וודו בהאיטי – רוקדים עם הצל שלהם

נרות רבים זרחו למרגלות מפלי המים והאירו את אפלולית היער הטרופי. שלהבות קטנות רטטו בין השרכים, שורשי העצים וגומחות הסלע על מדרונות המצוקים. ריח רום ועשבים מטהרים נישא באוויר. ברקע נשמעו נקישות הרעשנים, הלמות תופי הפולחן וצליליו של החליל הטקסי. עשרות אלפי חוגגים, שעשו את דרכם מכל רחבי האיטי, ברגל, ברכב ועל גבי חמורים, הגיעו לסו־ד'או (SAUT D'EAU) כדי לטבול במי המפלים.
משעות הבוקר המוקדמות מילאו ההמונים את הבריכה במעבה היער. שחומים ומבהיקים ממים וקצף סבון נשאו את זרועותיהם בתפילה, שרו ורקדו בהתלהבות. רבים התפשטו מבגדיהם, השילו את גשמיותם והיו שרויים בטראנס. במצב של אובדן חושים השתלטו עליהם דמבלה ((DAMBALLAH רוח המים הזורמים, אוגון (OGOUN) פטרון האש והמלחמה, שנגו
(SHANGO) אדון הברק והרעם, לגבה (LEGBA) שומר פרשת הדרכים, ורוחות אחרות. כשהאירה השמש בקרניה האחרונות שלל קשתות צבעוניות במים, החל לילה של קסם ומסתורין – חגה של ארזילי (ARZILIE), אלת האהבה בפולחן הוודו.
שעות רבות ישבתי במורד המצוק המוביל אל המפלים. היתה זו נקודת תצפית טובה על עולי הרגל. לאחר שבוע של מסע מפרך בדרכים המשובשות, נהניתי מאחד מרגעי השלווה הנדירים כל כך בהאיטי. בפעם הראשונה מאז התחלנו לפני כמה חודשים בתכנון הנסיעה, נזכרתי בראשיתה של ההרפתקה שהביאה אותי לארץ הוודו.
זה היה לפני שנה בערך. עד אז חשבתי שוודו זה בובות וסיכות, ראשי תרנגולות נוטפי דם ו"זומבי" – מתים מהלכים. אבל המורה שלי, ד"ר אנה בלפר כהן, התעקשה שלא מדובר רק בכשפים. "זו דת מודרנית", היא הסבירה, "פולחן רוחות שהביאו העבדים השחורים מאפריקה בשילוב עם מרכיבים מהנצרות הקתולית של בעלי המטעים". הלכתי אל ספריית האוניברסיטה, וגיליתי שם להפתעתי עשרות מאמרים וספרים על הנושא. המחקרים הובילו אותי להאיטי – הארץ היחידה בעולם שוודו היא אחת הדתות הרשמיות שלה, לצד הנצרות.
בתחילה לא מצאתי שותפים רבים להתלהבותי. אנשי משרד החוץ הישראלי, שסייעו רבות במגעים עם אנשי קשר מקומיים, לא עודדו אותנו לנסוע להאיטי ערב עזיבת הכוחות האמריקאיים את המדינה. הם דיווחו לנו שהמצב הכלכלי קשה, המצב הפוליטי בלתי יציב, ומעשי האלימות מתגברים. באינטרנט הזהירו מפני שודדי דרכים, ובמשרד הבריאות המתינה לנו רשימה ארוכה של מחלות וחיסונים. "יורים שם ברחובות", אמר לנו מומחה ידוע מהאקדמיה. "למה לכם לנסוע להאיטי?" שאל בדאגה עורך חדשות החוץ.
למרות כל זאת, נסענו ומצאנו מדינה ענייה עם תרבות עשירה. כשעברנו בערים ובכפרים, לאורך החופים ובשבילי ההרים, פגשנו אנשים חמים ומלאי חיים. החיפוש אחר הוודו היה אחיזת עיניים: מאחוריו הסתתרה נשמתה של ארץ רבת פנים.

שחורה יותר מאפריקה
טורים ארוכים של נוסעים התפתלו במסדרונות של מסוף הטיסות לאיים הקריביים, אחד המסופים ההומים והקולניים ביותר בשדה התעופה ג'ון קנדי שבניו־יורק. המתנו בתור לבדיקת הדרכונים עם תושבי האיים. היו שם אנשים מכל גוני העור, לבנים וצבעונים, שדיברו במגוון שפות: אנגלית, ספרדית וצרפתית. כשהגענו לשער היציאה לטיסה להאיטי שמתי לב שמשהו השתנה. בתחילה היו אלה הקולות, צלילי השפה הקריאולית שנשמעו כמוסיקה. אחר כך הבחנתי שהצבעים השתנו. אנחנו ושני אנשי עסקים לבנים הפכנו למיעוט. באותם רגעים הפכה ההגדרה "ארץ שחורה יותר מאפריקה" – הרווחת בקרב האנתרופולוגים שעסקו במחקרי שדה בהאיטי – לחוויה האנושית, הטרופית והחושנית, שליוותה אותנו לכל אורך המסע.
המורשת האתנית והתרבותית של התושבים, סוד ייחודה של האיטי, מקורה בהיסטוריה של האי השוכן בצפון הקריבים, שהיה אחד המקומות הראשונים שהתגלו על ידי האירופאים בעולם החדש. "EU UNA MARAVILLA" – "זה נפלא" – הכריז קולומבוס בשישה בדצמבר 1492, כשאוניית הדגל שלו, "סנטה מריה", עשתה את דרכה למפרץ סמנה, בקצה הצפון־מזרחי של האיטי. המים היו כחולים וצלולים, חופי זהב ועצי קוקוס השתרעו למרגלות הרים גבוהים מכוסים ביערות. הרים אלה הם שהעניקו לאי את שמו. האיטי (HAITI), בלשון התושבים המקומיים, הוא "ארץ ההרים".
