ארבע האמהות שלי, אלה מהחיים כמו אלה של הספר שכתבתי, נולדו וגדלו בירושלים, בעיר ההזויה הזאת, שבה נולדתי גם אני. ירושלים היא עיר של אבנים קשות, יצרים מבעבעים, אמונות תפלות, מטורפים, משיחי שקר, אברכים מזוקנים ויפהפיות קדמוניות. דמיון ומציאות מתערים ומתערבבים בה זה בזה עד כי לעולם לא נוכל לדעת היכן מתחילה המציאות, ומאיפה ממשיך הדמיון. לפעמים משולים החיים בה לחיים בבועה לא מציאותית, שבה הכל קורה והכל מתרחש; מאורעות ואירועים שחלקם כתובים בספרי ההיסטוריה, ואחרים מסופרים כאגדות.
לפני יותר מ־150 שנה נולדה בירושלים שרה. על שרה אומרים שהיתה האשה היפה ביותר בעיר ואולי בארץ או אף בעולם כולו. שרה היפה נודעה ברבים גם כמרפאה וכקדושה. מי הוורדים שזיקקה ריפאו מכאובי גוף ונפש והבריות צבאו על ביתה.
האומנם היתה אשה כזו בירושלים? אינני סבורה כך. שרה היא פרי דמיוני, אם סבתי הבדויה והדמות המרכזית סביבה נע ציר עלילת הספר "ארבע אמהות". בזכות יופיה ותכונותיה, הצליחה בערמומיות של דמות בדיונית להסתנן ולחדור לליבם של הקוראים. רבים מהם ביקשו ממני לתאר להם במדויק את הדרך לקברה של שרה, כדי שתזכה אותם בברכה. מקומו של הקבר והדרך אליו מתוארים בספר. למרות זאת הקבר אינו קיים, ממש כפי ששרה אם־סבתי לא היתה קיימת.
מה בכל זאת עושה את סיפורה ואת סיפורן של ארבע הנשים האחרות לאמיתי? העלילה נטועה עמוק בתפאורת העיר ירושלים ומעוגנת בציוני דרך היסטוריים של מאורעות שעברו על העיר והטביעו בה את חותמם. תורכים, אנגלים, מוסלמים, נוצרים ויהודים נוטלים חלק בסיפור המתרחש בתקופת השלטון התורכי, מלחמת העולם הראשונה, כיבוש האנגלים, תקופת המנדט, מלחמת העולם השנייה, יציאת הבריטים מהארץ ומלחמת השחרור. מאורעות של ממש מהווים מסגרת היסטורית לעלילה ההזויה.
ייתכן גם שאמיתוּת הספר נובעת מהעובדה הפשוטה שארבע הנשים קיימו מערכות יחסים עם דמויות אמיתיות ומפורסמות, שגרו בעיר באותן שנים ונעו ברחובותיה. מתוך מסען נבחרו כאן ארבע תחנות, ארבעה ציוני דרך הקשורים לדמויות ההיסטוריות שחיו וחוו את ירושלים.
היפה והקדושה
שרה המיתולוגית, אם־סבתי, קבורה על פי הספר בהר הזיתים. יליזבטה פיודורובנה שחיה באותה תקופה קבורה קצת למטה ממנה, למרגלות ההר, בכנסייה דמוית הבצלים של מריה מגדלנה. כמו שרה, גם פיודורובנה היתה יפה וגם היא הפכה לקדושה. אבל יליזבטה היתה נסיכה אמיתית, ואל תמונותיה התוודעתי בגיל צעיר.
פגשתי אותה בראשונה במגרש הרוסים באכסניה של סרגיי, בניין מפואר ששימש מסוף המאה הקודמת אכסניה מהודרת לעולי הרגל הרוסים מבני משפחות האצולה. היא נבנתה ברחוב הלני המלכה 13, לאחר שבמחצית השנייה של המאה ה־19 הקימו הרוסים קו אוניות מיוחד מרוסיה ליפו, במטרה לעודד את הצליינות לארץ הקודש. במקביל, נקנו בירושלים שטחי קרקע רבים, ועליהם הוקם מקבץ של מבנים מונומנטליים, אכסניות, בתי חולים, כנסיות ומנזרים, שסיפקו את צורכיהם של אלפי הצליינים. ואלה הגיעו לעיר לובשי שחורים ולרגליהם מגפי לבד. הם השתטחו על קברי הקדושים וזחלו על גחונם בדרך הייסורים של ישו עם עטרת קוצים לראשם.
