וידאו בסין

למרות שאני בטוח שברוס וויליס או אודרי הפבורן יישמעו נהדר בסינית, אנחנו עדיין מעדיפים לראות סרטים באנגלית. לא רק בגלל שבסין, כמו ברוסיה, נוטים לדבב סרטים כך שכל הקולות נשמעים בטון אחיד ומכאני של קריין אחד, אלא גם בגלל שמגיע רגע ביום שבו נמאס לשמוע סינית ואנחנו רוצים גם להבין את מה שאנחנו שומעים.

להפתעתנו, גילינו בינתיים שלושה בתי-קולנוע בלבד, והם נוטים להיות יקרים מאד: 25 ש"ח לכרטיס. זה אמנם זול יותר מישראל, אבל פה זה נחשב להגזמה פרועה. כרגע נראה לנו שבתי הקולנוע מיועדים אך ורק לדייטים; בפעמים הבודדות שהלכנו לקולנוע, למעט מספר מצומצם של זוגות מגונדרים האולם היה ריק.

אבל מי צריך בתי-קולנוע כשהעיר שורצת חנויות DVD? החל בגומחות אפלות בתוך סמטאות צדדיות וכלה בחנות ג'וֹנְג-מֵיי המרווחת בלב המדרחוב, בחנויות ה-DVD אפשר למצוא הכל: מוזיקה, סדרות טלוויזיה וסרטים סיניים ומערביים במחירים שנעים בין 4 ש"ח ל-25 ש"ח, כשהמחיר תלוי אך ורק באיכות האריזה.

המבחר מגוון ומקרי באופן קיצוני – נגה אומרת שהכל תלוי בשאלה איזו משאית מזרח-אירופאית התהפכה מחוץ לחנות באותו שבוע. מלבד סרטים קלאסיים וסרטים עלומים שמעולם לא שמענו עליהם, הספריות מקבלות גם את הכותרים החדשים ביותר, כמה חודשים לפני שהם יוצאים למסכים בארה"ב ובישראל. זה לא מפתיע, כשמתחשבים בכך שהדיסקים מיוצרים בסין, כנראה במחוז גוּאַנְג-דוֹנְג הסמוך.

בנוסף לסרטים מערביים וליבוא מיוחד מיפן ומדרום קוריאה, יש מבחר גדול של סרטים סיניים, גם מהונג-קונג ומהיבשת. למעט סרטי קונג-פו או סרטי אמנות נוסח פסטיבל קאן, סרטים סיניים כמעט ולא מגיעים למערב, כך שמייד קפצנו על המציאה. לצערנו הרב, לרובם המוחלט אין כתוביות באנגלית, כך שהם די סתומים לנו. אנחנו צדים בנרות סרטים עם כתוביות באנגלית, אבל אנחנו עדיין מרגישים שאנחנו מפסידים את אחד החלונות החשובים ביותר לתרבות הסינית המודרנית.

המבחר, הזמינות והמחירים המגוחכים הפכו את חנויות ה-DVD לחלק חשוב בשגרת החיים שלנו. בישראל צפינו מעט מאוד בטלוויזיה, אבל כאן התרגלנו לצפות בכל ערב בסרט או בשני פרקים של סדרה כלשהי (אנחנו בעונה השישית של "תיקים באפלה"). אנחנו משתדלים לראות סרטים סיניים, אבל הסרטים המערביים חשובים לנו לא פחות, כיוון שהם מאפשרים לנו להתנתק קצת מהיום-יום הסיני ולמשך כמה שעות לחזור לתרבות המערבית.

החנות האהובה עלינו היא ג'ונג-מיי במדרחוב. יש בה את המבחר הגדול ביותר של סרטים וסדרות, ואחרי כמה קניות מרוכזות קיבלנו כרטיס VIP שחור שמקנה לנו הנחה קבועה של 15-25 אחוזים על כל קנייה.

יום אחד נכנסנו לג'ונג-מיי, מקווים למצוא סרט שטותי לראות באותו ערב, וגילינו ש-80 אחוזים מהסדרות והסרטים המערביים – נעלמו. במקומם הופיע קיר שלם, שנים-עשר מדפים, של סרטי תעמולה מפלגתיים.

הסרטים היו זולים מאוד (9 יואן, או 4.5 ש"ח) ולכולם היו כתוביות באנגלית. על כולם, ללא יוצא מן הכלל, הוטבע סמלו של הצבא האדום: כוכב אדום ובתוכו הספרות 8 ו-1 (לפי המסורת, הצבא האדום הוקם באחד באוגוסט 1927).

לא ידענו את נפשנו מרוב אושר. הנה, סוף סוף, תעמולה מהפכנית – סממן מובהק של מדינה טוטליטרית. מייד קנינו ארבעה סרטים: סרט תעודה על פרויקט הגרעין הסיני, מחזמר בשם "המזרח אדום", אופרה מהפכנית על נשים בצבא האדום וסרט עלילתי שמתאר כיצד הצבא הסיני עזר לטיבטים לדכא גורמים ריאקציונרים שפעלו בקרבם.

מצד שני, זיעה קרה כיסתה את מצחנו. הנה, שלא נדע מצרות, פרופגנדה מהפכנית – סממן מובהק של מדינה טוטליטרית. קרה משהו? המפלגה החליטה להדק את הצנזורה? לא יהיו יותר סרטים מערביים? ומה אם זה הצעד הראשון במהלך רחב יותר? מה אם זאת אזהרה לכך שחל מהפך ביחס של סין למערב? שהיא הולכת להיסגר שוב? שילמנו למוכרות, וידאנו שהדרכונים שלנו עלינו, ויצאנו מהחנות כמה שיותר מהר.

שבוע אחר-כך הסרטים המהפכניים נעלמו והחנות חזרה לשגרה. נראה שמדובר בתהליך מחזורי – פעם בחודש בערך הסרטים המהפכניים מופיעים, וכמה ימים אחר-כך שבים ונעלמים. למה? עוד לא גילינו. אנחנו רק מקווים שאם יום אחד המוכרות יופיעו לעבודה במדים הירוקים של משמרות המהפכה הן יכבדו את כרטיס ה-VIP שלנו וישלחו אותנו לגוּלַג עם חימום בחדרים.