וולקניזם – רואים את בטן האדמה

הכביש הראשי של הפארק, ה- Grand Loop Road, שאורכו 229 קילומטר, מתפרש בצורת הספרה 8, וכדאי להקדיש לפחות יום לכל אחת משתי ה"לולאות" המרכיבות אותו. השילוט לאורכו מעולה, וכולל גם הסברים לסיור עצמי. בכניסה לפארק ובכל אחד מארבעת מרכזי המבקרים שבו ניתן לקבל מפת שבילים ואתרים, וכן את כתב העת של ילוסטון הכולל עדכונים על הנעשה בשטח: מצב הדרכים, מחקרים המתבצעים בפארק, מידע על בעלי חיים ועוד.

טלפון מרכז המבקרים הראשי: 1-307-3447281

הלולאה הדרומית של הכביש מובילה אל אתרי הגייזרים – ביניהם ה"זקן הנאמן"(Old Faithful) הגייזר המפורסם ביותר בפארק. במרכז המבקרים הסמוך ניצב לוח, שעליו רשומים זמני ההתפרצות המשוערים של הגייזר הזה. כדאי להתעדכן גם בזמני ההתפרצות של גייזרים אחרים, פחות ידועים אבל לא פחות יפים. אתר מומלץ נוסף הוא הקניון הגדול של נהר ילוסטון. אורכו של הערוץ עשרות קילומטרים, עומקו כ-400 מטר, והנהר נשפך אל שני מפלים יפים. קירות הקניון מכילים אפר וולקני, שמקורו בהתפרצויות הגעשיות שאירעו באזור, והוא המַקנה להם צבע צהוב. מכאן גם שם הפארק – "הסלע הצהוב". אם זמנכם קצר, כדאי לכם להגיע לפחות לנקודות התצפית שמשני צידי הקניון, ולהתבונן במפל העילי, 33 מטר גובהו. בלולאה הצפונית מומלץ לנסוע בכביש המזרחי, לעלות ברגל לכיוון פסגת הר וושבורן (Washburn) או לרדת למפל טאוור (Tower Fall). מכאן ניתן להמשיך מערבה, עד המעיינות החמים מאמות' (Mammoth Hot Springs; טמפרטורת המים של החם שבהם מגיעה ל-74 מעלות צלזיוס), ולשוטט בשבילים שבין הבריכות הצבעוניות המהממות, המסודרות במעין מדרגות. לילוסטון כדאי להגיע גם כדי לראות בעלי חיים, הנמצאים כאן בשפע. ביניהם: הביזון האמריקאי, האייל הקורא , דוב הגריזלי, הדוב השחור ועוד.

הר סנט הלנס (St Helens) בארצות הברית
הר סנט הלנס הוא הר געש בדרום מערב מדינת וושינגטון, מדרום להר רייניר, במרחק של כ-320 קילומטר מפורטלנד שבאורגון השכנה. על אף שאינו מוכרז כפארק לאומי, זכה הר סנט הלנס לפרסום רב בעשורים האחרונים בשל מזגו הסוער. ב-1980 ניעור ההר, ולאחר כחודשיים של התפרצויות קטנות ורעשי אדמה הגיעה ההתפרצות הגדולה. מאות קילומטרים רבועים של יערות נעקרו תוך דקות ספורות וענני אפר כיסו את כל האזור. על אף החשש כי הפארק לא יתאושש מההרס הרב, שיקמה הסביבה את עצמה לאט לאט. בעלי החיים שבו אל הפארק, והצמחים והעצים לבלבו מבין האפר הוולקני. האזור הפך למעין מעבדה חיה, בה אפשר ללמוד על התהליך הוולקני והשפעתו על הסביבה.
לאחר 18 שנה של שתיקה ניעור שוב ההר בשנת 2004 בסדרה של מאות רעידות אדמה. ההר עדיין פעיל למדי ובתחילת 2006 נסגרו בו מסלולי הטיפוס בשל הסכנה – ולכן מומלץ לבדוק את המצב לפני הגעה לפארק . מרכז המבקרים של הפארק כולל תצוגה מרתקת על ההתפרצות הגדולה ב-1980 ושיקום הסביבה, וממנו יוצאים מסלולי הליכה נפלאים להר ולסביבותיו.

המפלצת חימרה יורקת אש בתורכיה
אש פורצת מן האדמה ורבים מן המבקרים עומדים סביב, מתבוננים בנוף היפה של דרום תורכיה ומתנהגים כאילו בכל יום הם רואים מחזה כזה. על צלע ההר בוערות כמה מדורות קטנות, האדמה בוערת! ובכל זאת, משום מה, אף אחד לא צועק – נס, נס. כמה מתחכמים מנסים לשפוך מעט מים מבקבוק פלסטיק על הלהבות, אבל הן, בתגובה הדדית ואדישה, פורצות לאחר רגע מחדש.
אולימפוס, 70 ק"מ ממערב לעיר אנטליה בדרום תורכיה, זכתה למעמד של שמורת טבע בזכות העתיקות הרבות שפזורות בה (גם מהן איש לא עושה עניין גדול), ובזכות נקבות צב הים הירוק המטילות בה את ביציהן (אותן איש אינו רואה ולכן אפשר להישאר אדישים). הייחוד של המקום נובע מכך שנחל שופע מים מתוקים נשפך כאן אל הים ויוצר אפשרויות טבילה ומנוחה שונות ונעימות.
כאשר נמאס מכל השלווה הזאת כדאי לצאת ולבקר את חימרה. האש המדהימה הפורצת מן האדמה נמצאת במרחק כמה דקות נסיעה מאולימפוס. האתר נקרא "חימרה" (Chimeara), על שמה של מפלצת נודעת מן המיתולוגיה היוונית.

במחשופי הסלע של חימרה נובע מכוכים קטנים גז מתאן טבעי. הגז בוער בלהבות לא גדולות וגם אם מכבים אותן הן ניצתות מחדש ושבות לבעור. למעשה מדובר בתופעה שמתקשים להסבירה. יש כמה הסברים ובכל זאת העובדה הפשוטה – להבות האש שבות ומזנקות מן האדמה – מפתיעה ומסקרנת.
את האדישות היחסית של המבקרים אפשר אולי לתלות בעובדה שההליכה ממגרש החניה נמשכת על פני כקילומטר וחצי, רובה בעלייה די תלולה. זו לא הליכה קשה, אבל ביום חם אתה מצפה למצוא בסופה מעיין צונן ולא להבות מתלקחות בעליזות.