למגרש הרוסים הגעתי בשל עבודתו של אבי, שהיה המתורגמן של המשלחת המדעית הרוסית. המשלחת השתכנה באכסניה על שם הדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ', אחיו של הצאר הגדול אלכסנדר השלישי, נשיא החברה הפרבוסלבית הארץ־ישראלית. האכסניה נבנתה בסגנון רנסאנסי בין 1886 ל־1890. היו בה 24 חדרים ענקיים, מרוהטים ריהוט מפואר, והיו בהם שטיחים פרסיים, וילונות כבדים ומיטות הבנויות על תנורי ענק כהגנה מפני החורף הירושלמי. בתי השימוש מוקמו בשני מבנים דמויי מגדל בחצר הפנימית, וגשרים חיברו אותם אל הקומה השנייה של הבניין. שם, באחר מחדרי הענק שעל תקרותיהם פרסקאות של שמים כחולים ורוזטות (חלונות שושנה) ורודות, התגוררה הנסיכה יליזבטה, שרוחה ליוותה אותי כצל באולמות ובמסדרונות הארוכים, וטיפסה ועלתה איתי לעליות הגג של מגדלי הצריחים.
בפעם הראשונה פגשתי את הנסיכה בצריף עץ קטן שהוקם במרכז הגינה של חצר סרגיי. את הצריף החליפה במהלך השנים מזרקת מים עשויה אבן. נכנסתי אל הצריף בעד פישפש קטן, ובתוכו מצאתי עשרות ארגזי ברזל ענקיים מלאים לוחות נחושת וזכוכית שעליהם הוטבעו תמונותיהם של יליזבטה ובעלה בעת שביקרו באתרי הקודש. תצלומים נוספים הנציחו בני אצולה, כמרים, נזירים, עולי רגל לבושי שחורים, כנסיות ומנזרים. בנבערות של ילדה קטנה קרצפתי את התמונות בשקדנות, והשתמשתי בלוחות כדי לבנות לי בית בובות. תמונות נוספות, ששרדו את פשעי, נמצאו בצריף מיד לאחר ניתוק היחסים עם ממשלת ברית־המועצות. היום הן מונצחות באלבום שהוציאה החברה להגנת הטבע, השוכנת היום במבנה האכסניה.
מי היא יליזבטה? מדוע הפכה לקדושה, ומה הקשר שלה לחצר סרגיי ולסיפור הפרטי שלי? יליזבטה נולדה כאליזבת ב־1864 ללודוויג הרביעי, דוכס בוואריה, ולרעייתו האנגליה אליס. בהשראת סבתה מצד אמה, המלכה ויקטוריה, וערכי החינוך הפוריטניים שספגה, היתה לעלמה צנועה וחסודה. בשנת 1884 נישאה נישואים פוליטיים לדוכס הגדול סרגיי אלכסנדרוביץ', בנו של הצאר אלכסנדר השני. ובכך התחיל הקשר הירושלמי שלה. בשנת 1888 נסעה עם בעלה הדוכס הגדול סרגיי בשליחות אחיו לארץ הקודש, כדי לחנוך את כנסיית מריה מגדלנה בסמוך לגת שמנים, ונקראה על שם הצארינה האם מריה אלכסנדרובה. הם התגוררו באכסניה של סרגיי.
בביקורה הראשון בעיר קרה לה מה שקורה לעיתים לנוצרים מאמינים, המגיעים למקומות המתוארים בתנ"ך ובברית החדשה. כשהשקיפה מהר הזיתים אל שבע כיפות הבצלצלים המוזהבות של הכנסייה החדשה, חוותה אליזבת התגלוּת. בעקבותיה הגיעה להחלטות הרות גורל. היא המירה את דתה מפרוטסטנטית לותרנית לרוסית אורתודוקסית וביקשה להיקבר בכנסייה החדשה. בשנת 1891 היא נטבלה מחדש ושינתה את שמה ליליזבטה. פרק הקדוּשה שלה התחיל כמה שנים לאחר מכן, כאשר נהרג בעלה ב־1905 מפצצת מתנקש שהושלכה היישר לכרכרה שלו. היא ליקטה במו ידיה את שרידי גופתו של הבעל האהוב, ביקרה אצל המתנקש בכלאו והתחננה בפניו שיביע חרטה על המעשה, ותמורתה יקבל מחילה על עוונותיו.