"לעולם לא יסרבו לתת כל מה שברשותם, הם מזמינים אותך לחלוק איתם ומראים אהבה רבה כאילו נתנו גם את ליבם", כתב קולומבוס הנלהב למלכת ספרד, איזבלה. הוא קרא לאי היספניולה (HISPANIOLA), וטען שגילה שם את גן העדן האבוד. במהלך מסעו השני, ייסד במקום תחנת מסחר שהיתה היישוב האירופי הראשון ביבשת אמריקה. בתוך 15 שנים בלבד נכחדו רוב התושבים המקוריים ממחלות ובעבודות כפייה. הספרדים נטשו את חלקו המערבי של האי והתרכזו בחיפוש זהב בחבלים אחרים. בשלהי המאה ה־17 התיישבו באיזור הצרפתים והקימו את סנט דומינגו, המושבה העשירה ביותר בדברי ימי הקולוניאליזם.
המושבה הקטנה, שזכתה לכינוי "הפנינה שבכתר האימפריה הצרפתית", ייצרה כשני שלישים מהסחר הבינלאומי של צרפת במהלך המאה ה־18. על פי האומדנים, התפרנס כל צרפתי חמישי באותם ימים מהסחר במוצריה של סנט דומינגו. בשנת 1789 בלבד ייצאה המושבה מטעני כותנה, אינדינגו, קפה, קקאו, טבק וסוכר בכמות העולה על תכולתן של 4,000 ספינות משא. את העושר מעורר הקנאה הזה ריכזו בידיהם 35,000 בעלי מטעים לבנים ומולטים בני חורין, ששלטו בחצי מיליון עבדים שחורים. בשנת 1791, כשנתיים לאחר המהפכה הצרפתית, התמרדו העבדים בסנט דומינגו. הם נלחמו בצבאות בריטניה וספרד והביסו את צבאו של נפוליון. היה זה מרד העבדים הראשון בהיסטוריה שהסתיים בהצלחה. המורדים זכו בחירותם, ובשנת 1804 הקימו מנהיגי המרד – טוסין ל'אוברטיר, ז'אן ז'אק דסאלין והנרי כריסטוף – את המדינה העצמאית השנייה ביבשת אמריקה, אחרי ארצות־הברית. הם העניקו לרפובליקה החדשה את השם המקורי של האי ההררי, האיטי.
במשך מאה שנים לאחר המרד נותרה האיטי מבודדת. המתיישבים הלבנים ורבים מהמולטים בני החורין עזבו את הארץ עם פרוץ המרד או נהרגו במהלך מעשי האלימות. למדינה העצמאית היה בתחילה רק מעט משותף עם שכנותיה באיים הקריביים, שנשלטו בימים ההם על ידי המעצמות האימפריאליות. מדינות אירופה לא מיהרו לקיים קשרים עם המושבה המורדת, וגם ארצות־הברית, שבחלקיה הדרומיים עוד היתה נהוגה עבדות, חששה מרפובליקת העבדים המשוחררים. וכך, מבודדים מבחינה תרבותית, שימרו צאצאי העבדים את המורשת האפריקנית שעקבותיה ניכרו באורח חייהם, בטקסיהם הדתיים, באומנויות ובאמנויות השונות ובמוסיקה הקצבית שלהם.
בשנת 1915, כשכבשו האמריקאים את האיטי, נחשפו התושבים להשפעה זרה. השליטים החדשים סללו כבישים, הקימו גשרים, מערכות חשמל ומים. אך תמורות העיתים, חידושי הטכנולוגיה, השינויים הפוליטיים – כשלטון העריצים המקומיים ממשפחת דובלייה – והתהפוכות הפוליטיות שבאו לאחר מכן לא פגעו ברוחה ובמאפייניה הייחודיים של האיטי: הנופים קריביים, ההשפעה הצרפתית ניכרת בשפה ובמטבח, אבל כשרועמים התופים, אפשר עדיין לשמוע את קולה של אפריקה.

תוהו ובוהו
פורט או־פרינס, בירתה של האיטי, משתרעת על מישור מאובק בקצהו של מפרץ המוקף כמעט מכל עבריו בהרים. מיליון וחצי תושבים מתגוררים בעיר הנמל הצפופה וההומה, במה שנדמה כקרנבל ססגוני, תוהו ובוהו עירוני, ערבוביה של רחובות ושווקים. פקקי תנועה חוסמים את הכבישים הצרים, גדושי המהמורות. שכונות עוני לצד בתים קולוניאליים ואנדרטאות של גיבורים. ערמות אשפה וחבלי כביסה, ריח של דגים ואפר פחמים. על קו האופק, למרגלות ההרים, מתנשא כתפאורה הלקוחה מסרט אחר ארמון הנשיאות הלבן.
לכאורה, מוכרים המראות מערי בירה אחרות בעולם השלישי; אבל כבר במפגש הראשון עם האיטי אפשר להבין שהיא ארץ שבה הדברים אף פעם אינם כפי שהם נראים. ואד דייוויס, אתנובוטנאי שהגיע להאיטי לחפש את "שיקוי הזומבי" (ראה מסגרת), מתאר בספרו את רשמיו מהתושבים ידועי הסבל והמחסור. "כשנכנסתי לעיר הבחנתי שהאנשים ברחובות לא הלכו, הם זרמו, נוטפי גאווה. יפים ועליזים, חסרי דאגה… בשמש אחר הצהריים עמד איש לבדו, שליו ושמח, רוקד עם הצל שלו".
"אנחנו מאמינים שהאיטי היא ארץ מבורכת", אמר סטנלי, מנהל מלון טמרין. ישבנו בבר, שתינו פונץ' רום, והבטנו בציור של אנדרה פייר, אמן מקומי ידוע. הציור תיאר טקס הגשת מנחות על גבי רפסודה מוקפת נימפות. "האי מוגן על ידי הנימפות ומבורך על ידי הרוחות", הסביר סטנלי, "לכן אנחנו בעצם אנשים מאושרים". ואיך כל זה מתיישב עם הצרות, המצוקות הכלכליות והפוליטיות? "אלה החיים", ענה סטנלי. בצרפתית זה נשמע הרבה יותר טוב.
