול שלנו. בטיול המתואר להרי הסמוקי בארה"ב היינו עוד לפני גיל 50, והוא היה אחד מהטיולים הרבים למדי ...