בשנת 1910 הקימה מסדר של נזירות במוסקבה, סעדה חולים, הפעילה בתי תמחוי ובית ספר ליתומות. פעולות הצדקה שעשתה לא עזרו לה כשפרצה ההפיכה ברוסיה הצארית. באפריל 1918 היא הורחקה ממנזרה והוחזקה במעצר לא רחוק מבני משפחת הצאר. שלושה חודשים לאחר מכן, שעות ספורות לאחר שבני משפחת הצאר הוצאו להורג בירי, הובילו אותה המהפכנים עם בני אצולה נוספים לפתחו של מכרה נטוש, קשרו את עיניהם והשליכו אותם לתוך הפיר הפתוח. כדי להבטיח את מותם, השליכו אחריהם כמה רימוני יד. האגדה מספרת, שיליזבטה הקדושה לא נהרגה מיד. היא סעדה את הפצועים והרגיעה אותם, עד שעצמה לבסוף את עיניה כשידיה מסמנות את אות הצלב.
חמש פעמים נקברה גופתה של יליזבטה, וארבע פעמים הוצאה מהקבר עד שלבסוף הגיעה לירושלים לאחר מסע תלאות דרך פורט סעיד שבמצרים. כך התממשה בקשתה להיקבר בכנסיית מריה מגדלנה. היא נקברה במרתף הכנסייה, וכאשר פתחו את הקבר בשנת 1981 כדי להכריז על קדושתה, היתה גופתה שמורה בחלקה, ונדפו ממנה ריחות של דבש ויסמין, כיאה לקדושה.
אהבה שכזאת
פנינה מזל, בתה היחידה של שרה, אם־סבתי הדמיונית, היתה ילדה ברוכת כשרונות ודוברת שפות רבות. היא למדה בבית הספר לבנות על שם הברונית שריתה קסוטו, ושם התחברה לשולמית אבולעפיה. שולמית היתה ידועה ביופיה: זוג צמות שחורות הקיף את ראשה, ועיניה החומות דמויות השקדים הצטחקו כשחרצו גומות את לחייה. כל בוקר, כשצעדה לבית הספר, התגנבו בחורים בעקבותיה, מנסים לשווא ללכוד במבטם את עיניה. יונתן בן ארי, שאביו ערך את העיתון העברי "הלבונה", היה העקשן מכולם. אביו בעל ההשקפות המודרניות סירב לשלוח שדכנים לבית הנערה, ואילו אביה של שולמית ייעד אותה לבן־דודה שגר בתורכיה. יונתן התייסר בייסורי אהבתו, וגם שולמית.
שולמית אבולעפיה גיבורת הספר אינה אלא לאה אבושדיד, אהובתו של איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן־יהודה מחייה השפה העברית. אבל בית הספר על שם שריתה קאסוטו הוא חלק מהעולם הבדיוני. לאה למדה בבית הספר אוולינה דה רוטשילד, שנוהל על ידי הגברת לנדאו. הסיפור על אהבת איתמר עצר את נשימת העיר ירושלים כולה בסתיו 1909. מה תאמר לאה, היתה השאלה החשובה באותה שנה. ואם תאמר כן, מה תאמר אמה?
פרטי הסיפור התגלו בפנקס של איתמר בן אב"י שהיה שמור ברחוב אתיופיה 11, הבית שבו נולד וגדל. הבית עדיין עומד שם, והפנקס מלמד מה חשב איתמר על נערות ירושלים, לפחות על חלק מהן. בת שבע נבון, בת למשפחת אנשי עסקים עשירה ונכבדה ש"תסרוקת ראשה כמגדל, גבוה כקשתות מעל שקדי עיניים שחורות, פנים חיוורים, עדינים, חותם יווני ופה קטן ומתוק ככפתור הוורד לפני היפתחו"; או שרה שטיינהרט התמירה, בתו של סוחר מהמזרח הרחוק שהיתה "תמירה, רגליה כשל איילות רוקדות תמיד, אצבעותיה ענודות טבעות רבות ומלבושיה שקופים ומבליטים את כל פרטי גופה הנחשי"; או הרוסיה כסניה סטפנוף, ש"היתה מעכסת ברגליה הקלות בכל רחובות ירושלים, עם גרבי משי מעל לברכיה הנאות, חידוש גדול בימים ההם ודוגמה לבנות ירושלים גם בסלסול התמידי של תלתליה".