מהרגע שהגענו למלון טמרין למדנו את המשפטים השכיחים ביותר בעגה המקומית: "C'EST PROBLEME ENERGI",
שמשמעותו שיבושים באספקת החשמל, והמשפט מבשר הרעות
"C'EST PROBLEME TELECO", שפירושו: מערכת הטלפונים התמוטטה, ואנו שוב מנותקים מהעולם. היו גם הפסקות ממושכות באספקת המים. סטנלי ובני ביתו, כשאר אזרחי האיטי, עשירים ועניים, מתמודדים בקביעות עם הבעיות האלה. המלון המשפחתי הקטן, בית מגורים קולוניאלי עשוי עץ בסגנון המכונה GINGERBREAD, נמצא בפרבר פטיון ויל (PETION VILLE) על גבעה הסמוכה לפורט או־פרינס. כאן, בין הווילות המוקפות גנים וחומות, מתגוררים נציגי השלטון ובעלי ההון. אבל ברחובות פטיון ויל, כבשאר חלקיה של הבירה, שוררת עלטה בלילות.
חיי הלילה ברובע מתנהלים לאור הגנרטורים. בכניסה לדיסקוטקים ולמסעדות חונים בעיקר ג'יפים, התחליף המקומי למכוניות מנהלים. במקומות המפגש המהודרים האווירה משפחתית, רוב הלקוחות מכירים זה את זה, מחליפים ברכות שלום ומדברים על עסקים ומכרים משותפים. הם, מולטים ולבנים, מהווים חמישה אחוזים מהאוכלוסייה ושולטים ברוב המשרות הממשלתיות ועמדות הכוח הכלכליות. הם מדברים צרפתית ושפות זרות אחרות, רוכשים השכלה באוניברסיטאות יוקרתיות ומבלים את חופשותיהם בחוץ לארץ. בגלל הפער העצום בין העילית לבין ההמונים העניים, נדמה שמדובר בשתי חברות שונות.
על פי הדו"ח של הבנק העולמי, האיטי היא אחת מעשר המדינות העניות בעולם, והמדינה הענייה ביותר ביבשת אמריקה. ההכנסה השנתית הממוצעת לנפש היא כ־270 דולר, האבטלה מגיעה לחמישים אחוזים, ויותר ממחצית תושבי המדינה הם אנאלפאביתים. רבים משבעה מיליון התושבים, החיים במדינה הצפופה, הופכים לקורבן למחלות ולמגפות. מספר חולי האיידס גדול.
סוציולוגים טוענים שהמקור למצוקותיה של האיטי הוא בחוסר דפוסי התנהגות של שיתוף פעולה ארגוני, המאפיין חברה של עבדים לשעבר. לעומתם, מוכיח רמי באסטין, אתנולוג יליד האיטי ומומחה בעל שם עולמי, כי שיתוף פעולה בחלוקת העבודה ובמוסדות החברתיים התקיים גם בימי העבדות. לדעתו, בעיותיה של האיטי נולדו דווקא במאה ה־19 בגלל המדיניות של המעצמות האימפריאליות, שגרמו לבידודה. לאלה נוספו הפערים הכלכליים והתרבותיים בתוך המדינה, אי־היציבות הפוליטית והשחיתות הממשלתית.
במהלך ארוחת ערב הסביר איש עסקים ישראלי המתגורר בהאיטי את ההבדלים בין האיטי הענייה לשכנתה, הרפובליקה הדומיניקנית העשירה, במאפייניה השונים של השחיתות הממשלתית בשתי המדינות. אצל השכנים, מתברר, השקיעו השליטים את הכסף שנטלו מההמונים במדינה עצמה. בהאיטי, מעדיפים השליטים להשקיע את כספם בחוץ לארץ.
אריאל, סטודנטית שחזרה לחופשת מולדת, העדיפה לדבר על תרבות. חוגי האינטלקטואלים בהאיטי, שאימצו את הסגנון והתרבות האירופית, מתעניינים באחרונה במקורותיהם. היא הבטיחה שתנסה לברר איפה עורכים טקס וודו אמיתי, "לא כזה לתיירים, כמו במלון אולפסון או במועדון של מקס באווייר". סיכמנו שתעביר לנו הודעה, אם היא תצליח לסדר משהו.

עניין של כפילות
בהאיטי אומרים, שהנתונים מלמדים כי 95 אחוזים מתושבי המדינה נוצרים
ו־100 אחוזים סוגדים לוודו. אבל גם במדינה שבה הוודו הוא עניין שבשגרה, כשמערכת הטלפונים אינה עובדת אין הרבה סיכוי לקבל ממישהו דיווח על הטקסים הפרטיים המתרחשים בכל פינה. לכן ביקרנו למחרת בבוקר במקדש וודו באחת השכונות של פורט או־פרינס. תרנגולות שוטטו בחצר צריף העץ שעל כתליו ציורי קדושים וסמלי הרוחות. בלב המקדש, המכונה הונפור
(HOUNFOR), ניצב העמוד המרכזי – POTEAU MITAN – המסמל את ציר העולם, דרכו מתגנבות הרוחות לעולמם של בני האדם, וסביבו נערכים הטקסים. מאחר שהוודו הוא תפיסת עולם, מערכת של ערכים רוחניים והתנהגויות חברתיות הנוגעות בכל תחומי החיים,  משמש המקדש כמקום פולחן, מועדון חברתי, אולם ריקודים, תיאטרון, מרפאה ובית־משפט.
את המרכזים הקהילתיים האלה מנהלים כוהן הוודו, האונגאן (OUNGAN), או הכוהנת, המאמבו (MAMBO), המשמשים מורים רוחניים, מרפאים עממיים ואחראים לביצוע הפולחן; כלומר, הגשת מנחות, ניהול טקסי המחול האקסטטי ושמירה על מחזור החגים.
מאמיני הוודו רואים את עצמם כ"משרתי הרוחות", ואת הכוהנים – כמתווכים בין העולם הטבעי לעולם העל־טבעי, המסייעים לשמור על ההרמוניה והאיזון בין העולמות. הם עוסקים, בדרך כלל, בפעולות המוגדרות "מאגיה פרודוקטיבית", שמטרתן להבטיח את בריאות הגוף והנפש, שגשוג הקהילה ושלמותה. אך בשוליים של הפולחן פועלים גם כוהני דת ואגודות סתרים, העוסקים בכישוף שחור. טקסי כישוף אלה ודמותו של הבוקור (BOKOR), הכוהן "המשתמש ביד שמאל", שימשו השראה לספרים ולסרטים רבים, שהוציאו לוודו מוניטין מפוקפקים.
