קחו למשל את השפה המלטזית. היא מכילה בעיקר מלים אירופאיות לטיניות, מלים ממקור איטלקי, ניבים מדרום איטליה, צרפתית, ספרדית וגם לטינית, ולצידן כ-30% מלים ממקור ערבי. לכן הקשבה למי שמדבר את השפה יכולה ליצור את הרושם שהוא מדבר איטלקית או ערבית, תלוי מתי. כמה מהמלים תהיינה לנו מוכרות: Gbejna – גבינה, Halib – חלב, Merhba – ברוכים הבאים. כך גם שמות רבים של ישובים באי: רבאט, מדינה, זייתון, זבאר, סליימה. מעניין לציין שפה ושם גם מכילה השפה כמה מלים ממקור פיניקי. אולי היחידה בעולם. וזהו חלק של תרבות מלטה.
המטבח המקומי הוא מאוד ים תיכוני: זיתים, ירקות, קטניות, שמן זית, אבל בעיקר סיציליאני. הרבה פסטה ופיצה, ולצידן הפסטיצי, מה שניתן להגדיר כבורקס מקומי, השוקולד המלטזי המתובל, והקפה עם ליקר אניזט. בתפריט גם מוצאים לעתים קרובות שמות מוכרים דוגמת קוסקוס וטאבולה.
לקריאה נוספת:
מניין הכל החל
התרבות המקומית החלה כתרבות ערבית תחת השלטון הערבי לפני כאלף שנה, אך מאז היא עברה שינויים. ממלכת דרום איטליה כבשה את מלטה מידיהם והשליטה את הנצרות הקתולית. מאוחר יותר אף הוחמר המאפיין הדתי, והשלטון הועבר לידי מסדר האבירים הנזירים, הטמפלרים של יוחנן הקדוש. אלה היו ימי ההתפשטות הטורקית בים התיכון, והם היו נחושים לשמור את האי נוצרי בכל מחיר. בשלב מסוים אף גרשו ממנו את כל המוסלמים.
התוצאה ניכרת היום לעין. כנסיות מצויות במספר מאוד גדול בכל ישוב ובכל שכונה, תהלוכות דתיות מתקיימות לעתים קרובות ברחובות וגורמות לסגירתם בכל אירוע דתי נוצרי. ההוויה הנוצרית הזאת דומיננטית אבל היא משתנה. מלטה הקתולית נהיית מודרנית, הלבוש מודרני, ניתן למצוא נשים בלבוש קל ואפילו חשוף בכל מקום, מהגופייה ברחוב ועד לבגד ים חוטיני בחוף הים.
הסטטיסטיקה מצביעה על כך שהנוכחות בכנסיות הולכת ויורדת. אחוז גדול יותר ויותר מהאנשים כבר לא דתיים מאמינים. כן, זאת תרבות שמרנית למדי, אבל רוחות השינוי מגיעות גם אליה.
הדור המזדקן
את הרוח המסורתית יותר רואים אצל בני הדורות הקודמים. בקרב הגברים המבוגרים אשר זכו לכינוי Romeos – Retired Old Men Eating Outside, שניתן למצוא בכל מקום: משוטטים ביחד או בקבוצות, יושבים בבית קפה, אוכלים במסעדה, מקיימים פרלמנט מקומי, מתווכחים על פוליטיקה.
האישה המלטזית בת גיל העמידה מכונה בשם CCTV. אורחות חייה שונים. היא יושבת בעיקר בבית, כאשר היא לא עושה קניות, ספונה מאחורי התריס או הווילון, מביטה בעוברים ושבים, עוקבת אחריהם, רושמת לעצמה פרטים וחולקת אותם עם חברותיה.
הבניה במלטה מסייעת בכך. הרחובות שבתוך הישובים צרים, השטח מוגבל, לעתים קרובות אין מקום למדרכות. כמובן שאין לגיטימציה להרחיב את שטח הבתים. לפיכך יוצרים חדרים הבולטים החוצה מעל גובה הרחוב ויוצרים בטן בחזית המבנה. לחדרים אלה כמובן חלונות, ומאחוריהן יושבת לה ה-CCTV, הבולשת המלטזית.
כן, דפוסי ההתנהגות שונים מאוד בין גברים ונשים בקרב החלק המסורתי של האוכלוסייה. מתקיימת חלוקת עבודה, הגברים הם המפרנסים הבלעדיים לעתים קרובות, הנשים מטפלות בבית ובילדים. זה משתנה בדור הצעיר, אך בהחלט לא נעלם עדיין. יש מסורתיות בבית אבל לא רק. הרוח המלטזית מעצבת את הסביבה, הכלכלה, הבתים, בעצם הכל.
אקלים, היסטוריה ואמביציה
על מנת להבין את השמרנות והמסורתיות הזאת יש לזכור כי אוכלוסיית מלטה התפתחה לאורך מאות ואלפי שנים באקלים לוהט המשבית את החשק לעבוד. אומות אחרות כבשו אותה שוב ושוב, והיא הפנימה את העובדה שאין טעם להתאמץ. תחת שלטון זר, לאורך מרבית ההיסטוריה, כל המשקיע שוקע. מסוכן להרים את הראש ולהצליח. נכון, זאת לא רק מלטה. תנאים אלה עברו על פני מרבית מדינות הים התיכון והשפיעו על מרביתן בדרך דומה.
גורמים אלה ניצבים ברקע כלל מדינות דרום הים התיכון. התרבות והכלכלה של מדינות ערב, של דרום איטליה, יוון, דרום ספרד ועוד. זה אזור נפרד ממרכז, מערב וצפון היבשת במה שנוגע לתרבות האירופאית. האקלים החם והכיבוש הזר יצרו בדרום אגן הים התיכון שרשרת של מדינות חלשות מבחינה כלכלית, וזאת אינה מקריות.
כל אלה יוצרים במלטה הזדמנות לתיירות חדשה. לצד המבקרים הרבים המגיעים ממדינות אירופה על מנת ליהנות משמש, ים וחופים, ולצד ההיכרות עם ההיסטוריה המלטזית, דרך ביקורים וסיורים במבנים מימי הביניים ומוזיאונים, מלטה מציעה גם ביקור שהוא גילוי תרבותי. גילוי של תרבות שמערבת ערב ומערב וששורשיה נעוצים בסוף המילניום הראשון.
—–
טל רשף – לשעבר חוקר היסטוריה ותרבויות באוניברסיטת תל אביב ובסורבון, ואח"כ מנהל פעילויות בחברות הייטק ברחבי העולם. היום הוא מרצה בחוגי בית בנושא תרבויות העולם (https://intelectual.co.il/lectures/world-cultures/), ועוסק ביעוץ, הרצאות ופיתוח בתחום העסקים במדינות המערב (https://intelectual.co.il/markets/west/)