על לאה סיפר הפנקס: "לא היתה זו אהבתי הראשונה ובין אהובותי היתה גם צרפתיה טהורה, גרמניות שתיים, רוסיה אחת ואפילו ערביה, אפס רק בהיפגשי עם נערה ספרדיה זו הרגשתי שאהבתי אליה עולה על כל הקודמות – האחת ואין שנייה לה".
איתמר יצא ללמוד בפאריז, ובעודו מתנסה בחוויות חדשות בעיר האורות, גדלה לאה והיתה לנערה המחוזרת ביותר בעיר: בני עשירים, סוחרים ומלומדים, כולם השתוקקו לשאת אותה לאשה. איתמר לא ויתר. כשחזר, פרסם בעמוד הראשון של העיתון "הצבי" שערך שיר אהבה נואש. בעקבות פרסום השיר פרצה שערוריה. הגברת לנדאו, מנהלת בית הספר אוולינה דה רוטשילד, קראה ללאה כדי להטיף לה מוסר, ועל איתמר נאסר להיפגש עימה. איתמר לא אמר נואש. כשהחליטה המשפחה לשלוח את לאה לסלוניקי כדי להרחיקה ממנו, פרסם בעיתונו שירים שבהם רמז כי ישלח יד בנפשו: "פרחים בליבי, פרחים על קברי, כי בא יומי למות"; "וחיוורון המוות, כי על מצחי יורד, העליך אכעס?"
העקשנות, התברר, משתלמת. איתמר הוזמן לבית הגדול. וכך כתב בזכרונותיו: "ליל ירח קסום היה הלילה שבו עליתי לבית אבושדיד לחגיגת האירוסים". שלוש שנים חיכה עד שקבעה המשפחה את תאריך הנישואים. בערב פסח 1914 הועמדה החופה בנוסח ספרדי, וחלומו של איתמר התגשם.
שנים לאחר מכן ראיין הנכד, העיתונאי גיל חובב, את סבתו לאה בספרו "מטבח משפחתי". "אף פעם לא הבנתי למה בחרת כזה חתן עני ומופרע, אם יכולת להתחתן עם עשירי הדור". על כך ענתה לאה: "לא תאמר מופרע, חצוף! אבל אני אסביר לך. באמת היה בנסיון (בן־ציון, בפיה) עני מאוד, אבל מה היה יוצא לי מהעשירים? האחד, ולירו, היה קמצן כמו אינני יודעת מה. השני, שלוש, אמו היתה אומרת לו מה יעשה בכל רגע וכאלה לא אוכל לסבול. השלישי נסע לקושטא ואיבד את כל כספו. בֶּנְסִיוֹן היה באמת עני, אבל לפחות לבו רחב". סבתא לאה הפליגה בשבחי בעלה המנוח, ולקראת סוף הראיון אמרה לנכדה: "כן היה נדיב בנסיון… היה יפה, היה כמו אש, נסיך יהודה קראו לו כולם, אף על פי שבמיטה היה בן פורת יוסף".
מנהלת נמרצת
לא רק לאה למדה בבית הספר על שם אוולינה דה רוטשילד. למדו שם בנות רבות נוספות, אשכנזיות, ספרדיות, פרסיות, בוכריות, תורכיות, תימניות וגרוזיניות. הבניין המצוי ברחוב שבטי ישראל 34 פינת רחוב הנביאים משמש היום את הנהלת משרד החינוך. יש לו, כמו לבתים ירושלמיים רבים, סיפור מעניין.
סיפורו של הבית, שהוקם בשנת 1885 על ידי הבנקאי יוהנס (יעקב) פרוטיגר, התחיל בצפון־מערב שוויץ לקראת המחצית השנייה של המאה ה־19. כריסטיאן פרידריך שפיטלר, רומנטיקן נוצרי שהקים מיסיון על שם הקדוש קרישונה, תכנן להקים 12 תחנות של מיסיונרים בין ארץ ישראל לחבש (אתיופיה). לקראת אמצע המאה ה־19 הגיעו לארץ השליחים הראשונים, בהם לודוויג שנלר והנגר־ארכיטקט קונרד שיק. הם הקימו מוסד בנקאי, ויוהנס פרוטיגר נשלח לנהלו.