עם זאת, נדמה שהכפילות מאפיינת את תפיסת העולם של סוגדי הוודו. כמו כוהני הדת, גם הרוחות, הלואה (LOA), מתחלקות לשני סוגים: הרוחות הטובות, הראדה (RADA) שבאו עם העבדים מאפריקה כדי להגן ולסייע להם בעולם החדש, והרוחות הרעות, הפטרו (PETRO), שנוצרו במהלך ימי העבדות. חוקר הפולקלור הנודע, הרולד קורלנדר, שתיעד את המנהגים וחיי היומיום בהאיטי, סבור שלכפילות הזו ביטוי בהיבטים שונים של החיים; למשל, כשהשלווה מתחלפת בהתפרצויות של אלימות וזעם, רגעי החסד מתחלפים במעשי אכזריות, רגעי הקסם – באימה.
אבל בבוקר הנפלא, החמים והצלול לא הסתתרו צללים אפלים. היה זה יום שוק, ובדרכנו דרומה, מפורט או־פרינס לג'קמל (JACMEL), המו הכבישים מכפריים שהביאו לשוק את תוצרתם. היו שם נשים שופעות בשר, לבושות בגדים ססגוניים, והסלים הגדולים שעל ראשיהן היו מלאים מנגו, אגוזי קוקוס ואשכולות של בננות. גברים צעירים בכובעי קש נשאו קני סוכר לצד שיירות של חמורים עמוסים בשקי אורז וקדרות בישול. הדרך מלאה ענני אבק, צעקות, קולות צחוק ושירה שהדהדו בשבילי ההרים, מתערבבים בצפירות הטנדרים ומשאיות הטאפטאפ (TAPTAP), כלי התחבורה הציבוריים, המקושטים בציורים צבעוניים.
ספרי ההיסטוריה מספרים שכאשר ביקש קולומבוס לתאר למלכה איזבלה את האי היספניולה, נטל את המפית ששימשה אותו לסעודה וקימט את קפליה. כך המחיש לה את שרשרות ההרים המפרידות בין החבלים השונים ואת הנהרות הזורמים בעמקים. אבל כל הדרכים בהאיטי מובילות אל החוף. על שפת הים הקריבי נמה ג'קמל את שנתה כיפהפייה נרדמת, מתערסלת בחולות זהב וקצף גלים.
רק פעם בשנה, בימי הקרנבל, מתעוררת העיר העתיקה שהיתה בעבר מערי הנמל החשובות ביותר באיים הקריביים. גם בימי החול עסוקים רוב תושבי ג'קמל בעיצוב המסכות המרהיבות, העשויות עיסת נייר, שהוציאו לקרנבל המקומי מוניטין בכל רחבי יבשת אמריקה. יחד עם פיליס, חוקרת אמריקאית של תולדות האמנות, המתמחה בתלבושות מסורתיות, שוטטנו בבתי המלאכה ויצאנו משם עם ארגז גדול, מלא עד גדותיו במסכות ותחפושות.
בפאתי העיר אנו עוצרים ליד בית הקברות. בכניסה עומד צלב אבן מפויח, שלמרגלותיו מונחים שרידי קורבנות ומנחות. צלב זה, המכונה קווה בארון
(KWA BARON), מסמל את פרשת הדרכים. כאן, בצומת בין מחוזות החיים לממלכת המתים, נערכים טקסים שונים של פולחן המוות, ומסתיימים טקסים רבים אחרים, אלה הקשורים לריפוי, לאהבה ולהצלחה. סוגדי הוודו מאמינים שחלק מרוחות המתים הופכות לבני לווייתו של בארון סמדי, שליט ממלכת המתים. רוחות אלה, הג'דה (GEDE), הן פטרוניהם של החיים. קרן מקרטי בראון, אנתרופולוגית שחקרה את מסתרי הוודו בהאיטי, טוענת שבני החסות של הג'דה באים מכל שכבות החברה, כולל אנשי אקדמיה וממשל. כולם יחד לוקחים חלק בטקסי הפולחן בבתי הקברות.

סוף שבוע בכפר
בערב חזרנו למלון טמרין. סטנלי אמר שעוד לא תיקנו את מערכת הטלפונים. כמה מכרים שעברו בסביבה השאירו הודעות, אבל לא היה רמז לטקס וודו. אלכס ממשרד התיירות הגיע לביקור והציע לעזור. הוא בוגר תואר במינהל עסקים, שהה שנים רבות בארצות־הברית וחזר להאיטי רק באחרונה. הוא הצהיר שיש לו חברים, ש"בטוח עושים את זה הלילה או מחר", והבטיח להודיע לנו. אבל מאחר שנותרו עוד יומיים עד לחג של ארזילי, החלטנו לבלות את סוף השבוע בכפר.
זה היה יום ראשון כשיצאנו לדרך, והעיר ההומה בדרך כלל היתה שלווה. בכל זאת, הוציא הנהג שלנו את האקדח בתנועה מיומנת, כמעשה של שגרה, והניח אותו לצידו על המושב. נסענו צפונה, על כביש החוף המוביל לסנט מארק (ST MARC), ועד מהרה נטשנו את דרך המלך ונסענו בדרכי עפר.
השלווה ניכרה גם מחוץ לעיר. העבודה בשדות שבתה, ורק פה ושם צעד מישהו עם עז קשורה ברצועה, שליחכה עשב בדממה. במי הנחלים התרחצו אנשים, ועל כלונסאות עץ התייבשה כביסה. גברים לבושי חליפות שספרי תנ"ך בידיהם, נשים בשמלות וילדות קטנות נושאות שמשיות וסרטים צבעוניים בשערן עשו את דרכם לכנסייה. כדי לחצות את אפיקי הנהרות שנקרו בדרכם הם חלצו נעליים, קיפלו מכנסיים והפשילו שמלות. לתושבי האיטי רגש דתי עמוק, והם הולכים למיסה באדיקות ובאותה התלהבות שהם משתתפים בטקסי הוודו. בעבר הסתייגה לעיתים הכנסייה הקתולית מהפולחנים האפריקניים, אבל בדרך כלל שמרו נציגי הממסד הדתי על סובלנות ופתיחות. רוב המאמינים אינם רואים סתירה בין הדתות.
