התמקחויות בהודו

לא עזר. בשלושה ימים האחרונים לפני הטיסה לארץ הייתי בניו דלהי ולא היה מה לעשות חוץ מלגלות מקומות חדשים בגוף שמהם ניתן להזיע. (מהציפורניים, מהרשתית).

וכך מצאנו את עצמנו, שני חברים, תרים אחר חנויות אותנטיות ב"מיין באזאר".
כנראה שהמוכר שקיבל אותנו בסבר פנים יפות, כבר מכיר את ההתנהלות הבאה בעל פה, אך עדיין התנהג כאילו זו היא לו הפעם הראשונה:
"ברוכים הבאים"
"תודה"
"אתם רוצים חולצה?" (מחזיק חולצה אפורה) "לבן זה צבע מאד יפה".
"תודה, אנחנו רק מסתכלים".
"בסדר, אין בעיה". "רוצים מכנסי דייגים?"
"לא תודה, אנחנו מסתדרים".
"רק 100 רופי"
"תודה".
"אולי קטורת? זה עושה ריח נהדר!" (מצמיד אלינו מקל מהביל)
"אנחנו מריחים (חברי בני משתעל) באמת טוב, אבל אנחנו לא צריכים"

עברנו לצד השני של החנות בתקווה שהמוכר יניח לנו להתרשם לבד מן המוצרים המגוונים, אך ללא הועיל.

לכל מקום אליו התחמקנו בערמומיות, הגיע המוכר עם מוצר חדש במחיר מיוחד.

אני ובני החלטנו לנקוט בשיטת ההתעלמות והמשכנו לפינה אחרת. (המוכר מנופף לנו מקצה החנות, מחזיק סארי למידות גדולות).

"איזו מתנה אני אקנה לאחותי?" "מה כבר אפשר לקנות לאחיין?" בני שואל כשאני בדיוק מתחבט בשאלה: איפה עוצרים? מה רמת הקרבה הרחוקה ביותר לקניית מתנות? לסבתי החורגת (נשבע שיש לי אחת כזו) אני לא קונה, החלטתי.

"אין לי מושג" עניתי לו, "נראה לי שבגדים הודיים זה הכי טוב, לא?"

המשכנו להסתכל כאשר מדי פעם, למרות התעלמותנו המוחלטת, צץ המוכר עם הצעה, שלדבריו, לא נוכל לסרב לה.

בני נעצר ליד מדף עמוס לוחות שחמט. "בוא'נה, אח שלי מת על שחמט".
"אחלה מתנה, לך על זה".
"אני לא יודע, זה בטח יקר לאללה". (המוכר מופיע עם "טיקה" – מדבקה שההודים שמים על המצח וממלמל: "מאד יפה, קנו לחברה")
"השחמט בטח לא כזה יקר, שאל אותו כמה הוא רוצה".
"כמה זה עולה?" בני שואל ומעביר מבט על השחמט.
"50 רופי" עונה המוכר.
"וואי, זה רק 5 שקלים, אני אפילו לא מתמקח".
"לקחתי" בני אומר למוכר.
"קיבלת מחיר טוב מאד" עונה לו המוכר. "אתה רוצה שאני אדביק לך את זה על המצח?"
"מה?" בני מתעצבן, "כמה עולה השחמט, לא הקיקה הזאת".
"או, השחמט עולה 950 רופי".
"אין מצב, בחיים אני לא משלם 95 שקל".
"אל תחשוב בשקלים. ככה תבזבז הרבה יותר". אמר פתאום ישראלי שהגיח משומקום.
"בטוח אפשר להוריד אותו, תגיד לו 700 רופי" הצעתי.
"300 רופי" הכריז בני בפני המוכר ההמום.
"ישראלי, אה?" שאל המוכר.
"איך ניחשת?"
"זה בגלל שיש פה יותר ישראלים מהודים" קפץ עוד פעם הישראלי, בוחן מכנסי דייגים.
"850 מחיר מיוחד לישראלים".
"310".
"750 מחיר אחרון".
"312".
"600, לי זה עולה 595! רק בשבילך אני עושה כזה מחיר".
"תן ב-400, עכשיו אני קונה" (מוציא כסף מהארנק)
"לא יכול, אני מפסיד ב-400".
מתחיל להשתעמם, המשכתי להסתובב בחנות בחיפוש אחר מתנה לגיסתי. כעבור 5 דקות בני הצטרף אלי עם השחמט בידיו. "550 רופי" אמר מחוייך. "מצא עם מי להתעסק".
"אתה קונה גם את המתנה לגיסתי" אמרתי לו ובדיוק מצאתי מתנה מושלמת בשבילה, של.
"היא מתה על הבגדים האלו" אמרתי לבני (המוכר קופץ מאחורי ארונית נעליים ומציע לנו משחה נגד חצ'קונים).
"הוא לא נורמלי, הבחור הזה" סיננתי. "מעניין כמה עולה השל".
"תן לי" בני אמר והוסיף: "לא משנה איזה מחיר הוא נותן, תעשה פרצוף מופתע".
"כמה זה?" הוא שאל.
"140 רופי" (שנינו פוערים פה דרכו ניתן להעביר טרקטור).
"בישראל זה עולה פחות".
"120 מחיר אחרון! זה fix price".
"100 זה פיקס. קח"! (משלשל לידיו את הכסף)
"רק בגלל שאני אוהב ישראלים" אמר והכניס את השל לתוך שקית.
"טוב, מתנה אחת מאחורינו. נחזור למלון?"
"יאללה".

ביציאה מן החנות אמרנו שלום מנומס למוכר, הוא הנהן באופן הודי מסורתי ואנחנו יצאנו.

בלובי של המלון עמד המוכר ממנו נפרדנו רק לפני כמה שניות. הוא החזיק בקבוק מים מינרלים ואמר: "רק בשבילכם, 15 רופי"

לכתבות נוספות של בועז פרידמן:

• מונית ראשונה בדלהי »

• מתנדבים בקטמנדו »

• בית יהודי בהודו »

• מפגש פסגה בהודו »

• איך לעשות את הודו בלי סמים »