פרוטיגר ראה ברכה בעמלו. הוא קנה קרקעות בכל רחבי העיר והקים שכונות חדשות, בהן עיר שלום, סוכת שלום, בית יוסף ומחנה יהודה. באותם ימים של שגשוג בנה את ביתו, אותו כינה "מחניים", כשם שהעניק יעקב המקראי למקום שפגע בו מלאך האלוהים. יש אומרים כי בנה את הבית כמחוות אהבה לאשתו הטרייה מריה, אותה הביא מכפר קטן בגרמניה. כמתנת חתונה קיבל פרוטיגר מקונרד שיק חברו את עיטורי הכרכובים ואת כדי החומר הדקורטיביים והמרשימים שנבנו במרפסות. 14 ילדים נולדו למריה וליוהנס, מהם שרדו תשעה. אך חיי הנוחות והעושר לא נמשכו. הבנק התמוטט, פרוטיגר מת חסר כל, ומריה חזרה עם ילדיהם לגרמניה.
אחד מנושי הבנק היה המנזר הלטיני שקיבל את מחניים והעמידו למכירה. את הבניין רכשה אגודת אחים הלונדונית, שרצתה להקים שם את בית הספר אוולינה דה רוטשילד. הפיקוח והניהול ניתנו בידי מרת חנה יהודית לנדאו, אשה דתייה שעזבה את לונדון כדי ללמד את בנות ירושלים, למרות אדישותה המוחלטת לחזון הציוני.
חנה יהודית לנדאו נולדה ב־20 במארס 1873 בלונדון. סבה היגר לאנגליה מווילנה, ואביה נמנה עם פקידי הקהילה הלונדונית. מגיל צעיר התגלו כשרונותיה הבולטים, ובגיל עשר כבר למדה משנה ותלמוד. היא סיימה סמינר למורות, וכאשר חיפשה אגודת אחים מנהלת לבית הספר בירושלים, שהיה בית הספר הראשון לבנות בארץ, הציעו לה את התפקיד. בקיץ 1899 הגיעה מרת לנדאו לעיר, ואת שנותיה הראשונות בארץ בילתה בשכנוע רבני היישוב הישן שהמוסד אינו מהווה סכנה.
המנהלת הנמרצת והלבושה בהידור הפכה לאשת חברה, וביתה היה לסלון חברתי שביקרו בו ראשי העדות הנוצריות, נכבדים מוסלמים, קונסולים, אנשי השלטון התורכי ומאוחר יותר פקידי ממשל בריטים. עד מהרה הפכה לנדאו למקשרת בין היישוב היהודי לבין השלטונות. היא לא נישאה מעולם, וכשניסו להכיר לה גברים טענה: "אני נשואה לבית הספר". בשנת 1945 מתה מרת לנדאו והיא בת 73. 45 שנים הקדישה לחינוך בארץ. בית הספר, שעבר לבניין ברחוב אוסישקין 38 בשכונת רחביה, ממשיך בפועלו עד היום.
הציירת התרבותית
שרה, אם־סבתי הבדיונית, מכרה בקבוק מי ורדים גם לרופא העיניים הדגול ד"ר אברהם טיכו. בית אנה טיכו נמצא בסמטת אברהם טיכו 3. למרות קרבתו לרחוב יפו הסואן, זה מקום שליו ואפשר לצפות בו בציוריה של אנה טיכו, אשתו הציירת של הרופא, ובאוסף החנוכיות המרשים שלו. לבית היסטוריה מכובדת, ופעם, לא כל כך מזמן, שכן בו בית חולים פרטי שהקימו ד"ר טיכו ואשתו לחולי עיניים.