בכפרים קיבלו את פנינו בהרבה חיוכים וברכות שלום, "סאלוד" (SALUD). בקאז'ל (CAZALES), כפר קטן למרגלות ההרים, פגשנו חבורה עליזה. לאחר שלגמנו קפה מקומי משובח, הציג אותנו מקס הגדול, חייל מארינס לשעבר וכיום מפקח במשטרה, בפני האחרים. קרל הוא רופא מפורט או־פרינס, וגרטהוד שחזרה מארצות־הברית מתגוררת גם היא בעיר הגדולה. מקס עצמו גר בעיר וחוזר לכפר רק בסופי שבוע. כולם שייכים למעמד הבינוני, שכבה חברתית נדירה בהאיטי. התהפוכות הפוליטיות והאבטלה אילצו רבים מהם להגר מארצם.
במחקר שפרסמו באחרונה על האיטי המומחים למדעי המדינה, בריאן ויינשטיין ואהרון סיגל, נטען שמהגרים אלה, בני המעמד הבינוני המרכיבים שכבה של משכילים בעלי מיומנויות מקצועיות, עשויים לתפקד במקום משאבי הטבע החסרים במולדתם הענייה. במציאות, רק חלק קטן מהגולים שב, אבל לרוב המהגרים זיקה רגשית ותרבותית לארץ מוצאם. גם המצליחנים מקאז'ל שומרים על קשר עם הבית, המסורת וההווי.
לחלק מתושבי קאז'ל שלא עזבו את גבולות האיטי מעולם שיער בהיר ועיניים בהירות. בני הכפר, כך התברר, הם צאצאים של חיילים פולנים שערקו מצבאו של נפוליון והקימו את ביתם בעמק. בגאווה מראה לנו מקס את בית אימו, הנראה כבית מפואר ביחס לבתי הטיט העלובים בכפרי האיטי. אבל מלבד ההבדלים הגנטיים והטכניים, קאז'ל הוא כפר ככל הכפרים, שבהם מתגוררים רוב תושבי המדינה. מחצר הבית נשקפת חלקת שדה, המעובדת על ידי בעלי הבית והשכנים. מוסד כלכלי חברתי זה של שיתוף בעבודת השדה, מקורו במערב אפריקה. המורשת השחורה השתמרה בקרב החקלאים, שאורח חייהם לא השתנה מאז ימי העבדות. אחד המקומיים פתח בקבוק של רום, שפך מעט מהמשקה על האדמה ואמר: "זה בשביל הרוחות, אנחנו מחזירים להן את מה שהן נותנות לנו".
אחר כך הרמנו כולנו כוסית לחייה של הגברת הראשונה, צעירה מקאז'ל שהתחתנה באותו יום  עם נשיא האיטי, רנה פרוואל. כבן חסותו של הנשיא הכריזמטי הקודם, ז'אן ברטראן אריסטיד, שהוחזר לארצו באחרונה על ידי צבא ארצות־הברית, לא זוכה פרוואל באהדה רבה. למרות שתושבי האיטי אינם מתגעגעים לפרנסיס דובלייה, "פפה דוק", ובנו, ז'אן קלוד דובלייה, "בייבי דוק" – שבימי שלטונם רצחה המשטרה החשאית, "הטונטון מקוט", שנעזרה על פי השמועה באגודות הסתרים של הוודו, עשרות אלפי אנשים – הם טוענים שהחיים היום קשים מתמיד. המחירים עולים, האבטלה גוברת, שביתות והפגנות וחיסולי חשבונות הם חלק מהיומיום.
"זה מצב חסר תקווה, אני די מיואש", אומר ג'ון, מהנדס צעיר ומובטל. פגשנו אותו בשעות אחר הצהריים של סוף השבוע, באחד החופים האופנתיים החביבים על אוהבי הבילויים בפורט או־פרינס. החברים של ג'ון התנדנדו על הנדנדות, רקדו על החול ושיחקו בכדור במים. שקיעה אדומה צבעה את השמים, ועצי הקוקוס על החוף התהדרו בגוונים ורודים. במרחק נראו ההרים כמעט כחולים ברדת החשכה. ג'ון שכח את מצוקותיו. "איפה אתם עושים את החג?" שאל, "אתם נוסעים לסו־ד'או?"

שיחה על הרוחות
לפני שיצאנו לחגה של ארזילי התברר שאלכס אמנם לא הצליח לסדר לנו טקס וודו אצל החברים שלו, אך צירף אלינו את אחת מידידותיו שהשתוקקה לנסוע לסו־ד'או. הרכב של משרד התיירות היה מרווח יותר מטאפטאפ, אבל אלכס תכנן להעמיס עליו את פייר הנהג, אותנו, את פיליס המומחית לתלבושות והמלווה המקומי שלה. כשהגיעה איבון שופעת הבשרים עם התיק הענק שלה, היא לא התקבלה במאור פנים. הייתי היחידה שקיבלה בברכה את הביג־מאמא החצופה ומלאת החיים. בתמורה, היא העניקה לי את חסותה. "הרוחות הטובות שלחו אותך אלי, לעשות את החג בחברתי", הכריזה. אחרי מחשבה נוספת גילתה לי את תקוותיה הסמויות: "זה סימן טוב, ארזילי תמלא את משאלותי".
משאלותיה של איבון היו קשורות לילדיה המתבגרים שנותרו בארצות־הברית. היא עצמה, עובדת סוציאלית שהיגרה לניו־יורק, נענתה לפני מספר שנים לפניית הנשיא לשעבר לחזור להאיטי כדי לסייע בשיקומה. איבון, נוצרייה קתולית אדוקה, מקיימת בו־בזמן את כל התחייבויותיה לרוחות הוודו. "אם משרתים את הרוחות, הן מסייעות לאדם בכל תחומי החיים", הסבירה. לעומת זאת, כשמסרבים לשרת את הרוחות הן נעלבות ופוגעות במי שמעורר את זעמן.