האגדות מספרות כי את המגרש לבית, שנבנה בתוך בוסתן עצי פרי, רכש קצין גבוה בצבא הצאר והפסיד אותו במשחק קלפים. הבית נבנה על ידי ידיד של האפנדי האגה ראשיד במחצית השנייה של המאה ה־19. באותה תקופה היו בעיר בניינים מעטים מחוץ לחומות. הבית בן שתי הקומות בנוי כמבנה "ליואן" טיפוסי (חדר מרכזי שממנו מתפצלים חדרים נוספים). הוא מעוטר בכיפה קמורה, ויש בו חלל מרכזי העשוי שתי יחידות כיפתיות, ובכל אחד מצדדיו ישנם אגפי חדרים נוספים.
בשנות השמונים של המאה שעברה שימש הבית למגוריה של משפחת המומר מוזס (משה) שפירא, שהתפרסם בשערוריית זיוף בינלאומית של מגילת ספר "דברים", המוזכרת גם בספרה של שולמית לפיד "כחרס הנשבר". שפירא הגיע לירושלים בשנת 1856, המיר את דתו, הצטרף למיסיון הפרוטסטנטי־אנגליקני ונשא לאשה את האחות הגרמניה רוזטה. לזוג נולדו שתי בנות, אחת מהן מרים הרי, שהיתה הסופרת הראשונה ילידת הארץ. בספרה "בת ירושלים הקטנה" תיארה את חיי המשפחה בעיר ואת פרשת הזיוף של אביה.
וכך תיארה מרים את הבית: "טירת האגה ראשיד, העומדת בדרך יפו, רחוקה מן העיר, חציה בנויה בסגנון המזרח וחציה מערבית… [הבית] בנוי היה במקום גבוה ולפניו גן היורד במדרגות עד לכביש יפו. היה זה בוסתן פרסי, גינת שיר השירים… גם פנים הבית הפתיע בחינו. הקומה התחתונה כולה בסגנון ערבי. החדרים היו בעלי כיפות, וחלונות מוגפים בסבכות, והדמיון נע בין שלוות כנסייה ובין מצוקת בית סוהר. לעומת זאת, השפיעה רוח התרבות על תוכנית הקומה העליונה. הקירות לא היו מסוידים אלא צופו בטיח של גבס ומסביב להם זר תכלת… וגזוזטרות פתוחות לרווחה כבבתי אירופה קישטו הבית…"
ב־1924 רכש את הבית ד"ר אברהם טיכו ופתח בו בית חולים פרטי לחולי עיניים. למרות שלא היתה אחות, עזרה לו אנה אשתו בבית החולים וניהלה במקום חיי חברה תוססים ותרבותיים. במרפסת שלהם, בקומה השנייה של הבית, נערכו נשפים וקבלות פנים, ואצולת ירושלים של השנים ההן פקדה את הבית לעיתים תכופות. ארתור רופין, ש"י עגנון, ד"ר הלנה כגן, הצייר הרמן שטרוק, הנרייטה סאלד, ד"ר נפתלי וייץ ומרטין בובר היו בין האורחים. בזמן שנותר לה ציירה אנה טיכו את נופי ירושלים, ולמרות שמעולם לא התערתה בארץ, משחק בהם הטבע הישראלי תפקיד מרכזי.
כשמלאו לבעלה 60 שנים, ערכה לכבודו מסיבה. ש"י עגנון נשא בה דברים: "התחלתי מתעמק במקצוע שטיכו מתעסק בו, מה ראה שבחר ברפואת עיניים דווקא, ודאי שמאהבתו לחוכמת הציור הקדיש עצמו לריפוי עיניים. לפקוח עיניים עיוורות, כדי שיוכל כל אדם רואה את תמונותיה הנפלאות של מרת חנה טיכו, שכל הרואה אותן רואה את ירושלים כמתוך אספקלריה". בעלה של אנה מת לפניה. היא המשיכה להתגורר בבית עד 1980, ובמותה הורישה אותו למוזיאון ישראל כמרכז תרבות וכמוזיאון של יצירותיה.
זה לא הכל. אלה היו רק ארבע תחנות, רק ארבע נשים מרתקות. הרבה סופרים ומשוררים בני כל הזמנים דימו את ירושלים לאשה אהובה, לאם רחוקה. רבים נוספים השתמשו בה כרקע עלילתי וכמסגרת ליצירות ספרותיות, שבהן מייצגת העיר מציאות נצחית ומגלמת את יפי העולם כולו. כולם שרו לה שירי ערגה וגעגועים, איש איש לפי הרגשתו ולפי השראתו. גם אני שרתי לה שיר הלל.