כדי להמחיש לי את הסכנה באי־שיתוף הפעולה עם הרוחות, סיפרה מה אירע לחברתה, גם היא מהגרת מהאיטי המתגוררת בניו־יורק, שסירבה לאפשר לרוחות להשתלט על גופה. החברה השתייכה לקבוצה נבחרת של אנשים, שהיכולת הנפשית להיכנס למצב אקסטטי במהלכו משתלטות עליהם הרוחות עוברת במשפחתם בתורשה. מבין אחיותיה, היא היחידה שזכתה בסגולה זו. אך היא סירבה למלא את ייעודה. כך קרה שהאשה שהיגרה לארצות־הברית, שם עשתה חיל מבחינה משפחתית ומקצועית, החלה לסבול ממחלות גופניות והפרעות נפשיות. "היא נכנסה לדיכאון, הסתגרה בחדרה ואיבדה את החשק לחיות", סיפרה איבון. כשביררתי אם אין זו תופעה פסיכולוגית, מאבק פנימי על רקע פער התרבויות, שהוא תופעה מוכרת בקרב מהגרים המגיעים לעולם המערבי מחברות מסורתיות, הכחישה זאת איבון, עובדת סוציאלית מנוסה, בתוקף.
לאיבון היתה ערימה גדולה של שטרות קטנים לצדקה, עליהם שמרה בשקית פלסטיק. לאורך הדרך לסו־ד'או עמדו בשולי הכביש ילדים וזקנים, קבצנים ובעלי מום, ועולי הרגל חילקו להם נדבות ומזון מחלונות המכוניות. למרות שהמפלים נמצאים כ־50 קילומטרים צפונית־מערבית לבירה, נסענו שעות רבות בשיירה של מכוניות. בכל פעם שהיה צורך לחצות נהר, התעכבה השיירה כולה. בורות עמוקים בכביש היוו מלכודת נוספת, בעיקר למשאיות הטאפטאפ, אותן היה צורך לחלץ מדי פעם. ברדיו שמענו דיווחים מסו־ד'או. סגנון הסיקור דמה לדיווחי "קול ישראל" מחגיגות המימונה – בעיקר ראיונות עם חוגגים וידיעות על מצב החנייה. רבע מיליון עולי רגל הגיעו השנה לסו־ד'או מכל רחבי האיטי והתפוצות.

הקו לאלוהים פנוי
כל יום הוסיפו להגיע למפלים שיירות של עולי רגל, לעיתים בקילוחים דקים ולעיתים כזרמים של נהר איתן. חלקם בתלבושות שעוטרו בצבעי הרוחות – אדום לאוגון, כחול לדמבלה, חאקי לשנגו ושלל צבעים לארזילי – בני הנוער הגיעו בג'ינסים ובבגדי ים. מוסיקה נשמעה מכל עבר, מהמקלטים שנשאו החוגגים ומכלי הנגינה של התזמורות הפולחניות, הרארה (RARA). בכל פעם שהופיעו המנגנים נטשו כולם את עיסוקיהם, רצו אחרי התזמורת ופרצו בריקודים סוערים.
לאחר שעברו המנגנים, שבו הרוקדים אל הדוכנים בשולי הדרך ורכשו קמיעות, סבונים, עשבי חיטוי, נרות שעווה וקערות עשויות קליפות דלעת, ששימשו אותם כצלחות וכובעים. על אם הדרך עמדה ערימה ענקית של קליפות אגוז הקוקוס. הרוכלים חתכו את קליפתו העבה של הפרי בסכין, השליכו אותה, ועולי הרגל אכלו את בשר הפרי בתאווה ושתו בצימאון את הנוזל הלבן.
איבון שלפה בגדי חג מהתיק הגדול, תכשירי איפור ובקבוקי בושם. אחרי שהזליפה עלינו מבשמיה, החליטה שאנחנו מוכנות לבצע את הטקסים. לפני שטיפסנו אל המפלים עצרה איבון ליד עצים מקודשים וגומחות סלע, הדליקה נרות, התפללה וקראה לרוחות. היא הקפידה להביע בפניהן בקריאולית גם את משאלותי. אחר כך הסתבנו היטב בפיסת הסבון, החלקנו על הסלעים ונדחקנו בין ההמונים שרחצו במי המפלים. למים במקדשי הטבע, משכנן של הרוחות, מייחסים המאמינים סגולות מרפא.
כל החג באו עולי הרגל והלכו מהמפלים לכנסייה שבכפר הסמוך, וחוזר חלילה. ב־16 ביולי 1843 התגלתה מריה לתושבי הכפר ויל בונאר (VILLE BONHEUR), המרוחק ארבעה קילומטרים ממפלי סו־ד'או. מאז מנצלים נציגי הכנסייה את ההזדמנות הנדירה ומשלבים פולחני וודו במיסה. לעת ערב חזרו ההמונים מהמפלים והלכו לבית התפילה. איבון נדחקה לתוך הצפיפות מעוררת האימה, כרכה את זרועותי בחוזקה למותניה וצעקה: "תחזיקי חזק, אחרת ירמסו אותך". אנשים הצטופפו בכל פינה, שכבו וישבו, עמדו וטיפסו מכל עבר. כשמצאנו לבסוף מקום בכנסייה, ראיתי את צלמה של אשה שחורה, בגלימה כחולה, מעל המזבח. "מריה", אמרתי בהקלה, שמחה לגלות משהו מוכר. "כן", השיבה איבון, "זאת ארזילי", והמחישה בכך את משמעותו של המושג סינקרטיזם – מיזוג יסודות של דתות שונות.
הרוחות החשובות בפולחן הוודו מייצגות גם יישויות חשובות וקדושים נוצרים. ארזילי־מריה היא אלת האהבה, האֵם הגדולה, גבירת החסד והרחמים. "גבירתנו, את האֵם של העם של האיטי, ובאנו לחלוק לך כבוד", שרו המתפללים, "כמו שאיכר עני מביא לשוק את כל היבול שלו, כמו שאמא מעניקה לילדיה את כל האוכל שלה, כך אנו מביאים לך את כל מה שיש לנו – את חיינו".
המאמינים, לובשי סחבות ויחפים, רקדו לכבוד ארזילי־מריה, ביניהן נשים שנשאו על ראשיהן את צרורן הדל וקומקומי מים. אם תענה האם הגדולה לתפילתם, יירדו גשמים בעיצומה של עונת היובש. בשעת המיסה התחילו הרוחות לנשב והשמים התמלאו עננים. מבעד לחלונות הכנסייה הבריקו ברקים ונשמעו רעמים. הגשם ירד ללא הפסקה. "הללויה, אצל אלוהים הטלפון תמיד פועל והקו פנוי", שרו ההמונים.
ילד קטן עמד בהמון והסתכל בי בחיוך ביישני, סקרני. הייתי הלבנה, "בלאן" (BLANC), היחידה בכנסייה. "תגיד את התפילות שלך במקום להסתכל בה כל הזמן", נזפה בו איבון. תושבי האיטי, גיליתי, אינם גזענים ואינם עוינים זרים או תיירים. הם קוראים לעצמם שחורים, ומכנים את בהירי העור לבנים, ללא רמז של אפליה או כוונות וזדון. "בואי בלאן", אמרה לי איבון כשנגמרה המיסה והמתפללים התפזרו. "בואי נלך לחפש איזה טקס וודו".

בעקבות טקס הוודו
הגשם המשיך לרדת. בתחילה ניסו כולם למצוא מחסה או כיסו את ראשם ביריעות פלסטיק. אחר כך, כשהפכו הטיפות הכבדות לאשדות מים, התייאשו ודשדשו בבוץ שהגיע עד הברכיים, בהשלמה. אבל הגשם לא פגע במצב רוחם המרומם. מבתי הכפר, שבהם מארחים התושבים בימי החג קרובים ומכרים מרחבי הארץ, נשמעו צלילים של מוסיקת דיסקו. על המרפסת של גלדיס, חברתה של איבון, רקדו מהגרים רבים שהגיעו מהגלות. קערות ענקיות של גירוט (GIROT), נתחי חזיר מטוגנים, עברו מיד ליד. פונץ', רום ובירה זרמו כמו הגשם ברחובות.
טקסי הוודו בכפר מתקיימים בלילה, אחרי המסיבות. השמועות על הטקסים עברו מפה לאוזן, וחבורות של חוגגים שוטטו ברחובות, מחפשים את הדבר האמיתי. דון, צעיר מהאיטי שמתגורר בניו־יורק ומגיע לסו־ד'או בכל שנה, הבטיח לאורחים של גלדיס שהוא יודע איפה זה קורה. הלכנו איתו וחיכינו בגשם ליד שער של בית גדול, עד שדון מצא מישהו שהכניס אותנו פנימה. במרפסת, שהיתה מוארת בפנסים צבעוניים, עמד שולחן מנחות עם קערות מזון, בקבוקי משקה ופרחים. ברחבה שלפניו ניצבו שלושה תופים. הטקס כבר התחיל.
טקס וודו הוא מחול אקסטטי. על שמו של טקס זה, אחד הטקסים הרבים שנועדו לשרת את הרוחות, נקרא הפולחן כולו. הטקס התחיל בקריאה ללגבה, שומר פרשת הדרכים, לפתוח את השער שבין העולמות. קנקני מים ניצבו בארבע רוחות השמים ונמזגו ברחבה ולפני התופים. נשים בשמלות לבנות נופפו בחרב טקסית והדליקו נרות. התופים רעמו, ובשירה הזמינה הכוהנת את הרוחות. היתה זו שעת המחול. אך כשנכנסו חלק מהמחוללים לטראנס התאכזבו דון ואיבון. "שרלטנים, הצגה לאורחים", זעפה איבון, "לאנשים אין כבוד למסורת". יצאנו שוב אל הרחוב ופגשנו מכר של דון שהמליץ לנו על טקס וודו אחר, ליד המפלים. אבל השעה היתה מאוחרת והגשם ירד ללא הפסקה. ויתרנו והלכנו לחפש מקום לינה.
עולי הרגל ישנו בכל מקום: בחצרות, ברחובות ועל מפתני הבתים. המרפסת של גלדיס היתה מלאה. מצאנו שם את פיליס, שרויה בתנומה עמוקה בשק השינה שלה. בדרך מצא דון חצר של בקתה קטנה והתכרבל בשמחה בחיקם של עולי הרגל הכפריים שכבר ישנו שם. למרות שנדד עד ניו־יורק, נותר דון הנער מהאיטי שככל בני מולדתו הצפופה נהנה הנאה גדולה מקרבה גופנית. כשחזרנו לג'יפ גילינו שמשה ופייר כבר תפסו את המושבים, והשאירו לנו רק את תא המטען.
כשהתעוררנו, עוד היו כוכבים בחוץ. אולי משום שהיה זה חגה של ארזילי או משום שלא היה חשמל, נראו הכוכבים רבים וקרובים כל כך. ריח של קפה ולחם איכרים טרי עלה מהדוכן ליד הנחל. איבון התעוררה ואמרה בקול מנומנם: "זה היה מחול שלא שווה כלום, ההצגה אתמול בלילה". נשארו לנו יומיים עד סוף המסע, ואני תהיתי אם נצליח למצוא טקס וודו אמיתי.

לא מתפרנסים מדמוקרטיה
כשהיתה האיטי עדיין הפנינה שבכתר האימפריה, העניקו הצרפתים לעיר הנמל הצפונית, כף האיטין, את התואר "פאריס של הקריביים". למרות שימי הזוהר שלה חלפו מזמן, שומרת העיר על שרידי יופיה וקסמיה כמטרוניתה קריאולית קשישה. ברחובות העיר העשויים שתי וערב השתמרו בתים קולוניאליים מימים עברו במגוון סגנונות וצבעים. הנרי כריסטוף, שהיה אחד ממנהיגי המרד, הכתיר את עצמו למלך לאחר הניצחון, והפך את כף האיטין לבירת ממלכתו. כריסטוף, ששלח יד בנפשו כעבור כמה שנים, סבל משיגעון גדלות ובנה בסמוך לעיר את אתריה ההיסטוריים היפים ביותר של האיטי.
לארמון של כריסטוף, סאנס סוסי (SANS SOUCI), שנבנה בהשראת ארמנות המאה ה־18 בצרפת ובאיטליה, 365 דלתות. שרידי אורוות הסוסים, הגנים ופסלי השיש עדיין מקיפים את חורבות הארמון, כתעתועי שרב בנוף הטרופי. בפסגת הר תלול, המשקיף על החוף ועל דרך המלך, בנה כריסטוף מצודה שהיא אחד מפלאי העולם החדש. לאחר מותו התאחדה שוב המדינה, וכיום כף האיטין היא העיר השנייה בגודלה בהאיטי, ומתגוררים בה 100,000 תושבים.
נמל העיר עדיין הומה. בעבר, טענו כאן בעלי מטעי הסוכר את סחורתם, ובימים אלה פורקים מבריחים סחורה ממיאמי: רהיטים, מזרונים ואלפי זוגות אופניים. מהרציפים האלה הפליגו סירות הדיג שנשאו מהגרים בלתי חוקיים לארצות־הברית כשהפילו הגנרלים את ממשלתו של אריסטיד והנהיגו משטר של טרור.
כתוצאה מפעולות הכת הצבאית והגידול במספר המהגרים, הכריזה ארצות־הברית בראשית שנות התשעים אמברגו כלכלי על האיטי. הנמל היה למוקד של דרמה שהתחוללה בכל פעם שהגיעה ספינה עם אספקה ומצרכי מזון. אזרחי האיטי מדברים לעיתים קרובות על ימי האמברגו, כשהכל היו מובטלים והתנועה שבתה בגלל המחסור בדלק. הם זוכרים היטב את יום הפלישה. האמריקאים הפגינו את עוצמתם למרות שלא היה חשש להתנגדות מזוינת. "השמים היו שחורים ממסוקים", סיפר המארח שלנו, "אלפי חיילי מארינס וצוותי טלוויזיה נחתו על החוף". בני האיטי, אנשים טובי מזג ובעלי חוש הומור, עמדו על הגגות ומחאו כפיים. עתה הם מאוכזבים. החיילים השיבו את השלטון החוקי, אבל מתברר שאי־אפשר להתפרנס מדמוקרטיה.
חזרנו למרכז העיר כדי לחפש את אחד ממכריו של מארחנו, כוהן וודו מקומי. הוא לא היה בבית, ולכן הלכנו לחפש אותו בשווקים. בין הדוכנים והחנויות, סלסלות הפירות, הסרטנים והתבלינים וערמות כלי הפלסטיק הצבעוניים מצאנו דוכן של אביזרי כישוף, עם בובות וודו מאובקות ומטונפות. רכשנו מהרוכלת את כל המלאי.
המסחר בשוקי האיטי מנוהל בדרך כלל על ידי נשים. אלה נשים גאות וחזקות, והן מנהלות את העניינים כמו מלכות אפריקניות. פעילותן הכלכלית מפרנסת בדרך כלל את בני המשפחה. לגברים יש, לעיתים קרובות, גם נשים אחרות, מנהג שמקורו כנראה במוסד חברתי מקובל באפריקה. בעולם הישן, היו לריבוי הנשים יתרונות כלכליים; בהאיטי, המנהג הזה כרוך דווקא בהוצאות כספיות.

חוש ליופי
כוהן הוודו הופיע פתאום בהמון. הוא בדרכו לגלריה שלו. תושבי האיטי פיתחו אמנות עשירה, בעיקר ציורים בסגנון נאיבי, המתארים את חיי היומיום. הנושאים החביבים על האמנים המקומיים הם סעודות משפחתיות, חתונות ולוויות, אירועים היסטוריים, טקסים ותהלוכות וודו. באחרונה נחשבת רכישת ציורים של אמנים בני האיטי, היוצרים בהשראת מורשתם התרבותית, לאחת ההשקעות הפופולריות ביותר בעולם האמנות.
ציורים של אמנים מקומיים, שזכו למוניטין בינלאומיים, מוצגים בגלריות יוקרתיות ובמוזיאונים רבים ברחבי העולם. חלק מהיוצרים הללו אינם יודעים קרוא וכתוב ומתגוררים בשכונות עוני. אבל גם בתנאים העלובים ביותר יש לבני האיטי חוש מופלא ליופי, והם צובעים ומעטרים את הרהיטים ואת כותלי הבתים. בין הציירים יש כוהני וודו רבים, המבטאים ביצירותיהם את המורשת הרוחנית של פולחן הרוחות. חלק מהכוהנים האלה מנהלים סדנאות לאמנות, ואחרים מנהלים גלריות. כוהן הוודו מציע לנו את מרכולתו.
"יקירי, אתה עורך איזה טקס בקרוב?" שאל ידידנו. "תבואו בעוד שבוע, בחג של אוגון", ענה הכוהן, "אבל תמורת 50 דולר אני יכול להזמין כמה אנשים מחר. הכסף זה רק בשביל ההוצאות". הזמן הלך ואזל. כך התפוגג הסיכוי האחרון למחול אמיתי.
הלכנו לאכול ארוחת ערב ב"מונט ג'ולי". אחר כך, כשחזרתי לחדרי, היתה שוב הפסקת חשמל. בחושך ישבתי מול הים, לגמתי פונץ' רום והתמכרתי לסחרחורת בראשי. בשקט של הלילה הטרופי שמעתי את איוושת הגלים וצרצורי הציקדות. אי־שם מרחוק הגיעו קולות עמומים של תופים.

תודה לד"ר אנה בלפר כהן – האוניברסיטה העברית; יורם מורד, דני שק ואריה אבידור – משרד החוץ.

SHIBOUMDA S.A..
SPECIAL THANKS TO DANIEL KEADAR AND GABI LEE –
PROF. PHYLLIS GELEMBO – NEW YORK;

ATTACHEE FOR THE CONSULATE OF ISRAEL IN HAITI;
HONORARY CUNCCUL OF ISRAELIN HAITI; EILA LEVY –
SEITS – OFFICE OF TOURISM; GILBERT BIGIO –
OF STATE FOR TOURISM: ALEX LAFOND AND SUZANNE
WARM THANKS TO MARYSE PENETTE – SECRETARY